תנ"ך על הפרק - שופטים יא - שטחים תמורת שלום? / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

שופטים יא

222 / 929
היום

הפרק

וְיִפְתָּ֣ח הַגִּלְעָדִ֗י הָיָה֙ גִּבּ֣וֹר חַ֔יִל וְה֖וּא בֶּן־אִשָּׁ֣ה זוֹנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד גִּלְעָ֖ד אֶת־יִפְתָּֽח׃וַתֵּ֧לֶד אֵֽשֶׁת־גִּלְעָ֛ד ל֖וֹ בָּנִ֑ים וַיִּגְדְּל֨וּ בְֽנֵי־הָאִשָּׁ֜ה וַיְגָרְשׁ֣וּ אֶת־יִפְתָּ֗ח וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ לֹֽא־תִנְחַ֣ל בְּבֵית־אָבִ֔ינוּ כִּ֛י בֶּן־אִשָּׁ֥ה אַחֶ֖רֶת אָֽתָּה׃וַיִּבְרַ֤ח יִפְתָּח֙ מִפְּנֵ֣י אֶחָ֔יו וַיֵּ֖שֶׁב בְּאֶ֣רֶץ ט֑וֹב וַיִּֽתְלַקְּט֤וּ אֶל־יִפְתָּח֙ אֲנָשִׁ֣ים רֵיקִ֔ים וַיֵּצְא֖וּ עִמּֽוֹ׃וַיְהִ֖י מִיָּמִ֑ים וַיִּלָּחֲמ֥וּ בְנֵֽי־עַמּ֖וֹן עִם־יִשְׂרָאֵֽל׃וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁר־נִלְחֲמ֥וּ בְנֵֽי־עַמּ֖וֹן עִם־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּֽלְכוּ֙ זִקְנֵ֣י גִלְעָ֔ד לָקַ֥חַת אֶת־יִפְתָּ֖ח מֵאֶ֥רֶץ טֽוֹב׃וַיֹּאמְר֣וּ לְיִפְתָּ֔ח לְכָ֕ה וְהָיִ֥יתָה לָּ֖נוּ לְקָצִ֑ין וְנִֽלָּחֲמָ֖ה בִּבְנֵ֥י עַמּֽוֹן׃וַיֹּ֤אמֶר יִפְתָּח֙ לְזִקְנֵ֣י גִלְעָ֔ד הֲלֹ֤א אַתֶּם֙ שְׂנֵאתֶ֣ם אוֹתִ֔י וַתְּגָרְשׁ֖וּנִי מִבֵּ֣ית אָבִ֑י וּמַדּ֜וּעַ בָּאתֶ֤ם אֵלַי֙ עַ֔תָּה כַּאֲשֶׁ֖ר צַ֥ר לָכֶֽם׃וַיֹּאמְרוּ֩ זִקְנֵ֨י גִלְעָ֜ד אֶל־יִפְתָּ֗ח לָכֵן֙ עַתָּה֙ שַׁ֣בְנוּ אֵלֶ֔יךָ וְהָלַכְתָּ֣ עִמָּ֔נוּ וְנִלְחַמְתָּ֖ בִּבְנֵ֣י עַמּ֑וֹן וְהָיִ֤יתָ לָּ֙נוּ֙ לְרֹ֔אשׁ לְכֹ֖ל יֹשְׁבֵ֥י גִלְעָֽד׃וַיֹּ֨אמֶר יִפְתָּ֜ח אֶל־זִקְנֵ֣י גִלְעָ֗ד אִם־מְשִׁיבִ֨ים אַתֶּ֤ם אוֹתִי֙ לְהִלָּחֵם֙ בִּבְנֵ֣י עַמּ֔וֹן וְנָתַ֧ן יְהוָ֛ה אוֹתָ֖ם לְפָנָ֑י אָנֹכִ֕י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לְרֹֽאשׁ׃וַיֹּאמְר֥וּ זִקְנֵֽי־גִלְעָ֖ד אֶל־יִפְתָּ֑ח יְהוָ֗ה יִהְיֶ֤ה שֹׁמֵ֙עַ֙ בֵּֽינוֹתֵ֔ינוּ אִם־לֹ֥א כִדְבָרְךָ֖ כֵּ֥ן נַעֲשֶֽׂה׃וַיֵּ֤לֶךְ יִפְתָּח֙ עִם־זִקְנֵ֣י גִלְעָ֔ד וַיָּשִׂ֨ימוּ הָעָ֥ם אוֹת֛וֹ עֲלֵיהֶ֖ם לְרֹ֣אשׁ וּלְקָצִ֑ין וַיְדַבֵּ֨ר יִפְתָּ֧ח אֶת־כָּל־דְּבָרָ֛יו לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה בַּמִּצְפָּֽה׃וַיִּשְׁלַ֤ח יִפְתָּח֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־מֶ֥לֶךְ בְּנֵֽי־עַמּ֖וֹן לֵאמֹ֑ר מַה־לִּ֣י וָלָ֔ךְ כִּֽי־בָ֥אתָ אֵלַ֖י לְהִלָּחֵ֥ם בְּאַרְצִֽי׃וַיֹּאמֶר֩ מֶ֨לֶךְ בְּנֵי־עַמּ֜וֹן אֶל־מַלְאֲכֵ֣י יִפְתָּ֗ח כִּֽי־לָקַ֨ח יִשְׂרָאֵ֤ל אֶת־אַרְצִי֙ בַּעֲלוֹת֣וֹ מִמִּצְרַ֔יִם מֵאַרְנ֥וֹן וְעַד־הַיַּבֹּ֖ק וְעַד־הַיַּרְדֵּ֑ן וְעַתָּ֕ה הָשִׁ֥יבָה אֶתְהֶ֖ן בְּשָׁלֽוֹם׃וַיּ֥וֹסֶף ע֖וֹד יִפְתָּ֑ח וַיִּשְׁלַח֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־מֶ֖לֶךְ בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ כֹּ֖ה אָמַ֣ר יִפְתָּ֑ח לֹֽא־לָקַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב וְאֶת־אֶ֖רֶץ בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃כִּ֖י בַּעֲלוֹתָ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם וַיֵּ֨לֶךְ יִשְׂרָאֵ֤ל בַּמִּדְבָּר֙ עַד־יַם־ס֔וּף וַיָּבֹ֖א קָדֵֽשָׁה׃וַיִּשְׁלַ֣ח יִשְׂרָאֵ֣ל מַלְאָכִ֣ים ׀ אֶל־מֶלֶךְ֩ אֱד֨וֹם ׀ לֵאמֹ֜ר אֶעְבְּרָה־נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ וְלֹ֤א שָׁמַע֙ מֶ֣לֶךְ אֱד֔וֹם וְגַ֨ם אֶל־מֶ֧לֶךְ מוֹאָ֛ב שָׁלַ֖ח וְלֹ֣א אָבָ֑ה וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקָדֵֽשׁ׃וַיֵּ֣לֶךְ בַּמִּדְבָּ֗ר וַיָּ֜סָב אֶת־אֶ֤רֶץ אֱדוֹם֙ וְאֶת־אֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב וַיָּבֹ֤א מִמִּזְרַח־שֶׁ֙מֶשׁ֙ לְאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב וַֽיַּחֲנ֖וּן בְּעֵ֣בֶר אַרְנ֑וֹן וְלֹא־בָ֙אוּ֙ בִּגְב֣וּל מוֹאָ֔ב כִּ֥י אַרְנ֖וֹן גְּב֥וּל מוֹאָֽב׃וַיִּשְׁלַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־סִיח֥וֹן מֶֽלֶךְ־הָאֱמֹרִ֖י מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל נַעְבְּרָה־נָּ֥א בְאַרְצְךָ֖ עַד־מְקוֹמִֽי׃וְלֹא־הֶאֱמִ֨ין סִיח֤וֹן אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבֹ֣ר בִּגְבֻל֔וֹ וַיֶּאֱסֹ֤ף סִיחוֹן֙ אֶת־כָּל־עַמּ֔וֹ וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּיָ֑הְצָה וַיִּלָּ֖חֶם עִם־יִשְׂרָאֵֽל׃וַ֠יִּתֵּן יְהוָ֨ה אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־סִיח֧וֹן וְאֶת־כָּל־עַמּ֛וֹ בְּיַ֥ד יִשְׂרָאֵ֖ל וַיַּכּ֑וּם וַיִּירַשׁ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֚ת כָּל־אֶ֣רֶץ הָאֱמֹרִ֔י יוֹשֵׁ֖ב הָאָ֥רֶץ הַהִֽיא׃וַיִּ֣ירְשׁ֔וּ אֵ֖ת כָּל־גְּב֣וּל הָאֱמֹרִ֑י מֵֽאַרְנוֹן֙ וְעַד־הַיַּבֹּ֔ק וּמִן־הַמִּדְבָּ֖ר וְעַד־הַיַּרְדֵּֽן׃וְעַתָּ֞ה יְהוָ֣ה ׀ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הוֹרִישׁ֙ אֶת־הָ֣אֱמֹרִ֔י מִפְּנֵ֖י עַמּ֣וֹ יִשְׂרָאֵ֑ל וְאַתָּ֖ה תִּירָשֶֽׁנּוּ׃הֲלֹ֞א אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר יוֹרִֽישְׁךָ֛ כְּמ֥וֹשׁ אֱלֹהֶ֖יךָ אוֹת֥וֹ תִירָ֑שׁ וְאֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר הוֹרִ֜ישׁ יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ מִפָּנֵ֖ינוּ אוֹת֥וֹ נִירָֽשׁ׃וְעַתָּ֗ה הֲט֥וֹב טוֹב֙ אַתָּ֔ה מִבָּלָ֥ק בֶּן־צִפּ֖וֹר מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֑ב הֲר֥וֹב רָב֙ עִם־יִשְׂרָאֵ֔ל אִם־נִלְחֹ֥ם נִלְחַ֖ם בָּֽם׃בְּשֶׁ֣בֶת יִ֠שְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּ֨וֹן וּבִבְנוֹתֶ֜יהָ וּבְעַרְע֣וֹר וּבִבְנוֹתֶ֗יהָ וּבְכָל־הֶֽעָרִים֙ אֲשֶׁר֙ עַל־יְדֵ֣י אַרְנ֔וֹן שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ לֹֽא־הִצַּלְתֶּ֖ם בָּעֵ֥ת הַהִֽיא׃וְאָֽנֹכִי֙ לֹֽא־חָטָ֣אתִי לָ֔ךְ וְאַתָּ֞ה עֹשֶׂ֥ה אִתִּ֛י רָעָ֖ה לְהִלָּ֣חֶם בִּ֑י יִשְׁפֹּ֨ט יְהוָ֤ה הַשֹּׁפֵט֙ הַיּ֔וֹם בֵּ֚ין בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּבֵ֖ין בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃וְלֹ֣א שָׁמַ֔ע מֶ֖לֶךְ בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן אֶל־דִּבְרֵ֣י יִפְתָּ֔ח אֲשֶׁ֥ר שָׁלַ֖ח אֵלָֽיו׃וַתְּהִ֤י עַל־יִפְתָּח֙ ר֣וּחַ יְהוָ֔ה וַיַּעֲבֹ֥ר אֶת־הַגִּלְעָ֖ד וְאֶת־מְנַשֶּׁ֑ה וַֽיַּעֲבֹר֙ אֶת־מִצְפֵּ֣ה גִלְעָ֔ד וּמִמִּצְפֵּ֣ה גִלְעָ֔ד עָבַ֖ר בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃וַיִּדַּ֨ר יִפְתָּ֥ח נֶ֛דֶר לַיהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אִם־נָת֥וֹן תִּתֵּ֛ן אֶת־בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן בְּיָדִֽי׃וְהָיָ֣ה הַיּוֹצֵ֗א אֲשֶׁ֨ר יֵצֵ֜א מִדַּלְתֵ֤י בֵיתִי֙ לִקְרָאתִ֔י בְּשׁוּבִ֥י בְשָׁל֖וֹם מִבְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן וְהָיָה֙ לַֽיהוָ֔ה וְהַעֲלִיתִ֖הוּ עוֹלָֽה׃וַיַּעֲבֹ֥ר יִפְתָּ֛ח אֶל־בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן לְהִלָּ֣חֶם בָּ֑ם וַיִתְּנֵ֥ם יְהוָ֖ה בְּיָדֽוֹ׃וַיַּכֵּ֡ם מֵעֲרוֹעֵר֩ וְעַד־בּוֹאֲךָ֨ מִנִּ֜ית עֶשְׂרִ֣ים עִ֗יר וְעַד֙ אָבֵ֣ל כְּרָמִ֔ים מַכָּ֖ה גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֑ד וַיִּכָּֽנְעוּ֙ בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיָּבֹ֨א יִפְתָּ֣ח הַמִּצְפָּה֮ אֶל־בֵּיתוֹ֒ וְהִנֵּ֤ה בִתּוֹ֙ יֹצֵ֣את לִקְרָאת֔וֹ בְתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹל֑וֹת וְרַק֙ הִ֣יא יְחִידָ֔ה אֵֽין־ל֥וֹ מִמֶּ֛נּוּ בֵּ֖ן אוֹ־בַֽת׃וַיְהִי֩ כִרְאוֹת֨וֹ אוֹתָ֜הּ וַיִּקְרַ֣ע אֶת־בְּגָדָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ אֲהָ֤הּ בִּתִּי֙ הַכְרֵ֣עַ הִכְרַעְתִּ֔נִי וְאַ֖תְּ הָיִ֣יתְ בְּעֹֽכְרָ֑י וְאָנֹכִ֗י פָּצִ֤יתִי־פִי֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְלֹ֥א אוּכַ֖ל לָשֽׁוּב׃וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אָבִי֙ פָּצִ֤יתָה אֶת־פִּ֙יךָ֙ אֶל־יְהוָ֔ה עֲשֵׂ֣ה לִ֔י כַּאֲשֶׁ֖ר יָצָ֣א מִפִּ֑יךָ אַחֲרֵ֡י אֲשֶׁ֣ר עָשָׂה֩ לְךָ֙ יְהוָ֧ה נְקָמ֛וֹת מֵאֹיְבֶ֖יךָ מִבְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אָבִ֔יהָ יֵעָ֥שֶׂה לִּ֖י הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה הַרְפֵּ֨ה מִמֶּ֜נִּי שְׁנַ֣יִם חֳדָשִׁ֗ים וְאֵֽלְכָה֙ וְיָרַדְתִּ֣י עַל־הֶֽהָרִ֔ים וְאֶבְכֶּה֙ עַל־בְּתוּלַ֔י אָנֹכִ֖יורעיתיוְרֵעוֹתָֽי׃וַיֹּ֣אמֶר לֵ֔כִי וַיִּשְׁלַ֥ח אוֹתָ֖הּ שְׁנֵ֣י חֳדָשִׁ֑ים וַתֵּ֤לֶךְ הִיא֙ וְרֵ֣עוֹתֶ֔יהָ וַתֵּ֥בְךְּ עַל־בְּתוּלֶ֖יהָ עַל־הֶהָרִֽים׃וַיְהִ֞י מִקֵּ֣ץ ׀ שְׁנַ֣יִם חֳדָשִׁ֗ים וַתָּ֙שָׁב֙ אֶל־אָבִ֔יהָ וַיַּ֣עַשׂ לָ֔הּ אֶת־נִדְר֖וֹ אֲשֶׁ֣ר נָדָ֑ר וְהִיא֙ לֹא־יָדְעָ֣ה אִ֔ישׁ וַתְּהִי־חֹ֖ק בְּיִשְׂרָאֵֽל׃מִיָּמִ֣ים ׀ יָמִ֗ימָה תֵּלַ֙כְנָה֙ בְּנ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל לְתַנּ֕וֹת לְבַת־יִפְתָּ֖ח הַגִּלְעָדִ֑י אַרְבַּ֥עַת יָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

שטחים תמורת שלום?

הקדמה

מיוחד הוא יפתח בין כל השופטים: מצד אחד הוא אינו מיוחס, והוא נדחה על ידי אחיו ונזרק מביתו, ומתקבצים אליו אנשים ריקים. אבל מצד שני, דווקא יפתח, מהקלים שבשופטים, כמו שאמרו חז"ל במסכת ראש השנה (כה ע"ב), נושא נאום ארוך, שכולו מלא אמונה בד', וכולו מלא אמונה בצדקת בעלותנו על ארץ ישראל, ומלמד אותנו לדורות כיצד צריך לענות לכל הגויים שטוענים שארץ ישראל היא שלהם.

א. נסיונו של יפתח למנוע את המלחמה

בתחילה ניסה יפתח למנוע את המלחמה:

וישלח יפתח מלאכים אל מלך בני עמון לאמר: מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי.
(יב)

אבל מלך עמון טוען שהשטח שהיה בעבר בשליטת עמון ומואב, וכעת הוא בשליטת עם ישראל, הוא שלו, ושהוא מוכן לשלום רק בתמורה לקבלת כל השטח:

ויאמר מלך בני עמון אל מלאכי יפתח: כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים, מארנון ועד היבֹּק ועד הירדן, ועתה השיבה אתהן בשלום.
(יג)

ב. הנאום של יפתח

יפתח אינו מקבל את טענת מלך עמון, אלא נושא נאום ארוך, ובו הוא מסביר לו מדוע עבר הירדן המזרחי שייך לנו, ולא לעמון ומואב:

יד. ויוסף עוד יפתח, וישלח מלאכים אל מלך בני עמון.
טו. ויאמר לו: כה אמר יפתח: לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון.
טז. כי בעלותם ממצרים, וילך ישראל במדבר עד ים סוף, ויבא קָדֵשָה.
יז. וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום לאמר: אעברה נא בארצך, ולא שמע מלך אדום. וגם אל מלך מואב שלח, ולא אבה. וישב ישראל בקָדֵש.
יח. וילך במדבר, ויסב את ארץ אדום ואת ארץ מואב, ויבא ממזרח שמש לארץ מואב, ויחנון בעבר ארנון, ולא באו בגבול מואב, כי ארנון גבול מואב.
יט. וישלח ישראל מלאכים אל סיחון מלך האמֹרי מלך חשבון, ויאמר לו ישראל: נעברה נא בארצך עד מקומי.
כ. ולא האמין סיחון את ישראל עבֹר בגבֻלו, ויאסֹף סיחון את כל עמו ויחנו ביהצה, וילחם עם ישראל.
כא. ויתן ד' אלקי ישראל את סיחון ואת כל עמו ביד ישראל, ויכום, ויירש ישראל את כל ארץ האמֹרי יושב הארץ ההיא.
כב. ויירשו את כל גבול האמֹרי, מארנון ועד היבֹּק, ומן המדבר ועד הירדן.
כג. ועתה ד' אלקי ישראל הוריש את האמֹרי מפני עמו ישראל, ואתה תירשנו.
כד. הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך - אותו תירש, ואת כל אשר הוריש ד' אלקינו מפנינו - אותו נירש.
כה. ועתה הטוב טוב אתה מבלק בן צפור מלך מואב, הרוב רב עם ישראל אם נלחֹם נלחַם בם.
כו. בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה, ובערעור ובבנותיה, ובכל הערים אשר על ידי ארנון שלש מאות שנה, ומדוע לא הצלתם בעת ההיא.
כז. ואנכי לא חטאתי לך, ואתה עֹשֶׂה אִתי רעה להלחם בי. ישְפֹּט ד' השֹפֵט היום בין בני ישראל ובין בני עמון.
כח. ולא שמע מלך בני עמון אל דברי יפתח אשר שלח אליו.

הנאום של יפתח ארוך מאד, ובו שלושה עשר פסוקים (טו-כז). הוא מספר בפירוט מה בדיוק עשו בני ישראל כאשר הם הגיעו לעבר הירדן המזרחי, ועל המלחמה עם סיחון מלך האמורי, ועוד.

נשאלת השאלה: האם ניתן להגדיר מה בדיוק אומר יפתח?

ג. ארבעת הטעמים לדחיית הטענה של מלך בני עמון

האברבנאל כתב שבדברי יפתח יש ארבעה טעמים לדחיית הטענה של מלך בני עמון שעבר הירדן המזרחי שייך לו.

כך כתב האברבנאל:

1. הטעם הראשון

הטענה הראשונה היא שישראל לא הלך להלחם לא עם מלך מואב, ולא עם בני עמון ששואלים אותה עתה. וזכר 'מואב' - לומר שהארץ הזאת היתה ממנו בראשונה, ומלך האמורי לכדה ממנו, וישראל לקחה ממלך האמורי, ואם כן לא לקח ישראל את הארץ לא ממואב ולא מעמון, כי אם מהאמורי, ואיך ישאל אותה עתה מלך בני עמון? והטענה הזאת הראשונה באה באמרו: 'לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון'.
(טו)

2. הטעם השני

הטענה השנית היא כי 'בעלותם ממצרים וילך' וגו'. יאמר שישראל, כאשר עלה ממצרים ובא עד קדש, מיד שלח מלאכים אל מלך אדום, וגם אל מלך מואב, לומר: 'אעברה נא בארצך' וגו', והם לא אבו לתת לו מקום לעבור בגבולו, ועם כל זה לא הלך ישראל להלחם בם, אבל ישב ישראל בקדש. ועם היות שלא נזכר בתורה ששלחו מלאכים למואב, הנה נכלל באמרו (דברים ב, כח): 'כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער'. וישראל הלכו במדבר, ויסובו את ארץ אדום ואת ארץ מואב, כדי להתרחק ממואב, ושלא לבא בגבולו. ואחרי זה שלחו מלאכים אל סיחון מלך האמורי: 'נעברה נא בארצך עד מקומי', רוצה לומר עד ארץ ישראל, שהיא היתה הארץ הנתונה לישראל והמיועדת להם. והנה סיחון, לא די שלא אבה תת לישראל עבור בגבולו כאשר עשו אדום ומואב, אבל גם הפליג להרע, כי אסף כל עמו להלחם בישראל. ונתנו האלקים ביד ישראל וירש את ארצו, רוצה לומר ארץ האמורי, כי לו היתה כבר ירושה מארנון ועד היבוק ועד הירדן, ואם כן ראוי היה לישראל לקחת את ארצו, כיון שהוא קראו לשלום, וסיחון יצא להלחם בו על לא חמס בכפיו ואין מרמה בפיו.
(טז-כב)

3. הטעם השלישי

הטענה השלישית היא באמרו: 'ועתה ד' אלקי ישראל הוריש את האמורי וגו'. רוצה לומר: מלבד הטענות שקדמו, הנה עוד אומר עתה שישראל לא לקח הארץ הזאת, אבל הקדוש ברוך הוא לקחה מיד סיחון, ונתנה לישראל. וישראל מיד הא-ל יתברך ירשו את הארץ, ולכן אמר: 'ד' אלקי ישראל הוריש את האמורי, ואתה תירשנו'? הנה יהיה זה כחולק על השכינה! ולזה אמר כלועג: 'את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש', רוצה לומר שכמוש היה אלהי מואב, כמו שנאמר: 'אוי לך מואב, אבדת עם כמוש' (במדבר כא, כט), ואם הוא לא הציל למואב, והא-ל יתברך ירש את הארץ, ונתן אותה לאויביו, איך אם כן עמון ינצחהו וירשהו?
(כג-כד)

4. הטעם הרביעי

הטענה הרביעית באמרו: 'ועתה הטוב טוב אתה מבלק וגו', רוצה לומר כל השלש טענות שזכרתי הם על ירושת הארץ. ואמנם אחרי ירושתה, הנה יש טענה אחרת שאומר, והיא: 'הטוב טוב אתה מבלק בן צפור', שראה את ישראל שלקחו את הארץ כלה, והוא היה מלך למואב בעת ההיא, האם נלחם לישראל והריב עמם לקחת אותה מידיהם?
'בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה' וגו', רוצה לומר: בהיות ישראל יושבים בחשבון ובבנותיה שישבו שם שלש מאות שנה, וגם שהיה לו דין ומשפט בארץ, איך בכל אותו זמן לא הציל את הארץ מיד ישראל? והנה אם כן קנו ישראל חזקה גמורה לעיני הבעלים. והיא טענה רביעית.
(כה-כו)

5. סיכום

חזר האברבנאל וסיכם את הדברים:

הנה... התבארו הפסוקים שיש בהם ארבע טענות:
אחת מצד השואל, שאין למלך בני עמון דין ומשפט בבקשת הארץ הזאת.
שנית מצד ישראל, הנשאל, שהם לא הלכו להלחם עם האמורי יושב הארץ לקחת את ארצו, אבל סיחון ועמו יצאו להלחם בו.
השלישית מצד הא-ל יתברך, הוא אלקי האלהים ואדוני האדונים, שהוא ירש את הארץ ולא ישראל.
הרביעית מפאת החזקה שהיה להם ברוב הימים.

יהי רצון שידעו כל מנהיגינו להיות מלאים אמונה בד', ולהיות מלאים אמונה בצדקת בעלותנו על ארץ ישראל, ולומר את הדברים הברורים ומלאי האמונה הללו באזני כל העולם.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך