פסוק ב:פנות כל העם. (תרגום:) רישי כל עמא:
פסוק ה:דמו להרוג. כוונו להרוג, אנישמינט"ו בלע"ז:
פסוק י:לעשות לבואם. לביאתם זו לגבעת בנימין 'ככל הנבלה' וגו':
פסוק יא:חברים. שוים בעצה אחת:
פסוק יב:בכל שבטי בנימן. עשרה שבטים נחשבו עשרה משפחותיו, שיהיו מרחל שנים עשר שבטים:
פסוק טז:אטר יד ימינו. גמודי יד ימינם, לא היו שולטים בה כאילו היתה אטומה, כמו (תהלים סט טז): אל תאטר עלי באר פיה:
פסוק טז:כל זה. שבע מאות איש הללו:
פסוק טז:אל השערה. לחוט השער:
פסוק טז:ולא יחטיא. לא ישגה:
פסוק יח:יהודה בתחלה. אבל לא בחנו לשאול אם לנצח אם לינצח, ובאחרונה שבחנו, אמר (פסוק כח): עלו כי מחר אתננו בידך, השכימו והשלימו דבריהם:
פסוק כא:וישחיתו. נענשו על שלא קנאו כמו כן במעשה דמות מיכה שהיה כבר:
פסוק לג:בבעל תמר. במישר יריחו:
פסוק לג:מגיח. נמשך, כמו (איוב מ כג): יגיח ירדן אל פיהו ; (תהלים כב י): גחי מבטן:
פסוק לג:ממערה גבע. ממקום צר, ערותה וגלויה של גבעת בנימין, מקום תורפה שלה שהיא נוחה ליכבש משם, כמו (בראשית מב ט): לראות את ערות הארץ באתם:
פסוק לו:ויתנו איש ישראל. אשר בשדה, מקום לבנימן לברוח אל הגבעה, כי סמכו ישראל על האורב שיצאו לקראתם:
פסוק לז:וימשוך האורב. משך בשופר ; דבר אחר: משך בשופר העם אשר אתו, אל העיר:
פסוק לח:והמועד היה. מתחלה היה אות בין ישראל ובין האורב, להיות האורב מרבה להעלות עשן העיר, ויבינו ישראל אשר לכד האורב את הגבעה:
פסוק לח:משאת העשן. גובה העשן:
פסוק לט:ויהפך איש ישראל. עכשיו חוזר לתחלת הדברים ושונה ומפרש, עשרים וחמשה אלף שכתבנו למעלה (פסוק לה), כיצד נפלו והיכן נפלו:
פסוק מב:ואשר מהערים. האורב שנכנס בעיר, משחיתים אותו בתוך השבט, בתוך העיר:
פסוק מג:כתרו את בנימן. הקיפו את בנימן ככתר המקיף את הראש, וכן (תהלים כב ג): אבירי בשן כתרוני, וכן (חבקוק א ד): כי רשע מכתיר את הצדיק, וכן גם בלשון עטרה נקראת הקפה (שמואל א כג כו): ושאול ואנשיו עוטרים אל דוד ואל אנשיו לתפשם:
פסוק מג:הרדיפוהו. קוראים אחריו רדיפה, צועקים זה לזה לרדוף:
פסוק מג:מנוחה הדריכוהו. אצל הערים שהם נוחים בהם, שם הדביקוהו:
פסוק מג:הדריכוהו. השיגוהו, ויש דוגמתו בלשון גמרא (כתובות ס ב): רהט בתריה פרסא בחלא ולא אדרכיה:
פסוק מג:עד נוכח הגבעה. ממזרחה של גבעה:
פסוק מד:ויפלו מבנימן שמונה עשר אלף. בשדה בתוך המלחמה:
פסוק מה:ויעוללהו. הריגה אחר הריגה, כעוללות שאחר הבציר:
פסוק מה:חמשת אלפים איש. הרי עשרים ושלשה אלף:
פסוק מה:עד גדעום. שם מקום:
פסוק מה:ויכו ממנו אלפים איש. הרי עשרים וחמשה אלף האמור למעלה (פסוק לה), והמאה הכתובים למעלה (שם), לא פירש היכן נפלו:
פסוק מח:שבו אל בני בנימן. בכל הערים:
פסוק מח:מעיר מתם. התמו כל יושבי הערים:
פסוק מח:ועד בהמה. ואנשים בכלל 'מתום' היו, ש'מתום' לשון כליה הוא ויש לתמוה על אלף היכן הם, שהרי עשרים וששה אלף התפקדו מן הערים, ומן הגבעה שש מאות, וכאן מנה בנופלים עשרים וחמשה אלף ומאה איש, ושש מאות נמלטו אל סלע הרמון, והאלף ברחו אל הערים ונפלו למחרת כששבו בני ישראל אל ערי בנימין להחרים הנשים והטף: