פסוק א:וילך שמשון עזתה וגו'. זכר שהלך שמשון עזתה וראה שם אשה זונה ויבא אליה, כי היה נמשך אחרי תאוותו כמו שזכרתי, ושנאמר לאנשי עזה הנקראים עזתים (ב) בא שמשון הנה ושנתחרשו, ר"ל שתקו כל הלילה ויארבו ויסבו בשער העיר אשר בו יצא שמשון כדי להרגו ביציאתו, כמו שאמר והרגוהו, (ג) ושהלכו שם עד אור הבוקר ושמשון לא שכב כי אם עד חצי הלילה ויקם לצאת מן העיר, ומאשר מצא דלתות העיר נעולות ויאחוז בהם ובשתי המזוזות ויסעם עם הבריח אשר בהם ויעלם על כתפיו על ראש ההר, וכזה מהגבורה העצומה:
פסוק ד:ויהי אחרי כן וגו'. זכר שאחרי זאת אהב אשה אחרת מבנות פלשתים ושמה דלילה, ואחז"ל (סוטה פ"א, ט' ע"ב) למה נקראת שמה דלילה? שדלדלה את לבו ודלדלה את רוחו ודלדלה את כחו. והטיבו אשר המשילו אותו בחומר ושמשון בכח השכלי, ואינו מזה המקום, כ"א שנדע שלקחה (ה) ושפתו אותה סרני פלשתים לאמר פתי אותו לראות במה כחו גדול ושיתנו לה איש אלף ומאה כסף, רוצה לומר שכל אחד מהם יתן לה אלף ומאה שקלי כסף. ואפשר לפרש שאמרו לה שכל אחד מהם היה מחייב עצמו לתת לה בעד כלם אלף ומאה משקלי כסף. ונראה שהיה בזמן ההוא אותו הסכום מאלף ומאה נהוג אצלם, כי כן תמצא במיכה (בסי' הנמשך פסוק ב') אלף ומאה משקלי כסף, ואין ספק שהתמיד הפתוי הזה ימים רבים:
פסוק ו:וזכר ששאלה ממנו במה כחך גדול ובמה תאסר לענותך, והנראה בפשט הכתובים שהיא בקשה זה מאתו כדרך הנשים מתרפקות על דודיהן, ועם הראות אהבה שאלה ממנו שיגיד לה כחו הגדול להראות לה אהבה עצומה, כי היה מדרך האוהבים לגלות סודותיהם לאשר יאהבו, לא שתאמר שהיתה שואלת זה ממנו לתכלית שיאסר ביד פלשתים, והוא כמצחק באשתו אמר לה (ז) אם יאסרוני בשבעה יתרים לחים וחליתי והייתי כאחד האדם:
פסוק ח:וזכר הכתוב שהיא לא הביאה עמה לאסרו אנשים מהפלשתים, כי חששה אולי לא יהיה כן, ובראותו שפלשתים אסרוהו יחשוב שמשון שהיא שאלה זה במאמרה, ולכן אמר ותאסרהו בהם כי היא לבדה אסרה אותו.
פסוק ט:והיה לה האורב בחדר לראות אם אחרי הנסיון יתראה הדבר היותו כן, ואמרה פלשתים עליך שמשון וינתק את היתרים אשר אסרתו בהם ולא נודע כחו, רוצה לומר בשבירת היתרים לא נראה כחו, כי לא השתדל להתירם ולא נודע כחו ולא נתחזק בנתקו אותם, אבל עשה מהם כפתיל הנערת בהריחו אש.
פסוק י:וכאשר דלילה ראתה זה אמרה לשמשון הנה לא עשיתי זה כי אם לנסותך לדעת הישך אוהב אותי, והנה ידעתי שדברת אלי כזבים, והוא השיבה (יא) אם יאסרוני בעבותים חדשים, רוצה לומר אמת אמרתי לך בראשונה במה שאמרתי בשבעה יתרים לחים, אבל נשאר בשכחה תנאי אחד שלא הגדתי לך, והוא שתהיינה היתרים ההם חדשים, הנה אם כן היה זה השלמת המאמר הראשון, ולכן לא אמר במאמר השני הזה מנין העבותים החדשים כי היה נסמך על השבעה יתרים שזכר כבר בראשונה, אם לא שפירש עתה שתהיינה עבותים חדשים.
פסוק יב:וזכר שדלילה עצמה עשתה ג"כ הנסיון בזה, וששמשון נתקם מזרועותיו כחוט, ואז היא בכתה לפניו, (יג) עד הנה התלת בי ותדבר אלי כזבים, רוצה לומר איני חוששה על זה ואיני מפצרת כבר בזה ענין כי אם לפי שהתלת בי ודברי עמי כזבים ולכן אשתדל על כרחך שתגיד לי האמת, וכל זה מעניני הנשים הזונות לבעליהן מרבות תלונות עמהם ותאמרו שהם מאהבה מסותרת, והיו דבריה במה תאסר, רוצה לומר במה תאסר בידי (כי לא היתה מגלה שידי פלשתים היו עמה בזה). וזכר ששמשון אחרי ששתי הפעמים הראשונים דבר את הכזבים בשנים האחרונים רצה לדבר אמת, אם לא שבפעם הראשונה מהשנים האחרונות ערב דברים בטלים עם האמת, ולכן בשני הפעמים הראשונים זכר שהיה חזקו ביתרים ושניהם היו מהתלות, ובשני פעמים האחרונים זכר שהיה כחו בשער ראשו, אם לא שבראשונה מהן לא ביארו כראוי ובאחרונה גלה את כל לבבו, ולזה התחיל לגלות שהדבר תלוי במחליפות ראשו שהוא השער, אבל לא גלה ענין הגלוח כי אם שתארוג את שערו עם כלי האורגים הנקרא מסכת, ודלילה ראתה להוסיף בדבריו, וז"ש (יד) ותתקע ביתד, שלא לבד ארגה אותם כי אחרי האריגה תקעם עוד ביתד ארצה וקראה עליו פלשתים עליך שמשון, ויסע את היתד ואת המסכת, ואז דלילה בכתה עליו (טו) איך תאמר אהבתיך ולבך אין אתי, רוצה לומר הנה לא היתה זאת השאלה ממני כי אם לבחינה ולנסיון הישך אוהב אותי, ושמשון חשב שכן היה באמת ושכל זה לא עשתה דלילה כי אם להבחינו באהבתו אותה, ומפני כן הגיד לה את כל לבו, רוצה לומר שבפעם השלישית כבר הגיד לה קצת לבו כשהודיעה שהיה כחו בשער ראשו, אבל עתה השלים הביאור באמרו שהיה הכח במציאות (שערת ראשו) ושיסור בגלחו אותם:
פסוק טז:ואמר הכתוב כי זה הגיד לה כי הציקתהו בדבריה ובבכיתה, או כפי מה שאמרו חז"ל (סוטה ט' ע"ב) שהיתה שומטת מתחתיו בשעת התשמיש. ואמרו ותקצר נפשו למות, אחשוב שאמרו הכתוב להגיד ששמשון לא הסכים לגלות לה זה כי אם לפי שקצרו ימיו למות, ולכן היה מאת האלהים שיגיד כל לבבו אליה לשיהיה זה סיבת מיתתו, וזהו ותקצר נפשו למות.
פסוק יז:ויגד לה את כל לבו. והנה ראתה דלילה שזה היה האמת בלא ספק, אם לפי שראתה שהזכיר שם שמים והיה מנהגו שלא לזכור שם שמים לבטלה כדברי חז"ל (שם), ואם לפי שהודיע לה הדבר בסבותיו שהוא היה נזיר אלהים מן הבטן, וראתה שהסכים עם זה מראה השער וענינו, ואולי ששמעה דלילה גם כן ענין אמו ומה שקרה לה עם המלאך בהריונה, ומכל זה הכירה שהאמת אתו, ואולי נשבע לה גם כן עליו, ולכן שלחה לקרוא לסרני פלשתים ותודיעם שכבר ידעה האמת ולכן הוליכו עמם הכסף, והותרו עם זה השאלות רביעית וחמישית:
פסוק יט:והנה זכר שכאשר ראתה דלילה ששמשון היה ישן על ברכיה גלחה שבע מחליפות ראשו, ובפעם הזאת לא עשתה הנסיון בידיה אבל צותה לאיש שיגלחהו, וזהו ותקרא לאיש ותגלח, כי קראה לאיש המגלח שיגלחהו, ואם אמר הכתוב ותגלח פירושו שגלחהו דלילה על ידי האיש שזכר. ואמנם אמר ותחל לענותו ויסר כחו מעליו, וכתבו המפרשים שהרגיש מיד בעצמו ענוי וחולשה. ואפשר שדלילה התחילה לענותו ביסורים וקשורים ושסר כחו מעליו ולא הרגיש בהם כראוי, ולכן כאשר אמרה לו (כ) פלשתים עליך שמשון שחשב להנער ולעשות גבורות והנה סרה ממנו ההשגחה האלהית, (כא) ואחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו ויורידו אותו עזתה, לפי שהיה שם התחלת קלקולו ויאסרוהו בנחשתים, וכדי לבזותו ולהיותה מלאכה כבדה היה טוחן בבית האסורים:
פסוק כב:וזכר שכאשר צמח שער ראשו קרה מה שספר ועשה שם שמשון הגבורה שעשה במותו. ואין ראוי שנחשוב שהיה כח שמשון בשערות ראשו בדרך טבעי, ושלכן סר בסורם ושב כחו בהחזרתם לצמוח, אבל היה כחו דבר נסיי בעוד שישמור נזירותו, וכאשר הלך אחרי עיניו, וגלה סודו לשוכבת חיקו, ולא זכר שהיתה ממשפחת אויביו, נענש שסר ה' מעליו והודו נהפך עליו למשחית וכאשר צמח שער ראשו לא אמר הכתוב ששב כחו אליו (כי לפי האמת לא שב הכח עם השער) אבל קרה אחרי צמיחתו שהוליכוהו לשחק בו בבית אלהיהם, והוא עשה תשובה מחטאו ושב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו וקראהו מצרתו, ומפני זה ענהו וחזק את ידיו ועשה מה שעשה בכח האל לא מהשער, ולזה זכר (כג-כח) שכאשר נאספו סרני פלשתים לזבח ולקטר לדגון אלהיהם לפי שנתן בידם את שמשון, אמרו שיביאו שם שמשון לשחק לפניהם ויעמידוהו בין העמודים אשר הבית היה נשען עליהם וקרא אל השם והתפלל אליו שיחזקהו:
פסוק כט:וילפות שמשון את שני עמודי התוך, רוצה לומר שעשה בהם נטיה ואחז בהם, ואמר (ל) שתמות נפשו עם פלשתים ויט בכחו ויפול הבית על הסרנים ועל כל העם, והמית אז במותו רבים מאשר המית בחייו. והנה היה משבח הפלשתים שלא התעוללו בו אחרי מותו, אבל נתנו מקום שיעשו לו כבוד במותו, (לא) ולכן באו אחיו וכל בית אביהו וישאו אותו ויקברוהו בקבר מנוח אביו. ומאשר אמר הנה אחיו, יראה שעם היות אשת מנוח עקרה בראשונה, הנה אחרי שפתח האלהים את רחמה ותלד את שמשון הולידה גם כן בנים אחרים, כמו שיזכור דומה לזה בחנה (שמוא' א' ב' כ"א). והנה ספר אחר זה והוא שפט את ישראל עשרים שנה, להעיד שבעת התשועה שנעשתה לו בעין קורא מת שמשון, רוצה לומר במיתת גבורותיו ותשועותיו, כי עד אותו זמן היה האלהים עמו ומשם ואילך התחילה מפלתו, ולא נזכר אחריו כי אם שהלך אחר עיניו ושנתפתה אחרי כל אשה זונה שהיה מוצא. וכן אמרו חז"ל (סוטה פ"א ט' ע"ב) שמשון הלך אחר עינו ולכן נקרו עיניו פלשתים, ולא נעשתה לו עוד תשועה כי אם בשעת מותו, ולזה אמר במקום הזה אותו פסוק שאמר שמה (לעיל פסו' כ'), להגיד כי היתה התשועה הזאת ממין התשועה שנעשתה לו שמה, וכאלו באותה שעה בעין קורא מת כפי הכבוד, וכאן ספר שמת כפי מספר חייו: ורבי לוי בן גרשם כתב שסופר הנה ששפט את ישראל עשרים שנה, להודיע שהזמן שישב שמשון בארץ פלשתים נכלל באלו עשרים שנה והוא מאמר אמתי. ובדרש (ירושלמי סוטה פ"א י"ז ע"ב) אמרו למה נאמר בשמשון שתי פעמים וישפוט את ישראל עשרים שנה? אמר רבי אחא מלמד שהיו פלשתים יראים ממנו עשרים שנה אחרי מותו כמו שיראו עשרים שנה בחייו הנה הותרה השאלה הששית: