פסוק א:ויפתח הגלעדי היה גבור חיל וגו'. זכר הכתוב שיפתח הגלעדי היה בחור גבור חיל והיה בן אשה זונה, רוצה לומר שלא היתה בקידושין וכתובה, או שהיתה פונדקיתא כמו שתרגם יונתן ב"ע. ואמר שעם היותה זונה לא היה ספק וחשש בהיותו בן אביו, ולזה אמר ויולד גלעד את יפתח, רוצה לומר שודאי הוליד גלעד את יפתח והוא היה בנו. ונראה שגלעד הוליד הבן הזה קודם שילדה אשתו בנים אחרים ממנו, ולכן אמר אחריו (ב) ותלד אשת גלעד לו בנים, שהולידם אחריו. וזכר שהם גרשוהו באמרם לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת אתה, ועם היות שלא עשו זה כפי הדין כי בן פלגש יורש היה הנה עשוהו בחזקה, ולזה אמר (ג) ויברח יפתח מפני אחיו, ר"ל שמפני יראה ברח ולא מפני היות הדין כן:
פסוק א:וישב בארץ טוב, רצה לומר בארץ טובה ורחבה, ומפני היותו בארץ טובה ושבעה התלקטו אל יפתח אנשים ריקים מבלי כסף ובלי שכר. המפרשים פירשו ארץ טוב שהיה אדון הארץ נקרא שמו טוב:
פסוק ה:וזכר (ה) שכאשר נלחמו בני עמון עם ישראל הלכו זקני גלעד לקחת את יפתח להביאו להיות להם לקצין, ושאמרו לו (ו) לכה והיית לנו לקצין ונלחמה עם בני עמון.
פסוק ז:והוא השיבם (ז) הלא אתם שנאתם אותי ותגרשוני מבית אבי וגו', ויראה שהיו מכלל שרי גלעד הבאים אליו אחי יפתח, ולזה אמר אליהם הלא אתם שנאתם אותי ותגרשוני מבית אבי, ואם לא באו הם, ראוי שנאמר שהיה יפתח מדבר נגדם אלה הדברים לפי שהם עזרו לאחיו במה שעשו נגדו ולא מיחו בידיהם, ולכן היה ראוי שיהיו נתפשים באותו עון:
פסוק ח:והם השיבוהו (ח) לכן עתה שבנו אליך, ופירושו לכן שנתחרטנו ממה שגרשנו אותך באנו להמשילך עלינו להיות לנו לראש, כי אם לא גרשנו אותך לא היינו באים אחריך כי היינו שולחים לקרוא לך, אבל עתה לפי שגרשנו אותך לתקן אותו עוות וגרוש נצטרכנו לכבדך מאד ושבנו אליך והלכת עמנו ובסוף הענין והיית לנו לראש וגו'. ואפשר לפרשו עוד שזקני גלעד אמרו הנה אחיך עשו הזלזול הזה נגדך, ולפי שלא ישר בעינינו לכן עתה שבנו אליך להמשילך עלינו, הפך מה שחשבו אחיך לעשות:
פסוק ט:והיתה תשובת יפתח מה הכבוד הזה אשר אתם עושים אתי והתקון על אשר עשו אחי נגדי, באמרכם שאלחם עם בני עמון ושאם אחרימם אהיה לכם לראש? באמת ידעתי אני כי אם יתן ה' אותם בידי אנכי אהיה לכם לראש על כרחכם, כי איך לא אמשול על העם אשר אושיע אותם מאויביהם? וכמאמר העם אל גדעון (לעיל סי' ח' כ"ב) משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך כי הושעתנו וכו', וזהו צורך ההכפל אם משיבים אתם אותי להלחם וגו' אהיה לכם לראש, רוצה לומר אני בעצמי אהיה לראש מבלעדיכם, והם השיבוהו (י) אם לא כדברך כן נעשה, רוצה לומר שיגזור הוא כרצונו שיהיו הם חפצים בדבר, ומפני זה רצו לעשות אותו קצין ומושל עליהם קודם המלחמה, כי עם היות שבראשונה אמרו שאחרי המלחמה ימשילוהו, הנה מפני דבריו הוליכוהו ומיד קודם המלחמה שמו אותו לקצין עליהם. ואפשר לפרש אם לא כדברך כן נעשה, שלפי שאמר יפתח ונתן ה' אותם בידי אנכי אהיה לכם לראש, השיבוהו שאעפ"י שלא יהיה כמו שאמר, רוצה לומר שלא יתנם השם בידו עכ"פ יהיה להם לקצין, כי מבלעדי התשועה ירצו בזה, (יא) ולכן אמר שמיד קודם המלחמה מנוהו עליהם לראש במצפה, וידבר את כל דבריו לפני ה' במצפה, לא שהיה המשכן במצפה, אבל הוא ע"ד ה' יהיה שומע בינותינו, רוצה לומר שבהיותו במצפה אשר שם היה ביתו דבר דבריו ועשה תפלתו אל האלהים שיושיע את ישראל על ידו. ונכון הוא מה שכתב רבי דוד קמחי שבעבור שבמצפה עשה האל יתברך תשועה גדולה ליהושע נגד המלכים אשר התקבצו נגדו, היה מנהג קדום ביניהם שבעת הצורך היו מתפללים ומבקשים שם מהאל יתברך תשועה שיושיעם מאויביהם כאשר עשה ליהושע באותו מקום, ולכן שמואל הנביא הוכיח את ישראל גם כן במצפה והיה שם מזבח ובית תפלה, ולכן הלכו שרי גלעד שם לעשות חזוקיהם, ואמר לפני ה', כי שמה היתה דבקה ההשגחה האלהית תמיד, והותרה בזה השאלה השנית:
פסוק יב:וישלח יפתח מלאכים וגו'. זכר שיפתח (אחרי שהושם עליהם לראש) עשה כמנהג המלכים והשרים ושלח מלאכי שלום למלך בני עמון קודם שילחם עמו, והיה תחלת אמריו מי לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי, ר"ל מה האיבה והשנאה אשר בינינו? מה עשית לנו ומה חטאנו לך כי באת אלי להלחם בארצי? ובזה הודיעו שהוא קצין שוטר ומושל עליה.
פסוק יג:ומלך בני עמון השיבו (יג) כי לקח ישראל את ארצי, רוצה לומר אינני מריב עמך, כי מי אתה ומי בית אביך לשתהיה מושל הארץ? אבל תלונתי היא על ישראל כלו אשר לקח את ארצי כאשר עלה ממצרים:
פסוק טו:ויפתח השיבו שנית (טו) לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון וגו', וכוונת דבריו אצלי הוא להנצל מתלונת מלך בני עמון בארבעה טענות:
פסוק טו:הטענה הראשונה היא שישראל לא הלך להלחם לא עם מלך מואב (שהארץ הזאת היתה ממנה ראשונה) ולא עם בני עמון ששואלים אותה עתה, וזכר מואב לומר שהארץ הזאת היתה ממנו בראשונה, ומלך האמורי לכדה ממנו, וישראל לקחה ממלך האמורי, וא"כ לא לקח ישראל את הארץ לא ממואב ולא מעמון כי אם מהאמורי, ואיך ישאל אותה עתה מלך בני עמון? והטענה הזאת הראשונה באה באמרו, לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון, והותרה עם זה השאלה השלישית:
פסוק טו:הטענה השנית היא (טז) כי בעלותם ממצרים וילך וגו'. יאמר שישראל כאשר עלה ממצרים ובא עד קדש, מיד שלח מלאכים אל מלך אדום וגם אל מלך מואב לומר אעברה נא בארצך וגו', והם לא אבו לתת לו מקום לעבור בגבולו, ועם כל זה לא הלך ישראל להלחם בם אבל ישב ישראל בקדש, ועם היות שלא נזכר בתורה ששלחו מלאכים למואב, הנה נכלל באמרו (דברים ב' כ"ח) כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער, (יח) וישראל הלכו במדבר ויסובו את ארץ אדום ואת ארץ מואב כדי להתרחק ממואב ושלא לבא בגבולו.
פסוק יט:ואחרי זה שלחו מלאכים אל סיחון מלך האמורי וגו', נעברה נא בארצך עד מקומי, ר"ל עד ארץ ישראל שהיא היתה הארץ הנתונה לישראל והמיועדת להם, (כ) והנה סיחון לא די שלא אבה תת לישראל עבור בגבולו כאשר עשו אדום ומואב, אבל גם הפליג להרע, כי אסף כל עמו להלחם בישראל, (כא) ונתנו האלהים ביד ישראל וירש את ארצו, ר"ל ארץ האמורי, כי לו היתה כבר ירושה מארנון ועד היבוק ועד הירדן, ואם כן ראוי היה לישראל לקחת את ארצו, כיון שהוא קראו לשלום וסיחון יצא להלחם בו על לא חמס בכפיו ואין מרמה בפיו? הטענה השלישית היא באמרו (כג) ועתה ה' אלהי ישראל הוריש את האמורי וגו', ר"ל מלבד הטענות שקדמו הנה עוד אומר עתה שישראל לא לקח הארץ הזאת, אבל הקב"ה לקחה מיד סיחון ונתנה לישראל, וישראל מיד האל ית' ירשו את הארץ, ולכן אמר ה' אלהי ישראל הוריש את האמורי ואתה תירשנו? הנה יהיה זה כחולק על השכינה, ולזה אמר כלועג, (כד) את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש, ר"ל שכמוש היה אלהי מואב כמ"ש (במדבר כ"א כ"ט) אוי לך מואב אבדת עם כמוש, ואם הוא לא הציל למואב והאל יתברך ירש את הארץ ונתן אותה לאויביו, איך אם כן עמון ינצחהו וירשהו? הטענה הרביעית באמרו (כה) ועתה הטוב טוב אתה מבלק וגו', רוצה לומר כל השלשה טענות שזכרתי הם על ירושת הארץ. ואמנם אחרי ירושתה הנה יש טענה אחרת שאומר והיא, הטוב טוב אתה מבלק בן צפור שראה את ישראל שלקחו את הארץ כלה (והוא היה מלך למואב בעת ההיא) האם נלחם לישראל והריב עמם לקחת אותה מידיהם? (כו) בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה וגו', ר"ל בהיות ישראל יושבים בחשבון ובבנותיה שישבו שם שלש מאות שנה, וגם שהיה לו דין ומשפט בארץ, איך בכל אותו זמן לא הציל את הארץ מיד ישראל? והנה א"כ קנו ישראל חזקה גמורה לעיני הבעלים והיא טענה רביעית. ואמנם מספר השלש מאות שנה שזכר יפתח בכאן, הנה רש"י ז"ל בפירושו במקום הזה ורלב"ג בפירושו אליו כתבו עליו הרבה, ואם האמת אתם אני אחקור עליו בספר שמואל (שמואל א' י"ג א') בפרשת בן שנה שאול במלכו וגו'. והוליד יפתח מכל זה שלא היתה א"כ כוונת מלך בני עמון לכבוש הארץ מבני ישראל כמ"ש (כי לא היה בזה לו משפט) כי אם להרע ליפתח בפרט, ולזה אמר עוד (כז) ואנכי לא חטאתי לך ואתה עשה אתי רעה להלחם בי, ר"ל בפרט לי, מה שלא עשית לבני ישראל עד הנה לכן ישפוט השופט, ר"ל מי שהוא שופט כל הארץ בין בני ישראל ובין בני עמון. הנה הותרה בזה השאלה הרביעית, והתבארו הפסוקים שיש בהם ארבעה טענות, אחת מצד השואל שאין למלך בני עמון דין ומשפט בבקשת הארץ הזאת, שנית מצד ישראל הנשאל שהם לא הלכו להלחם עם האמורי יושב הארץ לקחת את ארצו, אבל סיחון ועמו יצאו להלחם בו, השלישית מצד האל ית' הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים שהוא ירש את הארץ ולא ישראל, הרביעית מפאת החזקה שהיה להם ברוב הימים. ואפשר עוד לפרש זה הספור באופן אחר ולעשות בפסוקים שתי טענות בלבד. האחת מאשר לא לקחו ישראל את הארץ (כי הם היו רוצים לעבור בשלוה) אבל האל ית' לקחה מיד האמורי על זדונו ורוע ללבו, והתחילה הטענה הראשונה הזאת מאמרו לא לקח ישראל את ארץ מואב וגו', עד ואת כל אשר יוריש ה' אלהינו מפנינו אותו נירש. והטענה השנית מפאת החזקה והיא באמרו ועתה הטוב טוב אתה מבלק וגו', והפירוש הראשון יותר נכון אצלי:
פסוק כח:וזכר (כח) שלא שמע מלך בני עמון את דברי יפתח אשר שלח אליו, ירצה בזה שמלך בני עמון אמר בלבו, מי יפתח לעשות את עצמו מושל בישראל ולשלוח מלאכים? ולכן לא רצה לשמוע דבריו, באמרו אינו מלך ומושל ולכן אינני שומע את דבריו:
פסוק כט:ותהי על יפתח רוח ה' וגו'. זכר שכאשר מלך בני עמון לא שמע לדברי יפתח היתה עליו רוח ה', והוא רוח הקדש המלוה לשופטי ישראל, כמו שתרגם יונתן רוח גבורתא מן קדם ה', וכמו שזכר הרב המורה (פמ"ה ח"ב דף קכ"א) שהיא המדרגה הראשונה ממדרגת הנבואה, ולא רצה להמתין שיבאו בני עמון להלחם בו, אבל יפתח עצמו עבר את הגלעד ואת מנשה ויעברו את המצפה ויבא עבר בני עמון להלחם בהם בארצם כאיש גבור החיל:
פסוק ל:(ל-לא) וזכר שנדר יפתח נדר לה' אם נתון תתן את בני עמון בידי והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה' והעליתיהו עולה, והנה דעת חז"ל (תענית ד' ע"א ובב"ר פר' ס' ס"ו ע"ב) בענין הזה הוא, שנדר שהיוצא מביתו איזה דבר שיהיה יעלהו, ושהעלה בתו שיצאה לקראתו עולה לה', והנראה מפאת הכתובים מסכים לאמתתם. ולדעת המפרשים הוא שוי"ו והעליתיהו במקום או, כמו (שמות כ"א י"ז) ומקלל אביו ואמו, ואמר אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום והיה לה' ר"ל אם יהיה איש או אשה או דבר שאינו ראוי לעולה יהיה לה', שיתמיד בקדושה כל ימיו ולא ישתמש בחולין, ואם יהיה צאן או בקר יעלהו לעולה על מזבחו. וכן יראה שעשה יפתח, שבצאת בתו לקראתו לא המיתה ולא העלה אותה עולה, אבל הקדישה לגבוה כמו שאוכיח מהפסוקים:
פסוק לב:וזכר הכתוב שיפתח אחרי נדרו הכה את בני עמון ויכנעו מלפניו, (לד) ושכאשר שב לביתו שהיה במצפה יצאה בתו לקראתו ורק היא יחידה אין לו ממנו בן או בת, ויש מפרשים אין לו ממנו כמו ממנה, ויותר נכון שנפרשהו כמשמעו, ר"ל שעם היות לאשת יפתח בנים מאיש אחר קודם שנשאת ליפתח, והיה מגדלם יפתח בביתו והיו נחשבים כבניו, הנה ממנו ומעצמו לא היה לו בן או בת, ולכן היתה בתו יחידה אצלו, (לה) ומפני זה קרע בגדיו ואמר הכרע הכרעתני, ר"ל העמונים לא נצחוני ולא הכריעוני ואת בתי הכרעתני והיית בעכרי, לפי שפציתי פה לה' ונדרתי שתהיה הקדש ולא תנשא עוד ולא אוכל לשוב מזה.
פסוק לו:(לו-לז) והיא השיבתהו שיקים נדרו, אך בקשה ממנו שיניחה לירד על ההרים שנים חדשים לבכות על בתוליה עם רעותיה, ואמרה וירדתי על ההרים מענין אריד בשיחי ואהימה, או להיות המצפה אשר שמה בית יפתח בעליון המקומות אמרה בתו שתרד משם ותהלוך על ההרים, והיה זה לפי שהיתה עתידה להיותה פרושה בבית אחד לא תצא משם כל ימי חייה, בקשה שתלך שנים חדשים באשר תרצה ותשביע רוחה מהנדוד וההליכה, יען לא תנוד ולא תלך עוד כל ימיה, וזהו ואבכה על בתולי שלא תנשא עוד וגם תלך לבחור מקום ישיבתה בפרישות. וכוונתי שמזה למדו אומת אדום לעשות בתי פרישות (קליסט"ר) לנשים שיכנסו שמה ולא יצאו משם כל ימיהם ולא יראו איש בעוד בחיים חיותם:
פסוק לח:וזכר שעשתה כן ושאחר החדשים ההם עשה לה יפתח את נדרו, והוא מה שיזכור מיד, ר"ל (לט) שהיא לא ידעה איש, אבל ישבה בפרישות ולא ראתה אדם עוד כל ימיה, ואמרו ותהי חק בישראל, הוא מה שיזכור אחריו, שהיה חק ומנהג בישראל (מ) שמימים ימימה, רוצה לומר בכל שנה ושנה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח ארבעה ימים בשנה, ואין כוונת המאמר שהיה המנהג הזה בכל הדורות, אבל בימיה כל עוד היותה בבית הפרישות תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח, רוצה לומר לדבר עמה ולתנות על בתוליה, וידמה שלא היו רואות אותה אף הנשים, אבל היו הולכות שמה ושומעות דבריה ומקוננות עמה על פרישותה, או היו מנחמות אותה ומשיחות עמה ארבעה ימים בשנה, וזהו הנראה מפשטי הכתובים, והותרה השאלה החמשית: ואמנם יונתן נמשך לדעת המדרש (ב"ר פר' ס' דף ס"ו ע"ב) שיפתח העלה את בתו עולה לה' ונפל על זה שם מחלוקת לחז"ל, ר' יוחנן אומר יפתח טעה ודמים היה חייב, וריש לקיש אמר אפילו דמים לא היה חייב, דתנינן אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום אלו עולה, לא אמר כלום, אמר הרי אלו לעולה, ימכרו ויביא בדמיהם עולה. ולא היה שם פנחס שיתיר לו את נדרו ושיאמר לו שבדמים יפטר? אלא אמר פנחס יפתח הוא צריך לי והוא יבא אצלי, ויפתח אמר אני קצין וראש ישראל הוא יבא אצלי, ובין כך ובין כך אבדה הנערה. ושניהם נענשו, נענש יפתח בנטילת איברים שהוכה בשחין ונפל איברים אברים, שנא' (בס' י"ב ז') ויקבר בערי הגלעד, שהיה נופל ממנו אבר אבר והיה נקבר בעיר שהיה נופל שם, ונענש פנחס שנסתלקה ממנו רוח הקדש, שנא' (דברי הימים א' ט' כ') ופנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם, נגיד הוא עליהם לא נאמר, אלא היה עליהם, ונאמר שם עליו לפנים ה' עמו, מכלל שענש ולא היה ה' עמו. הנה ביארו שיפתח עשה בתו עולה ושבטעות עשאו, ושבתו גם כן טעה בחשבה שכך היה הדין, ואשר כתבתי כפי הפשט הוא הנכון והמתישב בפשטי הכתובים: