ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים
יפתח הגלעדי, האישיות העומדת במרכזה של הפטרת השבוע, היה כידוע נער דחוי. "ויגרשו את יפתח ויאמרו לו, לא תנחל בבית אבינו..." בדלית ברירה "ויברח יפתח מפני אחיו וישב בארץ טוב ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים ויצאו עמו", מבירא עמיקתא של היותו ראש לשועלים נקרא יפתח על ידי זקני גלעד להיות להם, לכל העם, ל"ראש ולקצין".
בקריאה ראשונית מתקבל אכן הרושם, שיפתח היה בתחילה ראש לאנשים שליליים, אולי בא הדבר על רקע הביטוי "אנשים ריקים" המעורר בנו את האסוסיאציה של "ריקים ופוחזים" הנאמר באבימלך "וישכור בהם אבימלך אנשים ריקים ופוחזים" (שופטים ט', ד'). כך כתב גם כאן בעל דעת מקרא: "ריקים – ללא יחוס, ללא נחלה וזכויות, היו אלה אנשים שלא היה להם מקום קבוע ומהוגן במסגרת המשטר החברתי – כלכלי של אותה התקופה. לפיכך פרקו עליהם עול הציבור והיו מוכנים לתת ידם לכל הרפתקאה ומהפכה". והוא מפנה לנאמר בפרק ט'.
ובמחילה ההשוואה אינה מוכרחת. בפרק ט' נאמר "ריקים ופוחזים". אבל אצלנו דווקא השמטת המילה "פוחזים" אולי רומזת שה"ריקים" אינם בהכרח אנשים שליליים. אל נשכח שגרושו של יפתח עצמו מגלעד לא היה על פי דין ומוסר. כך כתב המלבי"ם: "ויברח – זה מורה שרצו להרגו עד שהוכרח לברוח, ושזקני העיר לא עשו משפט. ויהי מימים – שהעשק הזה נמשך ימים רבים..." יתכן שגם הם, כמו יפתח, נדחו מהחברה על לא עוול בכפם, והרי הם בבחינת "ריקים" אבל לא "פוחזים".
הערה מקבילה יש להעיר לגבי מנהיג אחר בישראל, וכיוון שהמנהיג חשוב הרבה מיפתח גם ההערה חשובה יותר. על דוד נאמר: "ויתקבצו אליו כל איש מצוק, וכל איש אשר לו נשא וכל איש מר נפש ויהי עליהם לשר" (שמואל א' כב', ב'), גם כאן נדמה שהכתוב רומז בכמה וכמה כינויים לפחיתותם של אנשי דוד. רושם זה מתחזק משני ארועים בהם התגלו אנשים אלו, בכל רוע לבבם.
א. כאשר שאול נופל בידי דוד במערה – מסיתים האנשים את דוד לרצוח את שאול "ויאמרו אנשי דוד אליו, הנה היום אשר אמר ה' אליך, הנה אנכי נותן את אויביך בידך, ועשית לו כאשר יטב בעיניך" (שמ"א כד', ד'), דוד כידוע אינו הורג את שאול ו"רק" כורת את כנף מעילו. האנשים אינם מרוצים ומבקשים להרוג את שאול בעצמם, ורק בעמל רב מצליח דוד להציל את שאול "וישסע דוד את אנשיו בדברים ולא נתנם לקום אל שאול" (שמ"א כד', ח').
ב. כאשר דוד רדף אחרי העמלקים, ששבו את הנשים והטף של מחנה דוד בצקלג, נשארו מאתים איש על הכלים. "ויען כל איש רע ובליעל מהאנשים אשר הלכו עם דוד, ויאמרו יען אשר לא הלכו עימי לא ניתן להם מהשלל אשר הצלנו" (שמ"א ל', כב'). גם מלשון "הלכו עימי" וגם מהביטוי "אשר הצלנו" עולה חרפתם של האנשים, גאוותם והאנוכיות שלהם. דוד מוכיח אותם בעדינות "לא תעשו כן אחי, את אשר נתן ה' לנו וישמור אותנו..." וקובע הלכה לדודות "כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו" (שם כג', כד'). מה עוד שהאנשים שישבו על הכלים, סייעו בהשארותם, גם בלחימה עצמה (עיין רד"ק, אברבנאל ומלבי"ם לפסוק כא').
למרות האמור לעיל, אין לחרוץ דין גם על אנשי דוד. האמור בפרק ל' "איש רע ובליעל" לא נאמר על כולם אלא רק על חלקם "מהאנשים אשר הלכו עם דוד". אלה היו כנראה הגרעין הקשה [אך הקטן] שהסית אותו לרצוח את שאול. גם הביטויים בפרק כב' אינם בהכרח שליליים. הרד"ק פירש: "כל איש מצוק – מענין צוקה או צרות אחרות... וכל איש מר נפש – שהיה רש והיה יוצא מביתו להתרווח ולשכח צרותיו". וכן בדעת מקרא: "כל איש אשר לו נושה – איש הבורח מנושהו... ומצאנו אנשים שהיו כובשים את ילדי החייבים להם לעבדים" (עיין מלכים ב' פרק ד'). מר נפש – מצער על עוול שנעשה לו... או מעונים מכל צער אחר, כנאמר על חנה והיא מרת נפש". חנה ודאי לא היתה דמות שלילית, אלא דמות סובלת.
לפי פרושים אלו, התאורים של אנשי דוד, מפנים אצבע מאשימה ומקטרגת לא כלפי אנשי דוד, אלא דווקא כלפי החברה שדחתה אותם החוצה, ולא אפשרה להם למצוא פתרון למצוקתם במסגרות המקובלות. וזה הרי מה שקרה עם יפתח ואנשיו כמו שהוכחנו בתחילת הדברים.
לסיום נציין מכנה משותף נוסף בין יפתח לדוד. שניהם סבלו מאוד מניכור משפחתי. ביפתח ראינו "ויגרשו את יפתח... ויברח יפתח מפני אחיו", ובדוד, ידוע הספור על חשש ממזרותו והניכור המתמשך של ישי ובניו לבן הזקונים במשך כשלושים שנה, ניכור שעליו אומר דוד: "מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אימי" (תהילים פט', ח').
אין פלא איפוא, שהתקבצו אליהם אנשים שהחברה דחתה אותם. ודווקא מ"אבן מאסו הבונים" יפתח ודוד, שהתחילו את מנהיגותם על אנשים שבשולי החברה, יצאה תשועה לעם ישראל. בהפטרתנו – הצלת עם ישראל מבני עמון על ידי יפתח, ובמקרה של דוד "היתה לראש פינה" – מלכות הנצח של עם ישראל.