תנ"ך על הפרק - שופטים יא - יפתח הגלעדי / הרב אבנר בוטוש שליט"א

תנ"ך על הפרק

שופטים יא

222 / 929
היום

הפרק

וְיִפְתָּ֣ח הַגִּלְעָדִ֗י הָיָה֙ גִּבּ֣וֹר חַ֔יִל וְה֖וּא בֶּן־אִשָּׁ֣ה זוֹנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד גִּלְעָ֖ד אֶת־יִפְתָּֽח׃וַתֵּ֧לֶד אֵֽשֶׁת־גִּלְעָ֛ד ל֖וֹ בָּנִ֑ים וַיִּגְדְּל֨וּ בְֽנֵי־הָאִשָּׁ֜ה וַיְגָרְשׁ֣וּ אֶת־יִפְתָּ֗ח וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ לֹֽא־תִנְחַ֣ל בְּבֵית־אָבִ֔ינוּ כִּ֛י בֶּן־אִשָּׁ֥ה אַחֶ֖רֶת אָֽתָּה׃וַיִּבְרַ֤ח יִפְתָּח֙ מִפְּנֵ֣י אֶחָ֔יו וַיֵּ֖שֶׁב בְּאֶ֣רֶץ ט֑וֹב וַיִּֽתְלַקְּט֤וּ אֶל־יִפְתָּח֙ אֲנָשִׁ֣ים רֵיקִ֔ים וַיֵּצְא֖וּ עִמּֽוֹ׃וַיְהִ֖י מִיָּמִ֑ים וַיִּלָּחֲמ֥וּ בְנֵֽי־עַמּ֖וֹן עִם־יִשְׂרָאֵֽל׃וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁר־נִלְחֲמ֥וּ בְנֵֽי־עַמּ֖וֹן עִם־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּֽלְכוּ֙ זִקְנֵ֣י גִלְעָ֔ד לָקַ֥חַת אֶת־יִפְתָּ֖ח מֵאֶ֥רֶץ טֽוֹב׃וַיֹּאמְר֣וּ לְיִפְתָּ֔ח לְכָ֕ה וְהָיִ֥יתָה לָּ֖נוּ לְקָצִ֑ין וְנִֽלָּחֲמָ֖ה בִּבְנֵ֥י עַמּֽוֹן׃וַיֹּ֤אמֶר יִפְתָּח֙ לְזִקְנֵ֣י גִלְעָ֔ד הֲלֹ֤א אַתֶּם֙ שְׂנֵאתֶ֣ם אוֹתִ֔י וַתְּגָרְשׁ֖וּנִי מִבֵּ֣ית אָבִ֑י וּמַדּ֜וּעַ בָּאתֶ֤ם אֵלַי֙ עַ֔תָּה כַּאֲשֶׁ֖ר צַ֥ר לָכֶֽם׃וַיֹּאמְרוּ֩ זִקְנֵ֨י גִלְעָ֜ד אֶל־יִפְתָּ֗ח לָכֵן֙ עַתָּה֙ שַׁ֣בְנוּ אֵלֶ֔יךָ וְהָלַכְתָּ֣ עִמָּ֔נוּ וְנִלְחַמְתָּ֖ בִּבְנֵ֣י עַמּ֑וֹן וְהָיִ֤יתָ לָּ֙נוּ֙ לְרֹ֔אשׁ לְכֹ֖ל יֹשְׁבֵ֥י גִלְעָֽד׃וַיֹּ֨אמֶר יִפְתָּ֜ח אֶל־זִקְנֵ֣י גִלְעָ֗ד אִם־מְשִׁיבִ֨ים אַתֶּ֤ם אוֹתִי֙ לְהִלָּחֵם֙ בִּבְנֵ֣י עַמּ֔וֹן וְנָתַ֧ן יְהוָ֛ה אוֹתָ֖ם לְפָנָ֑י אָנֹכִ֕י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לְרֹֽאשׁ׃וַיֹּאמְר֥וּ זִקְנֵֽי־גִלְעָ֖ד אֶל־יִפְתָּ֑ח יְהוָ֗ה יִהְיֶ֤ה שֹׁמֵ֙עַ֙ בֵּֽינוֹתֵ֔ינוּ אִם־לֹ֥א כִדְבָרְךָ֖ כֵּ֥ן נַעֲשֶֽׂה׃וַיֵּ֤לֶךְ יִפְתָּח֙ עִם־זִקְנֵ֣י גִלְעָ֔ד וַיָּשִׂ֨ימוּ הָעָ֥ם אוֹת֛וֹ עֲלֵיהֶ֖ם לְרֹ֣אשׁ וּלְקָצִ֑ין וַיְדַבֵּ֨ר יִפְתָּ֧ח אֶת־כָּל־דְּבָרָ֛יו לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה בַּמִּצְפָּֽה׃וַיִּשְׁלַ֤ח יִפְתָּח֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־מֶ֥לֶךְ בְּנֵֽי־עַמּ֖וֹן לֵאמֹ֑ר מַה־לִּ֣י וָלָ֔ךְ כִּֽי־בָ֥אתָ אֵלַ֖י לְהִלָּחֵ֥ם בְּאַרְצִֽי׃וַיֹּאמֶר֩ מֶ֨לֶךְ בְּנֵי־עַמּ֜וֹן אֶל־מַלְאֲכֵ֣י יִפְתָּ֗ח כִּֽי־לָקַ֨ח יִשְׂרָאֵ֤ל אֶת־אַרְצִי֙ בַּעֲלוֹת֣וֹ מִמִּצְרַ֔יִם מֵאַרְנ֥וֹן וְעַד־הַיַּבֹּ֖ק וְעַד־הַיַּרְדֵּ֑ן וְעַתָּ֕ה הָשִׁ֥יבָה אֶתְהֶ֖ן בְּשָׁלֽוֹם׃וַיּ֥וֹסֶף ע֖וֹד יִפְתָּ֑ח וַיִּשְׁלַח֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־מֶ֖לֶךְ בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ כֹּ֖ה אָמַ֣ר יִפְתָּ֑ח לֹֽא־לָקַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב וְאֶת־אֶ֖רֶץ בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃כִּ֖י בַּעֲלוֹתָ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם וַיֵּ֨לֶךְ יִשְׂרָאֵ֤ל בַּמִּדְבָּר֙ עַד־יַם־ס֔וּף וַיָּבֹ֖א קָדֵֽשָׁה׃וַיִּשְׁלַ֣ח יִשְׂרָאֵ֣ל מַלְאָכִ֣ים ׀ אֶל־מֶלֶךְ֩ אֱד֨וֹם ׀ לֵאמֹ֜ר אֶעְבְּרָה־נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ וְלֹ֤א שָׁמַע֙ מֶ֣לֶךְ אֱד֔וֹם וְגַ֨ם אֶל־מֶ֧לֶךְ מוֹאָ֛ב שָׁלַ֖ח וְלֹ֣א אָבָ֑ה וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקָדֵֽשׁ׃וַיֵּ֣לֶךְ בַּמִּדְבָּ֗ר וַיָּ֜סָב אֶת־אֶ֤רֶץ אֱדוֹם֙ וְאֶת־אֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב וַיָּבֹ֤א מִמִּזְרַח־שֶׁ֙מֶשׁ֙ לְאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב וַֽיַּחֲנ֖וּן בְּעֵ֣בֶר אַרְנ֑וֹן וְלֹא־בָ֙אוּ֙ בִּגְב֣וּל מוֹאָ֔ב כִּ֥י אַרְנ֖וֹן גְּב֥וּל מוֹאָֽב׃וַיִּשְׁלַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־סִיח֥וֹן מֶֽלֶךְ־הָאֱמֹרִ֖י מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל נַעְבְּרָה־נָּ֥א בְאַרְצְךָ֖ עַד־מְקוֹמִֽי׃וְלֹא־הֶאֱמִ֨ין סִיח֤וֹן אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבֹ֣ר בִּגְבֻל֔וֹ וַיֶּאֱסֹ֤ף סִיחוֹן֙ אֶת־כָּל־עַמּ֔וֹ וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּיָ֑הְצָה וַיִּלָּ֖חֶם עִם־יִשְׂרָאֵֽל׃וַ֠יִּתֵּן יְהוָ֨ה אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־סִיח֧וֹן וְאֶת־כָּל־עַמּ֛וֹ בְּיַ֥ד יִשְׂרָאֵ֖ל וַיַּכּ֑וּם וַיִּירַשׁ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֚ת כָּל־אֶ֣רֶץ הָאֱמֹרִ֔י יוֹשֵׁ֖ב הָאָ֥רֶץ הַהִֽיא׃וַיִּ֣ירְשׁ֔וּ אֵ֖ת כָּל־גְּב֣וּל הָאֱמֹרִ֑י מֵֽאַרְנוֹן֙ וְעַד־הַיַּבֹּ֔ק וּמִן־הַמִּדְבָּ֖ר וְעַד־הַיַּרְדֵּֽן׃וְעַתָּ֞ה יְהוָ֣ה ׀ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הוֹרִישׁ֙ אֶת־הָ֣אֱמֹרִ֔י מִפְּנֵ֖י עַמּ֣וֹ יִשְׂרָאֵ֑ל וְאַתָּ֖ה תִּירָשֶֽׁנּוּ׃הֲלֹ֞א אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר יוֹרִֽישְׁךָ֛ כְּמ֥וֹשׁ אֱלֹהֶ֖יךָ אוֹת֥וֹ תִירָ֑שׁ וְאֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר הוֹרִ֜ישׁ יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ מִפָּנֵ֖ינוּ אוֹת֥וֹ נִירָֽשׁ׃וְעַתָּ֗ה הֲט֥וֹב טוֹב֙ אַתָּ֔ה מִבָּלָ֥ק בֶּן־צִפּ֖וֹר מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֑ב הֲר֥וֹב רָב֙ עִם־יִשְׂרָאֵ֔ל אִם־נִלְחֹ֥ם נִלְחַ֖ם בָּֽם׃בְּשֶׁ֣בֶת יִ֠שְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּ֨וֹן וּבִבְנוֹתֶ֜יהָ וּבְעַרְע֣וֹר וּבִבְנוֹתֶ֗יהָ וּבְכָל־הֶֽעָרִים֙ אֲשֶׁר֙ עַל־יְדֵ֣י אַרְנ֔וֹן שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ לֹֽא־הִצַּלְתֶּ֖ם בָּעֵ֥ת הַהִֽיא׃וְאָֽנֹכִי֙ לֹֽא־חָטָ֣אתִי לָ֔ךְ וְאַתָּ֞ה עֹשֶׂ֥ה אִתִּ֛י רָעָ֖ה לְהִלָּ֣חֶם בִּ֑י יִשְׁפֹּ֨ט יְהוָ֤ה הַשֹּׁפֵט֙ הַיּ֔וֹם בֵּ֚ין בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּבֵ֖ין בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃וְלֹ֣א שָׁמַ֔ע מֶ֖לֶךְ בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן אֶל־דִּבְרֵ֣י יִפְתָּ֔ח אֲשֶׁ֥ר שָׁלַ֖ח אֵלָֽיו׃וַתְּהִ֤י עַל־יִפְתָּח֙ ר֣וּחַ יְהוָ֔ה וַיַּעֲבֹ֥ר אֶת־הַגִּלְעָ֖ד וְאֶת־מְנַשֶּׁ֑ה וַֽיַּעֲבֹר֙ אֶת־מִצְפֵּ֣ה גִלְעָ֔ד וּמִמִּצְפֵּ֣ה גִלְעָ֔ד עָבַ֖ר בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃וַיִּדַּ֨ר יִפְתָּ֥ח נֶ֛דֶר לַיהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אִם־נָת֥וֹן תִּתֵּ֛ן אֶת־בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן בְּיָדִֽי׃וְהָיָ֣ה הַיּוֹצֵ֗א אֲשֶׁ֨ר יֵצֵ֜א מִדַּלְתֵ֤י בֵיתִי֙ לִקְרָאתִ֔י בְּשׁוּבִ֥י בְשָׁל֖וֹם מִבְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן וְהָיָה֙ לַֽיהוָ֔ה וְהַעֲלִיתִ֖הוּ עוֹלָֽה׃וַיַּעֲבֹ֥ר יִפְתָּ֛ח אֶל־בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן לְהִלָּ֣חֶם בָּ֑ם וַיִתְּנֵ֥ם יְהוָ֖ה בְּיָדֽוֹ׃וַיַּכֵּ֡ם מֵעֲרוֹעֵר֩ וְעַד־בּוֹאֲךָ֨ מִנִּ֜ית עֶשְׂרִ֣ים עִ֗יר וְעַד֙ אָבֵ֣ל כְּרָמִ֔ים מַכָּ֖ה גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֑ד וַיִּכָּֽנְעוּ֙ בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיָּבֹ֨א יִפְתָּ֣ח הַמִּצְפָּה֮ אֶל־בֵּיתוֹ֒ וְהִנֵּ֤ה בִתּוֹ֙ יֹצֵ֣את לִקְרָאת֔וֹ בְתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹל֑וֹת וְרַק֙ הִ֣יא יְחִידָ֔ה אֵֽין־ל֥וֹ מִמֶּ֛נּוּ בֵּ֖ן אוֹ־בַֽת׃וַיְהִי֩ כִרְאוֹת֨וֹ אוֹתָ֜הּ וַיִּקְרַ֣ע אֶת־בְּגָדָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ אֲהָ֤הּ בִּתִּי֙ הַכְרֵ֣עַ הִכְרַעְתִּ֔נִי וְאַ֖תְּ הָיִ֣יתְ בְּעֹֽכְרָ֑י וְאָנֹכִ֗י פָּצִ֤יתִי־פִי֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְלֹ֥א אוּכַ֖ל לָשֽׁוּב׃וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אָבִי֙ פָּצִ֤יתָה אֶת־פִּ֙יךָ֙ אֶל־יְהוָ֔ה עֲשֵׂ֣ה לִ֔י כַּאֲשֶׁ֖ר יָצָ֣א מִפִּ֑יךָ אַחֲרֵ֡י אֲשֶׁ֣ר עָשָׂה֩ לְךָ֙ יְהוָ֧ה נְקָמ֛וֹת מֵאֹיְבֶ֖יךָ מִבְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אָבִ֔יהָ יֵעָ֥שֶׂה לִּ֖י הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה הַרְפֵּ֨ה מִמֶּ֜נִּי שְׁנַ֣יִם חֳדָשִׁ֗ים וְאֵֽלְכָה֙ וְיָרַדְתִּ֣י עַל־הֶֽהָרִ֔ים וְאֶבְכֶּה֙ עַל־בְּתוּלַ֔י אָנֹכִ֖יורעיתיוְרֵעוֹתָֽי׃וַיֹּ֣אמֶר לֵ֔כִי וַיִּשְׁלַ֥ח אוֹתָ֖הּ שְׁנֵ֣י חֳדָשִׁ֑ים וַתֵּ֤לֶךְ הִיא֙ וְרֵ֣עוֹתֶ֔יהָ וַתֵּ֥בְךְּ עַל־בְּתוּלֶ֖יהָ עַל־הֶהָרִֽים׃וַיְהִ֞י מִקֵּ֣ץ ׀ שְׁנַ֣יִם חֳדָשִׁ֗ים וַתָּ֙שָׁב֙ אֶל־אָבִ֔יהָ וַיַּ֣עַשׂ לָ֔הּ אֶת־נִדְר֖וֹ אֲשֶׁ֣ר נָדָ֑ר וְהִיא֙ לֹא־יָדְעָ֣ה אִ֔ישׁ וַתְּהִי־חֹ֖ק בְּיִשְׂרָאֵֽל׃מִיָּמִ֣ים ׀ יָמִ֗ימָה תֵּלַ֙כְנָה֙ בְּנ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל לְתַנּ֕וֹת לְבַת־יִפְתָּ֖ח הַגִּלְעָדִ֑י אַרְבַּ֥עַת יָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב אבנר בוטוש שליט

יפתח הגלעדי

בפרק יא' מתגלה מנהיגותו של יפתח הגלעדי, לא התגלות ממרומים לא שליחות של מלאך ה' מרימה את יפתח לרום המעלה, אלא מצוקה של שרי גלעד בחיפוש אחר קצין מוכשר בקרבות, לקראת המלחמה המתרגשת בעמון. יפתח מנהל מו"מ על מעמדו מול הגורמים שהדירו אותו מהקהילה בגלעד. בהמשך מנהל מו"מ עם מלך עמון תוך עמידה על עקרונות ישראל בצורה מעוררת כבוד. הפרק מסתיים בכישלון האישי שלו שאת התשלום משלמת ביתו היחידה.

יחוסו של יפתח

בן אשה זונה – לכאורה יפתח נושא על גבו יחוס לא מחמיא, אבל הפרשנים מסבירים שהסטיה כאן אינה מדיני התורה אלא ממנהג השבטים להקפיד על הסגירות השבטית.
בן פלגש גלעד היה ונקראת זונה, לפי שאינה עם בעלה בכתובה וקדושין והיא כמו הזונה ואף על פי שהיא מיוחדת לו. 
ובתרגום של תוספתא:

דא היא נימוסא הות בישראל מלקדמין דלא מיסתחרא אחסנתא משבטא לשבטא ובכן לא הוה יכיל גברא למיסב איתתא דלא משבטא וכד הות איתתא דרחמא גברא דלא משבטהא הות נפקא מבי נשא בלא אחסנתא והוו אנשי קרון לה פונדקיתא דרחימת גברא דלא משבטהא וכן הוה ליה לאימיה דיפתח
(רד"ק שופטים יא א)

כלומר: מנהג היה בישראל בימי השופטים שלא להתחתן עם בני שבט אחר כדי שלא תעבור הנחלה לשבט אחר ואם התאהב גבר באשה משבט אחר הייתה יוצאת מביתה ללא נחלה והיו קוראים בשם זונה... אך אסור היה לאחיו לגרשו מנחלת אביהם!

מו"מ להרכבת ממשלה

שרי גלעד מחפשים אישיות ביטחונית שכבר מנהיגה מיליציה חמושה, אשר תוכל להתמודד עם האיום הבטחוני של עמון ובהתייעצות עולה שמו של יפתח. יש לשים לב כי בסוף פרק י'(פס' יח) מציעים העם ושרי גלעד את התואר "לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד" זה כמובן בדיון הפנימי ללא איזכור מועמד ספציפי אבל בתחילת המו"מ עם יפתח מציעים זקני גלעד אך ורק את התואר "וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין" לאחר התעקשותו של יפתח על התואר "ראש" מסכמים העם :"וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין" רק לאחר שיפתח מקבל את כל מפתחות השלטון הוא מוכן להנהיג את אותם אחים שגירשו אותו מנחלתו.

מו"מ עם אויבים

בשליחות הדיפלומטית מול עמון מתגלה יפתח כדיפלומט הנטוע עמוק בהיסטוריה ובאמונה הלאומית ואינו מחפש הישגים מדיניים מעשיים, קרי מניעת מלחמה בכל מחיר, אלא מחפש את הצדק הלאומי ללא בושה! טענות רבות הוא טוען כנגד טענת "החזר שטחים ותקבל שלום" 
א. לא כבשנו מידך אלא מיד סיחון ואת טענותיך עליך להפנות לאויב הקדמון שלך: " וַיִּירְשׁוּ אֵת כָּל גְּבוּל הָאֱמֹרִי מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק". השטחים מארנון ועד היבוק שהיו פעם בממלכת מואב ועמון נכבשו ע"י האמורי, וישראל בעלותם ממצריים נמנעו מלהילחם במואב ועמון אך בסיחון מלך האמורי נלחמו בתגובה לפתיחתו בקרב וניצחו.

ב. הטענה השנייה מעידה על אמונה במי שאמר והיה העולם וממשיך לנהלו: "וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ" המלחמה בין העמים אינה רק אנושית אלא היא מאבק בין אמונות והאמונה באלוקים אחד היא המנצחת במלחמה מול האלילות.

ג. "וְעַתָּה הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב". תקדים הסטורי משחק לרעתך, שהרי גם המלך בלק שהיה בקדנציה בזמן יציאת מצריים לא טען את טענתך ולא יצא למלחמה בישראל כי הבין את צדקת הכיבוש הישראלי.

ד. "שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּמַדּוּעַ לֹא הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא" עבר כל כך הרבה זמן שרק הופך את טענתך למיושנת ובכך מצביעה על חולשתה שהרי אם היה בה מידה של צדק כבר דורות קודמים היו מזדרזים לתבוע בגינה. את חשבון השנים עושים המפרשים מתוך מדרש ומתוך הכתוב: 

ג' מאות שנה-
ג' מאות שנה ישבו בארץ הזאת עד היום מיום שנכבשה ומדוע לא נלחמתם עליהם עד היום ולא הצלתם אותה?! 
ושלש מאות שנה בחשבון זה, כמו שמפורש בסדר עולם. 
יהושע פרנס את ישראל כ"ח שנה, 
עתניאל בן קנז ארבעים שנה, 
אהוד שמונים שנה, 
דבורה וברק ארבעים, 
שנה גדעון ארבעים שנה, 
אבימלך ג' שנה, 
תולע בן פואה כ"ג שנה, 
יאיר כ"ב שנה, 
הרי רע"ו שנה. 
ושני השעבוד בכלל וי"ח שנה ששעבדו בני עמון בישראל, עד שלא קם יפתח, הרי ג' מאות שנה עם שש שנים של יפתח.
(רד"ק שופטים יא כו)

נדר יפתח

בסוגיית נדרו, ממשיך יפתח את מסורת העקשנות המשפחתית ואינו מוכן להתפשר עם בתו היחידה. המורשת הנוקשה שממנה סבל, מפילה אותו ומונעת ממנו את המשכיות המשפחה. הכוונה הראשונה של יפתח הייתה להתיר את הנדר אבל דווקא בתו היא שטענה כי מילה זו מילה! במיוחד שבתמורה למילה קיבלת ניצחון לאומי... כך מסביר המלבי"ם: 

"אהה בתי" - נראה פירושו, שרצה להתחרט ולשאול על הנדר כיון שיש לו פתח חרטה וזה שאמר: אהה בתי וכי הכרע הכרעתיני או את היית בעוכרי ואיך אעשה לך הדבר הזה ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב אתמהה? הלא הנדרים לה' נתרים בפתח וחרטה ואינם דומים כדברים שמבטיחים לבני אדם שמוכרחים לקיים הבטחתם, כי הנודר לה' יש לו התרה.
בפסוק לו' "ותאמר אליו" – השיבה לו שאין דבר זה דומה לשאר נדרים שע"י חרטה-דמעיקרא החכם עוקר הנדר מעיקרו, אבל אתה אין לך חרטה-דמעיקרא רק חרטה-דהשתא, אחרי אשר עשה לך ה' נקמות מאויבך שע"י הנדר נצחת את אויביך וא"א שיהיה לך חרטה על גוף הנדר מעיקרא. וזה גרם טעות ליפתח שלא הלך אצל החכמים לשאול על נדרו כי באמת היא טענת הבל, שגם חרטה-דהשתא מועיל לעקור על כל פנים את הנדר מכאן ולהבא.
(מלבי"ם שופטים יא לה)

ומה היה הנדר שנעשה לבת יפתח? לפי חז"ל העלה אותה ממש לעולה! בדומה למעשיו של מלך מואב במלחמתו עם ישראל ואדום במלכים(ב ג כו-כז) אך הפרשנים הראשונים מביאים גם דעה אחרת:

והעליתיהו עולה -דעת רז"ל בזה ידוע.
ואדוני אבי ז"ל פירש: והעליתיהו הוי"ו במקום, או ופירש והיה לה' הקדש אם אינו ראוי לעולה, או העליתיהו עולה אם ראוי לעולה, וכמו זה הוי"ו מכה אביו ואמו או אמו. ויפה פירש. 
וכן נראה מהפסוק כי לא המיתה, שאמר ואבכה על נפשי לאות כי לא המיתה, אך לא ידעה איש כמו שאמר והיא לא ידעה איש. 
ומה שאמר גם כן ויעש לה את נדרו אשר נדר ולא אמר ויעלה עולה לאות, כי פרושה היתה וזהו את נדרו אשר נדר והיה להשם, כך נראה לפי פשטי הפסוקים 
ודברי רז"ל אם קבלה היא בידם עלינו לקבלה.
(רד"ק שופטים יא לא)

הרד"ק מלמד אותנו לקבל את דברי חז"ל גם אם אינם נראים מפשט הדברים כי יש בידם את הקבלה מדור דור ועל מסורת זו מבוססת האמונה. לכן ניתן לייחס ליפתח את המעשה הנראה נורא בעיננו כי אלו הם דברי חז"ל. אמנם, יחד עם זאת מביא הרד"ק גם את פרשנות אביו שבת יפתח לא מתה, אלא הפכה לעגונה כל ימיה בלבד. 

הרמב"ן מתנגד לדעה זו של ראשונים שבראשה עומד אבן עזרא, ומקיים את דברי חז"ל הקטלניים. לדעתו, יפתח נדר את שבועת החרם שמופיעה בויקרא(כז) ולכן טעה לחשוב שעליו לקיימה גם על מה שהקדיש מביתו ולא רק על אוייביו.

וזה היה טעותו של יפתח בבתו, כי חשב כאשר חרם נגיד(=מנהיג) ישראל חל וקיים להמית אנשים או העובר על חרמו חייב מיתה, כן אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח יחול הנדר.
ולא ידע, כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם או על העובר גזירתם ותקנתם, אבל לחול הנדר לעשות עוֹלה מדבר שאין ראוי לה' - חס וחלילה! ...
ואל תהיה נפתה בהבלי... האומר כי פירוש שופטים יא' לא': והעליתיהו עולה" "או והעליתיהו", לומר, אם יהיה היוצא מדלתי ביתי איש או אשה - והיה לה' קודש, שיהיה פרוש(=מודר הנאה) מדרכי העולם לעמוד לשרת בשם ה' בתפלה והודות לאלהים ... והיתה בתו צרורה שם. ואלה דברי רוח! כי אם נדר שיהיה לה' איננו שיהיה פרוש, אבל יהיה כמו שמואל... וכפי משפטי התורה, אין ביד האדם שידור ביוצאי פתח ביתו שיהיו פרושים... וח"ו שיהיה חק בישראל לתנות לבת יפתח ארבעת ימים בשנה מפני שלא נישאת לבעל והייתה עובדת את ה' בטהרה!
אבל הדבר כפשוטו, וטעותו היה ממה שאמרתי.
(רמב"ן ויקרא כז כט)

כלומר, אבן עזרא פירש שבת יפתח הפכה לצרורה בבית כלא ללא יכולת להתחתן וזו עבודת ה' המטוהרת שלה בפרישות מחיי הנישואין. ואילו הרמב"ן דוחה גישה זו מכל וכל, לא יתכן שלעבוד את ה' בסגנון הנזירות הנוצרית תזכה לאהדה של בנות ישראל שנה בשנה. לכן מסכם הרמב"ן כי יפתח טעה ביישום של דברי נדרו וטעה לחשוב שמילה של מנהיג מחייבת הפגנת מנהיגות כמו שראוי להחרים את האויבים והמורדים עד מוות. 

המדרש שואל כיצד לא פתרו את הבעיה ע"י המכשיר של התרת נדרים? אלא שהייתה כאן בעיה של כבוד: מי ילך למי, האם המנהיג יתכופף לפני הכוהן או הכוהן ישרת את השופט. ובסבך כיפופי הסמכויות האלו הלכה לאיבוד בתו של יפתח:

 "ולא היה שם פנחס שיתיר לו את נדרו? 
אלא פנחס אמר: הוא צריך לי ואני אלך אצלו?!
יפתח אמר: אני ראש קציני ישראל ואני אלך אצלו?! 
בין דין לדין אבדה הנערה. 
הדא היא דברייתא אמרין: 
בין חייתא למחבלתא אזיל ברא דעלובתא. 
ושניהם נענשו בדמיה. 
יפתח מת בנשילת אברים בכל מקום שהיה הולך אבר נשול ממנו והיו קוברין אותו, הדא הוא דכתיב: וימת יפתח ויקבר בערי הגלעד, בעיר גלעד אין כתיב כאן אלא בערי הגלעד. 
פנחס נטלה הימנו רוח הקדש, שנאמר: ופנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו.
(ילקוט שמעוני לשופטים יא)

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך