יפתח הגלעדי
בפרק יא' מתגלה מנהיגותו של יפתח הגלעדי, לא התגלות ממרומים לא שליחות של מלאך ה' מרימה את יפתח לרום המעלה, אלא מצוקה של שרי גלעד בחיפוש אחר קצין מוכשר בקרבות, לקראת המלחמה המתרגשת בעמון. יפתח מנהל מו"מ על מעמדו מול הגורמים שהדירו אותו מהקהילה בגלעד. בהמשך מנהל מו"מ עם מלך עמון תוך עמידה על עקרונות ישראל בצורה מעוררת כבוד. הפרק מסתיים בכישלון האישי שלו שאת התשלום משלמת ביתו היחידה.
יחוסו של יפתח
בן אשה זונה – לכאורה יפתח נושא על גבו יחוס לא מחמיא, אבל הפרשנים מסבירים שהסטיה כאן אינה מדיני התורה אלא ממנהג השבטים להקפיד על הסגירות השבטית.
בן פלגש גלעד היה ונקראת זונה, לפי שאינה עם בעלה בכתובה וקדושין והיא כמו הזונה ואף על פי שהיא מיוחדת לו.
ובתרגום של תוספתא:
דא היא נימוסא הות בישראל מלקדמין דלא מיסתחרא אחסנתא משבטא לשבטא ובכן לא הוה יכיל גברא למיסב איתתא דלא משבטא וכד הות איתתא דרחמא גברא דלא משבטהא הות נפקא מבי נשא בלא אחסנתא והוו אנשי קרון לה פונדקיתא דרחימת גברא דלא משבטהא וכן הוה ליה לאימיה דיפתח
(רד"ק שופטים יא א)
כלומר: מנהג היה בישראל בימי השופטים שלא להתחתן עם בני שבט אחר כדי שלא תעבור הנחלה לשבט אחר ואם התאהב גבר באשה משבט אחר הייתה יוצאת מביתה ללא נחלה והיו קוראים בשם זונה... אך אסור היה לאחיו לגרשו מנחלת אביהם!
מו"מ להרכבת ממשלה
שרי גלעד מחפשים אישיות ביטחונית שכבר מנהיגה מיליציה חמושה, אשר תוכל להתמודד עם האיום הבטחוני של עמון ובהתייעצות עולה שמו של יפתח. יש לשים לב כי בסוף פרק י'(פס' יח) מציעים העם ושרי גלעד את התואר "לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד" זה כמובן בדיון הפנימי ללא איזכור מועמד ספציפי אבל בתחילת המו"מ עם יפתח מציעים זקני גלעד אך ורק את התואר "וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין" לאחר התעקשותו של יפתח על התואר "ראש" מסכמים העם :"וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין" רק לאחר שיפתח מקבל את כל מפתחות השלטון הוא מוכן להנהיג את אותם אחים שגירשו אותו מנחלתו.
מו"מ עם אויבים
בשליחות הדיפלומטית מול עמון מתגלה יפתח כדיפלומט הנטוע עמוק בהיסטוריה ובאמונה הלאומית ואינו מחפש הישגים מדיניים מעשיים, קרי מניעת מלחמה בכל מחיר, אלא מחפש את הצדק הלאומי ללא בושה! טענות רבות הוא טוען כנגד טענת "החזר שטחים ותקבל שלום"
א. לא כבשנו מידך אלא מיד סיחון ואת טענותיך עליך להפנות לאויב הקדמון שלך: " וַיִּירְשׁוּ אֵת כָּל גְּבוּל הָאֱמֹרִי מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק". השטחים מארנון ועד היבוק שהיו פעם בממלכת מואב ועמון נכבשו ע"י האמורי, וישראל בעלותם ממצריים נמנעו מלהילחם במואב ועמון אך בסיחון מלך האמורי נלחמו בתגובה לפתיחתו בקרב וניצחו.
ב. הטענה השנייה מעידה על אמונה במי שאמר והיה העולם וממשיך לנהלו: "וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ" המלחמה בין העמים אינה רק אנושית אלא היא מאבק בין אמונות והאמונה באלוקים אחד היא המנצחת במלחמה מול האלילות.
ג. "וְעַתָּה הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב". תקדים הסטורי משחק לרעתך, שהרי גם המלך בלק שהיה בקדנציה בזמן יציאת מצריים לא טען את טענתך ולא יצא למלחמה בישראל כי הבין את צדקת הכיבוש הישראלי.
ד. "שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּמַדּוּעַ לֹא הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא" עבר כל כך הרבה זמן שרק הופך את טענתך למיושנת ובכך מצביעה על חולשתה שהרי אם היה בה מידה של צדק כבר דורות קודמים היו מזדרזים לתבוע בגינה. את חשבון השנים עושים המפרשים מתוך מדרש ומתוך הכתוב:
ג' מאות שנה-
ג' מאות שנה ישבו בארץ הזאת עד היום מיום שנכבשה ומדוע לא נלחמתם עליהם עד היום ולא הצלתם אותה?!
ושלש מאות שנה בחשבון זה, כמו שמפורש בסדר עולם.
יהושע פרנס את ישראל כ"ח שנה,
עתניאל בן קנז ארבעים שנה,
אהוד שמונים שנה,
דבורה וברק ארבעים,
שנה גדעון ארבעים שנה,
אבימלך ג' שנה,
תולע בן פואה כ"ג שנה,
יאיר כ"ב שנה,
הרי רע"ו שנה.
ושני השעבוד בכלל וי"ח שנה ששעבדו בני עמון בישראל, עד שלא קם יפתח, הרי ג' מאות שנה עם שש שנים של יפתח.
(רד"ק שופטים יא כו)
נדר יפתח
בסוגיית נדרו, ממשיך יפתח את מסורת העקשנות המשפחתית ואינו מוכן להתפשר עם בתו היחידה. המורשת הנוקשה שממנה סבל, מפילה אותו ומונעת ממנו את המשכיות המשפחה. הכוונה הראשונה של יפתח הייתה להתיר את הנדר אבל דווקא בתו היא שטענה כי מילה זו מילה! במיוחד שבתמורה למילה קיבלת ניצחון לאומי... כך מסביר המלבי"ם:
"אהה בתי" - נראה פירושו, שרצה להתחרט ולשאול על הנדר כיון שיש לו פתח חרטה וזה שאמר: אהה בתי וכי הכרע הכרעתיני או את היית בעוכרי ואיך אעשה לך הדבר הזה ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב אתמהה? הלא הנדרים לה' נתרים בפתח וחרטה ואינם דומים כדברים שמבטיחים לבני אדם שמוכרחים לקיים הבטחתם, כי הנודר לה' יש לו התרה.
בפסוק לו' "ותאמר אליו" – השיבה לו שאין דבר זה דומה לשאר נדרים שע"י חרטה-דמעיקרא החכם עוקר הנדר מעיקרו, אבל אתה אין לך חרטה-דמעיקרא רק חרטה-דהשתא, אחרי אשר עשה לך ה' נקמות מאויבך שע"י הנדר נצחת את אויביך וא"א שיהיה לך חרטה על גוף הנדר מעיקרא. וזה גרם טעות ליפתח שלא הלך אצל החכמים לשאול על נדרו כי באמת היא טענת הבל, שגם חרטה-דהשתא מועיל לעקור על כל פנים את הנדר מכאן ולהבא.
(מלבי"ם שופטים יא לה)
ומה היה הנדר שנעשה לבת יפתח? לפי חז"ל העלה אותה ממש לעולה! בדומה למעשיו של מלך מואב במלחמתו עם ישראל ואדום במלכים(ב ג כו-כז) אך הפרשנים הראשונים מביאים גם דעה אחרת:
והעליתיהו עולה -דעת רז"ל בזה ידוע.
ואדוני אבי ז"ל פירש: והעליתיהו הוי"ו במקום, או ופירש והיה לה' הקדש אם אינו ראוי לעולה, או העליתיהו עולה אם ראוי לעולה, וכמו זה הוי"ו מכה אביו ואמו או אמו. ויפה פירש.
וכן נראה מהפסוק כי לא המיתה, שאמר ואבכה על נפשי לאות כי לא המיתה, אך לא ידעה איש כמו שאמר והיא לא ידעה איש.
ומה שאמר גם כן ויעש לה את נדרו אשר נדר ולא אמר ויעלה עולה לאות, כי פרושה היתה וזהו את נדרו אשר נדר והיה להשם, כך נראה לפי פשטי הפסוקים
ודברי רז"ל אם קבלה היא בידם עלינו לקבלה.
(רד"ק שופטים יא לא)
הרד"ק מלמד אותנו לקבל את דברי חז"ל גם אם אינם נראים מפשט הדברים כי יש בידם את הקבלה מדור דור ועל מסורת זו מבוססת האמונה. לכן ניתן לייחס ליפתח את המעשה הנראה נורא בעיננו כי אלו הם דברי חז"ל. אמנם, יחד עם זאת מביא הרד"ק גם את פרשנות אביו שבת יפתח לא מתה, אלא הפכה לעגונה כל ימיה בלבד.
הרמב"ן מתנגד לדעה זו של ראשונים שבראשה עומד אבן עזרא, ומקיים את דברי חז"ל הקטלניים. לדעתו, יפתח נדר את שבועת החרם שמופיעה בויקרא(כז) ולכן טעה לחשוב שעליו לקיימה גם על מה שהקדיש מביתו ולא רק על אוייביו.
וזה היה טעותו של יפתח בבתו, כי חשב כאשר חרם נגיד(=מנהיג) ישראל חל וקיים להמית אנשים או העובר על חרמו חייב מיתה, כן אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח יחול הנדר.
ולא ידע, כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם או על העובר גזירתם ותקנתם, אבל לחול הנדר לעשות עוֹלה מדבר שאין ראוי לה' - חס וחלילה! ...
ואל תהיה נפתה בהבלי... האומר כי פירוש שופטים יא' לא': והעליתיהו עולה" "או והעליתיהו", לומר, אם יהיה היוצא מדלתי ביתי איש או אשה - והיה לה' קודש, שיהיה פרוש(=מודר הנאה) מדרכי העולם לעמוד לשרת בשם ה' בתפלה והודות לאלהים ... והיתה בתו צרורה שם. ואלה דברי רוח! כי אם נדר שיהיה לה' איננו שיהיה פרוש, אבל יהיה כמו שמואל... וכפי משפטי התורה, אין ביד האדם שידור ביוצאי פתח ביתו שיהיו פרושים... וח"ו שיהיה חק בישראל לתנות לבת יפתח ארבעת ימים בשנה מפני שלא נישאת לבעל והייתה עובדת את ה' בטהרה!
אבל הדבר כפשוטו, וטעותו היה ממה שאמרתי.
(רמב"ן ויקרא כז כט)
כלומר, אבן עזרא פירש שבת יפתח הפכה לצרורה בבית כלא ללא יכולת להתחתן וזו עבודת ה' המטוהרת שלה בפרישות מחיי הנישואין. ואילו הרמב"ן דוחה גישה זו מכל וכל, לא יתכן שלעבוד את ה' בסגנון הנזירות הנוצרית תזכה לאהדה של בנות ישראל שנה בשנה. לכן מסכם הרמב"ן כי יפתח טעה ביישום של דברי נדרו וטעה לחשוב שמילה של מנהיג מחייבת הפגנת מנהיגות כמו שראוי להחרים את האויבים והמורדים עד מוות.
המדרש שואל כיצד לא פתרו את הבעיה ע"י המכשיר של התרת נדרים? אלא שהייתה כאן בעיה של כבוד: מי ילך למי, האם המנהיג יתכופף לפני הכוהן או הכוהן ישרת את השופט. ובסבך כיפופי הסמכויות האלו הלכה לאיבוד בתו של יפתח:
"ולא היה שם פנחס שיתיר לו את נדרו?
אלא פנחס אמר: הוא צריך לי ואני אלך אצלו?!
יפתח אמר: אני ראש קציני ישראל ואני אלך אצלו?!
בין דין לדין אבדה הנערה.
הדא היא דברייתא אמרין:
בין חייתא למחבלתא אזיל ברא דעלובתא.
ושניהם נענשו בדמיה.
יפתח מת בנשילת אברים בכל מקום שהיה הולך אבר נשול ממנו והיו קוברין אותו, הדא הוא דכתיב: וימת יפתח ויקבר בערי הגלעד, בעיר גלעד אין כתיב כאן אלא בערי הגלעד.
פנחס נטלה הימנו רוח הקדש, שנאמר: ופנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו.
(ילקוט שמעוני לשופטים יא)