פסל מיכה והנער הלוי
בפרק יז' אנו מתחילים את חמשת פרקי הסיום של הספר. אלו פרקים בהם מתואר המצב הרוחני הרעוע של ימות השופטים וכן מתוארים החטאים החמורים ביותר. הפסוק החוזר בחמשת הפרקים הוא "אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" חסרון המלך מוביל להתפרקות המסורת וההגמוניה של הזקנים אשר קיבלו מיהושע(אבות א א) ולכן איש הישר בעיניו יעשה.
זמנם של פרקי הסיום
חמשת פרקי הסיום סודרו אמנם בסיום הספר אך האם זהו מקומם הכרונולוגי? לדעת הפרשנים זמנם הוא בימי השופט הראשון.
ויהי איש מהר אפרים - אע"פ שנכתב שתי פרשיות הללו בסוף הספר של מיכה ושל פלגש בגבעה
בתחלת השופטים היה בימי עתניאל בן קנז
שנאמ' וישימו להם את פסל מיכה וגו' כל ימי היות בית אלהים בשילה למדנו שכל ימי שילה היה דמות של מיכה,
ובפלגש בגבעה נאמר על יבוס שבירושלים לא נסור אל עיר עובדי כוכבים למדנו שעדיין לא כבשו את ירושלים
(רש"י שופטים יז א)
א"כ מדוע הועברו לסוף? התשובה של אין מוקדם ומאוחר בתורה נבחרת כדי להסביר שיש סיבה חשובה יותר מסדר הזמנים. כלומר, ברירת המחדל היא שיש מוקדם ומאוחר בתנ"ך, זוהי הלוגיקה השלטת. לכן יש למצוא את הסיבה לשינוי מהסדר. יתכן ובכך רצה שמואל הנביא, כותב שופטים, לתאר את התקופה כולה ולא רק את תחילתה, ובשינוי הסדר יצר את הסיכום הנכון לכל הספר.
האם יש קשר לפרק הקודם? האם אמו של מיכה היא דלילה ואותו סכום שקיבלה מהפלישתים על בגידתה הופך לבגידה באלוקי ישראל? רש"י דוחה הנחה זו כיון שפסל מיכה הוא בתחילת השופטים ולא לאחר השופט האחרון שמשון.
יש אומרים שהאשה הזאת היא דלילה לפי שכתוב אלף ומאה כסף
וטעות הוא בידם! שהרבה שנים קדם מיכה לשמשון
אך הפרשיות נסמכו על הכסף הרע ששווה כאן וכאן, וכסף של פורענות היו שניהם .
(רש"י שופטים יז ג)
רש"י שולל את סמיכות הזמנים אלא אומר שיש זהות מספרים וכוונות זדון, שני הסכומים היו זהים ומלווים בכוונה להרע.
מיכה ומשה
מקורו של מיכה מיציאת מצריים. הוא היה אמור להישאר מעוך בין אבני הבניין של ערי המסכנות המצריים, אך רחמי משה נכמרו על התינוק הרך וביקש מה' שיחוס עליו ויוציאו מאבני הבניין של מצריים!
עגל מסכה - ... ויש אומרים מיכה היה שם שיצא מתוך דמוסי (דפוס הלבנים) בנין שנתמעך בו במצרים, והיה בידו שם(שמו של ה'), וטס שכתב בו משה "עלה שור, עלה שור", להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס, והשליכו לתוך הכור ויצא העגל.
(רש"י שמות לב ד)
משה הוא שמציל את מיכה התינוק למרות דעתו של ה', והשובב הזה גורם לעגל הזהב. לימים גדל אותו תינוק שובב והופך לעובד עבודה זרה במרכז הארץ. עוד קשר בין משה למיכה הוא שבן בנו של משה הופך לאב הרוחני של העבודה זרה שיוצרה ע"י מיכה!
הכנסת האורחים של מיכה
בחז"ל הוא מזוהה עם שבע בן בכרי שמורד בדוד(שמואל ב יט) ועם אביו של ירבעם שמורד בשלמה(מלכים א יא).
הוא מיכה הוא נבט הוא שבע
(סנהדרין קג:)
כלומר, אם ניקח את המניע הנסתר לע"ז של ישראל כמאמר חז"ל: "לא עבדו ישראל ע"ז אלא די להתיר להם עריות"(סנהדרין סג:) כך גם המרידה במלכות בית דוד הונעה ע"י רצון להתפרקות מהמסורת וכך להמשיך להתיר את ההתפרקות המתירנית. אמנם מיכה קיבל חסינות שלא קיבל ירבעם בנו, אשר החטיא את ישראל בעגלים, מסבירה הגמרא:
מפני מה לא מנו את מיכה -? (בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא)
מפני שפתו מצויה לעוברי דרכים,
.... אמר רבי יוחנן: זה פסלו של מיכה.
תניא, רבי נתן אומר: מגרב לשילה שלשה מילין,
והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה.
בקשו מלאכי השרת לדוחפו,
אמר להן הקדוש ברוך הוא: הניחו לו,
שפתו מצויה לעוברי דרכים.
ועל דבר זה(שלא מחו במיכה) נענשו אנשי פלגש בגבעה.
אמר להן הקדוש ברוך הוא:
בכבודי לא מחיתם(כשהעשן הקדוש התערבב בטמא), על כבודו של בשר ודם מחיתם(כשיצאו ישראל להלחם עם בני בנימין)!
(סנהדרין קג:)
מיכה עצמו היה אוהב אדם והכניס אורחים בשמחה לביתו וכל מטרתו בפסל כנראה היה כדי להעלות את הפופולאריות של האכסניה שניהל, לא כדי להחטיא את ישראל. הפסל הופך לפופולארי יותר ממשכן שילה. וזה המאפיין את תקופת השופטים - זעזוע מיחסים מתירניים כדוגמת העמים הכנעניים אך השלמה והכלה של ע"ז. סדר עדיפות שגוי אשר נגרם לפי הכתוב בגלל חיסרון מנהיגות: "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" כמו שמשון שהולך אחר עיניו כך גם כל דור השופטים העדיפו את הנראה לעיניים החיצוניות.
הנער הלוי
נכדו של משה הופך להיות הכומר לעבודה זרה. כיצד תיתכן סטיה כזו ממורשת הסבא? מסבירה הגמרא כי מיכה שמח על הייחוס הגדול של העובד החדש שלו ואת הבושה הגדולה לסבא הסתירו בספר שופטים בהוספת נ' תלויה התולה את מעשיו במנשה הרשע עובד ע"ז ידוע מימי המלכים.
אמר רבא בר רב חנן:לא, גברא דשמיה לוי.
אי הכי, היינו דקאמר מיכה: "עתה ידעתי כי ייטיב ה' לי כי היה לי הלוי לכהן?"(שופטים יז)
אין, דאיתרמי ליה גברא דשמיה לוי. וכי לוי שמו? והלא יהונתן שמו, שנאמ':
"ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני"(שופטים יח).
אמר ליה: וליטעמיך, וכי בן מנשה הוא? והלא בן משה הוא,
דכתיב: "בני משה גרשם ואליעזר!"( דברי הימים א כג)
אלא, מתוך שעשה מעשה מנשה - תלאו הכתוב במנשה,
(בבא בתרא קט:)
אבל מדוע עבד יהונתן ע"ז? האם באמת האמין באידיאולוגיה של ע"ז? על כך מספרת בהמשך הגמ':
לאו ממשה קא אתית דכתיב ביה: "ואתה פה עמוד עמדי"(דברים ה)? תעשה כהן לע"ז?!
אמר להן, כך מקובלני מבית אבי אבא: לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות.
והוא סבר: לעבודה זרה ממש;
ולא היא, אלא עבודה זרה - עבודה שזרה לו,
כדאמר ליה רב לרב כהנא: נטוש נבילתא בשוקא ושקול אגרא, ולא תימא גברא רבא אנא וזילא בי מילתא.
כיון שראה דוד שממון חביב עליו ביותר, מינהו על האוצרות, שנאמר: "ושבואל בן גרשם בן מנשה נגיד על האוצרות"(דברי הימים א כו).
וכי שבואל שמו? והלא יהונתן שמו! א"ר יוחנן: ששב לאל בכל לבו.
(בבא בתרא קי.)
משה התעקש שלא לנהוג במכונית של הציבור וזעק: "האם חמור אחד לקחתי?" ומוסיף הירושלמי את יחסו הציני של הנכד לע"ז:
ככומר היה לעבודה זרה והאריך ימים ?!(עד לימי דוד המלך)
- אמר לון: על ידי שהיה עינו צרה בעבודה זרה שלו.
כיצד היתה עינו רעה בעבודה זרה שלו? הוה בר נש, אתי למיקרבה תור או אימר או גדי לעבודה זרה ואמר ליה פייסיה עלי.
והוא (הנער הלוי)אמר ליה: מה זו מועילה לך, לא רואה ולא שומעת, לא אוכלת ולא שותה, לא מטיבה ולא מריעה ולא מדברת.
אמר ליה חייך ומה נעביד? ואמר ליה אזיל עביד ואייתי לי חד פינך דסולת ואתקין עלוי עשר ביעין ואתקון קומוי, והוא אכל מכל מה דאתי ואנא מפייס לה עליך. מכיון דאזיל ליה הוה אכיל לון.
זימנא חדא אתה חד בר פחין, אמר ליה כן(מה שהיה אומר תמיד). אמר ליה: אם אין מועילה כלום, את מה את עביד הכא אמר ליה בגין חיי...
אמר לון: כיון שמת דוד עמד שלמה וחילף סנקליטין שלו חזר לקילקולו הראשון הה"ד "ונביא אחד זקן יושב בבית אל..."(מלכים א יג)
(ירושלמי ברכות פרק ט דף יג עמוד ד ה"ב)
הנער יהונתן אימץ את סלידתו של סבו מתלות בצדקה והיה מוכן אפילו לעשות עבודה המנוגדת לכל עולמו הרוחני ובטעות חשב שערך העבודה גובר גם על איסור עבודה זרה. מסירותו לדיני ממונות הביאה את דוד המלך למנותו על אוצרותיו לאחר ששב בתשובה שלמה מעבודה זרה. ברם, בימי שלמה שוב הוחלפה הממשלה ולכן הפך לזקן עובד עבודה זרה בבית אל.