פסוק א:וַיְהִי אִישׁ מֵהַר אֶפְרָיִם, אזור ההר המשתרע מעמק יזרעאל בצפון ועד הרי ירושלים בדרום, וכלל את נחלות מנשה, אפרים ובנימין, וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ. בהמשך הסיפור הוא נקרא 'מיכה'.
פסוק ב:וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ: את זוכרת את אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לֻקַּח לָךְ, ממך, ובעקבות זאת אַתְּ אָלִית, קיללת את מי שגנב את הכסף הזה, וְגַם אָמַרְתְּ בְּאָזְנַי את דבר היעלמות הכסף ואת דבר הקללה? – הִנֵּה הַכֶּסֶף אִתִּי. אֲנִי לְקַחְתִּיו. וַתֹּאמֶר אִמּוֹ: בָּרוּךְ בְּנִי לַה'. אני שמחה על כך שהכסף נשאר בבית, ולא עשית בו דבר. תבוא עליך ברכה ולא קללה.
פסוק ג:וַיָּשֶׁב אֶת אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ. וַתֹּאמֶר אִמּוֹ: מכיוון שהכסף נעלם, הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַכֶּסֶף לַה', קיבלתי על עצמי לתת אותו לכשיימצא מִיָּדִי לִבְנִי כדי לַעֲשׂוֹת ממנו פֶּסֶל וּמַסֵּכָה, וְלכן עַתָּה אֲשִׁיבֶנּוּ לָךְ, לךָ.
פסוק ד:וַיָּשֶׁב אֶת הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ כאמור, ועקב הקדשתה – וַתִּקַּח אִמּוֹ מָאתַיִם כֶּסֶף מתוך הסכום הכולל וַתִּתְּנֵהוּ לַצּוֹרֵף כשכר עבודה, וַיַּעֲשֵׂהוּ פֶּסֶל וּמַסֵּכָה שאמור להיות פסל של אלוהים, וַיְהִי בְּבֵית מִיכָיְהוּ.
פסוק ה:וְהָאִישׁ מִיכָה עשה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים. כיוון שבידו פסל חשוב שככל הנראה אין רבים דוגמתו, הוא הקים לו מעין מקדש. וַיַּעַשׂ אֵפוֹד, מין סינר או מעיל קצר ששימש בעיקר כהנים, וּתְרָפִים, אולי צלמיות בדמות אדם. כיוון שמיכיהו כבר לא היה אדם צעיר, והיו לו בנים גדולים למדי – וַיְמַלֵּא אֶת יַד, הוא מינה לתפקיד את אַחַד מִבָּנָיו, וַיְהִי לוֹ לְכֹהֵן.
פסוק ו:בַּיָּמִים הָהֵם, למעשה בכל תקופת השופטים, אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל. אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה. כל אדם נוהג כרצונו. בהחלט ייתכן שבתקופות מאוחרות יותר לא היה אפשרי שכל אדם יעשה לעצמו פסל ומקדש פרטי בכל עת ובכל אופן שעולה בדעתו.
פסוק ז:וַיְהִי נַעַר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה מִמִּשְׁפַּחַת יְהוּדָה, אולי השתייך למשפחת יהודה מצד אמו או שאומץ והתחנך שם, וְהוּא לֵוִי, וְהוּא גָר שָׁם – בבית לחם, למרות שלא הייתה זו אחת מערי הלויים.
פסוק ח:וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ מֵהָעִיר, מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, לָגוּר בַּאֲשֶׁר יִמְצָא. כנראה לא הייתה לו עבודה או שלא מצא לעצמו מקום בבית לחם, ובתור לוי לא היה קשור למקום זה דווקא. לפיכך נדד צפונה, וַיָּבֹא להַר אֶפְרַיִם עַד בֵּית מִיכָה לַעֲשׂוֹת דַּרְכּוֹ כדי להמשיך משם הלאה. הוא הגיע לבית מיכה שבו עמד מעין מקדש מקומי, כי מן הסתם הייתה שם אפשרות להתאכסן בדרך, או כדי לפגוש אנשים ולמצוא לעצמו מחיה.
פסוק ט:וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה לאורח: מֵאַיִן תָּבוֹא? וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לֵוִי אָנֹכִי מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה. שם גרתי עד כה, וְאָנֹכִי הֹלֵךְ לָגוּר בַּאֲשֶׁר אֶמְצָא.
פסוק י:וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה: למה לך ללכת הלאה?! שְׁבָה עִמָּדִי, וֶהְיֵה לִי לְאָב, למדריך, ממונה וּלְכֹהֵן. הישאר כאן ותמונֶּה להיות אחראי למקדש שלי, וְאָנֹכִי אֶתֶּן לְךָ עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים, משכורת שנתית וְעֵרֶךְ, מערכת, חליפת בְּגָדִים וּמִחְיָתֶךָ, אמצעי קיום. וַיֵּלֶךְ הַלֵּוִי. ייתכן שהלך להרהר בהצעה, לבדוק אותה מקרוב, או לחפש מקום עבודה חלופי ולא מצא.
פסוק יא:ולכן – וַיּוֹאֶל, התרצה הַלֵּוִי לָשֶׁבֶת אֶת, עם הָאִישׁ – מיכה. וַיְהִי הַנַּעַר הלוי לוֹ כְּאַחַד מִבָּנָיו. מיכה דאג לו ותמך בו.
פסוק יב:וַיְמַלֵּא מִיכָה אֶת יַד הַלֵּוִי, הוא מינה אותו. וַיְהִי לוֹ הַנַּעַר לְכֹהֵן, וַיְהִי יושב קבע בְּבֵית מִיכָה.
פסוק יג:וַיֹּאמֶר מִיכָה לעצמו, בשמחה על ה'רכש' הזה: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יֵיטִיב ה' לִי, כִּי הָיָה לִי הַלֵּוִי לְכֹהֵן. עד כה הייתי כאחד האדם מישראל, ועכשיו בא אלי איש השבט המקודש לעבודת ה', לכהן. המקדש שלי בוודאי נבנה כראוי וכיאות, וה' יהיה בעזרי.
