תנ"ך על הפרק - יהושע כא - נחלת לוי לעתיד לבוא / הרב אליהו מאלי שליט"א

תנ"ך על הפרק

יהושע כא

208 / 929
היום

הפרק

וַֽיִּגְּשׁ֗וּ רָאשֵׁי֙ אֲב֣וֹת הַלְוִיִּ֔ם אֶל־אֶלְעָזָר֙ הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל־יְהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נ֑וּן וְאֶל־רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַמַּטּ֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיְדַבְּר֨וּ אֲלֵיהֶ֜ם בְּשִׁלֹ֗ה בְּאֶ֤רֶץ כְּנַ֙עַן֙ לֵאמֹ֔ר יְהוָה֙ צִוָּ֣ה בְיַד־מֹשֶׁ֔ה לָֽתֶת־לָ֥נוּ עָרִ֖ים לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶ֖ן לִבְהֶמְתֵּֽנוּ׃וַיִּתְּנ֨וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֧ל לַלְוִיִּ֛ם מִנַּחֲלָתָ֖ם אֶל־פִּ֣י יְהוָ֑ה אֶת־הֶעָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה וְאֶת־מִגְרְשֵׁיהֶֽן׃וַיֵּצֵ֥א הַגּוֹרָ֖ל לְמִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֑י וַיְהִ֡י לִבְנֵי֩ אַהֲרֹ֨ן הַכֹּהֵ֜ן מִן־הַלְוִיִּ֗ם מִמַּטֵּ֣ה יְ֠הוּדָה וּמִמַּטֵּ֨ה הַשִּׁמְעֹנִ֜י וּמִמַּטֵּ֤ה בִנְיָמִן֙ בַּגּוֹרָ֔ל עָרִ֖ים שְׁלֹ֥שׁ עֶשְׂרֵֽה׃וְלִבְנֵ֨י קְהָ֜ת הַנּוֹתָרִ֗ים מִמִּשְׁפְּחֹ֣ת מַטֵּֽה־אֶ֠פְרַיִם וּֽמִמַּטֵּה־דָ֞ן וּמֵחֲצִ֨י מַטֵּ֧ה מְנַשֶּׁ֛ה בַּגּוֹרָ֖ל עָרִ֥ים עָֽשֶׂר׃וְלִבְנֵ֣י גֵרְשׁ֗וֹן מִמִּשְׁפְּח֣וֹת מַטֵּֽה־יִשָּׂשכָ֣ר וּמִמַּטֵּֽה־אָ֠שֵׁר וּמִמַּטֵּ֨ה נַפְתָּלִ֜י וּ֠מֵחֲצִי מַטֵּ֨ה מְנַשֶּׁ֤ה בַבָּשָׁן֙ בַּגּוֹרָ֔ל עָרִ֖ים שְׁלֹ֥שׁ עֶשְׂרֵֽה׃לִבְנֵ֨י מְרָרִ֜י לְמִשְׁפְּחֹתָ֗ם מִמַּטֵּ֨ה רְאוּבֵ֤ן וּמִמַּטֵּה־גָד֙ וּמִמַּטֵּ֣ה זְבוּלֻ֔ן עָרִ֖ים שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵֽה׃וַיִּתְּנ֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לַלְוִיִּ֔ם אֶת־הֶעָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה וְאֶת־מִגְרְשֵׁיהֶ֑ן כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה בַּגּוֹרָֽל׃וַֽיִּתְּנ֗וּ מִמַּטֵּה֙ בְּנֵ֣י יְהוּדָ֔ה וּמִמַּטֵּ֖ה בְּנֵ֣י שִׁמְע֑וֹן אֵ֚ת הֶֽעָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁר־יִקְרָ֥א אֶתְהֶ֖ן בְּשֵֽׁם׃וַֽיְהִי֙ לִבְנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן מִמִּשְׁפְּח֥וֹת הַקְּהָתִ֖י מִבְּנֵ֣י לֵוִ֑י כִּ֥י לָהֶ֛ם הָיָ֥ה הַגּוֹרָ֖ל רִיאשֹׁנָֽה׃וַיִּתְּנ֨וּ לָהֶ֜ם אֶת־קִרְיַת֩ אַרְבַּ֨ע אֲבִ֧י הָֽעֲנ֛וֹק הִ֥יא חֶבְר֖וֹן בְּהַ֣ר יְהוּדָ֑ה וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֖הָ סְבִיבֹתֶֽיהָ׃וְאֶת־שְׂדֵ֥ה הָעִ֖יר וְאֶת־חֲצֵרֶ֑יהָ נָֽתְנ֛וּ לְכָלֵ֥ב בֶּן־יְפֻנֶּ֖ה בַּאֲחֻזָּתֽוֹ׃וְלִבְנֵ֣י ׀ אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן נָֽתְנוּ֙ אֶת־עִיר֙ מִקְלַ֣ט הָרֹצֵ֔חַ אֶת־חֶבְר֖וֹן וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֑הָ וְאֶת־לִבְנָ֖ה וְאֶת־מִגְרָשֶֽׁהָ׃וְאֶת־יַתִּר֙ וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֔הָ וְאֶת־אֶשְׁתְּמֹ֖עַ וְאֶת־מִגְרָשֶֽׁהָ׃וְאֶת־חֹלֹן֙ וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֔הָ וְאֶת־דְּבִ֖ר וְאֶת־מִגְרָשֶֽׁהָ׃וְאֶת־עַ֣יִן וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֗הָ וְאֶת־יֻטָּה֙ וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֔הָ אֶת־בֵּ֥ית שֶׁ֖מֶשׁ וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֑הָ עָרִ֣ים תֵּ֔שַׁע מֵאֵ֕ת שְׁנֵ֥י הַשְּׁבָטִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃וּמִמַּטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן אֶת־גִּבְע֖וֹן וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֑הָ אֶת־גֶּ֖בַע וְאֶת־מִגְרָשֶֽׁהָ׃אֶת־עֲנָתוֹת֙ וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֔הָ וְאֶת־עַלְמ֖וֹן וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֑הָ עָרִ֖ים אַרְבַּֽע׃כָּל־עָרֵ֥י בְנֵֽי־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּֽהֲנִ֑ים שְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵ֥ה עָרִ֖ים וּמִגְרְשֵׁיהֶֽן׃וּלְמִשְׁפְּח֤וֹת בְּנֵֽי־קְהָת֙ הַלְוִיִּ֔ם הַנּוֹתָרִ֖ים מִבְּנֵ֣י קְהָ֑ת וַֽיְהִי֙ עָרֵ֣י גֽוֹרָלָ֔ם מִמַּטֵּ֖ה אֶפְרָֽיִם׃וַיִּתְּנ֨וּ לָהֶ֜ם אֶת־עִ֨יר מִקְלַ֧ט הָרֹצֵ֛חַ אֶת־שְׁכֶ֥ם וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֖הָ בְּהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם וְאֶת־גֶּ֖זֶר וְאֶת־מִגְרָשֶֽׁהָ׃וְאֶת־קִבְצַ֙יִם֙ וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֔הָ וְאֶת־בֵּ֥ית חוֹרֹ֖ן וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֑הָ עָרִ֖ים אַרְבַּֽע׃וּמִמַּ֨טֵּה־דָ֔ן אֶֽת־אֶלְתְּקֵ֖א וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֑הָ אֶֽת־גִּבְּת֖וֹן וְאֶת־מִגְרָשֶֽׁהָ׃אֶת־אַיָּלוֹן֙ וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֔הָ אֶת־גַּת־רִמּ֖וֹן וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֑הָ עָרִ֖ים אַרְבַּֽע׃וּמִֽמַּחֲצִית֙ מַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֔ה אֶת־תַּעְנַךְ֙ וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֔הָ וְאֶת־גַּת־רִמּ֖וֹן וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֑הָ עָרִ֖ים שְׁתָּֽיִם׃כָּל־עָרִ֥ים עֶ֖שֶׂר וּמִגְרְשֵׁיהֶ֑ן לְמִשְׁפְּח֥וֹת בְּנֵֽי־קְהָ֖ת הַנּוֹתָרִֽים׃וְלִבְנֵ֣י גֵרְשׁוֹן֮ מִמִּשְׁפְּחֹ֣ת הַלְוִיִּם֒ מֵחֲצִ֞י מַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֗ה אֶת־עִיר֙ מִקְלַ֣ט הָרֹצֵ֔חַ אֶת־גלוןגּוֹלָ֤ןבַּבָּשָׁן֙ וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֔הָ וְאֶֽת־בְּעֶשְׁתְּרָ֖ה וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֑הָ עָרִ֖ים שְׁתָּֽיִם׃וּמִמַּטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֔ר אֶת־קִשְׁי֖וֹן וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֑הָ אֶת־דָּֽבְרַ֖ת וְאֶת־מִגְרָשֶֽׁהָ׃אֶת־יַרְמוּת֙ וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֔הָ אֶת־עֵ֥ין גַּנִּ֖ים וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֑הָ עָרִ֖ים אַרְבַּֽע׃וּמִמַּטֵּ֣ה אָשֵׁ֔ר אֶת־מִשְׁאָ֖ל וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֑הָ אֶת־עַבְדּ֖וֹן וְאֶת־מִגְרָשֶֽׁהָ׃אֶת־חֶלְקָת֙ וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֔הָ וְאֶת־רְחֹ֖ב וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֑הָ עָרִ֖ים אַרְבַּֽע׃וּמִמַּטֵּ֨ה נַפְתָּלִ֜י אֶת־עִ֣יר ׀ מִקְלַ֣ט הָֽרֹצֵ֗חַ אֶת־קֶ֨דֶשׁ בַּגָּלִ֤יל וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֙הָ֙ וְאֶת־חַמֹּ֥ת דֹּאר֙ וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֔הָ וְאֶת־קַרְתָּ֖ן וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֑הָ עָרִ֖ים שָׁלֹֽשׁ׃כָּל־עָרֵ֥י הַגֵּרְשֻׁנִּ֖י לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם שְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵ֥ה עִ֖יר וּמִגְרְשֵׁיהֶֽן׃וּלְמִשְׁפְּח֣וֹת בְּנֵֽי־מְרָרִי֮ הַלְוִיִּ֣ם הַנּוֹתָרִים֒ מֵאֵת֙ מַטֵּ֣ה זְבוּלֻ֔ן אֶֽת־יָקְנְעָ֖ם וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֑הָ אֶת־קַרְתָּ֖ה וְאֶת־מִגְרָשֶֽׁהָ׃אֶת־דִּמְנָה֙ וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֔הָ אֶֽת־נַהֲלָ֖ל וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֑הָ עָרִ֖ים אַרְבַּֽע׃וּמִמַּטֵּ֣ה רְאוּבֵ֔ן אֶת־בֶּ֖צֶר וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֑הָ וְאֶת־יַ֖הְצָה וְאֶת־מִגְרָשֶֽׁהָ׃אֶת־קְדֵמוֹת֙ וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֔הָ וְאֶת־מֵיפָ֖עַת וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֑הָ עָרִ֖ים אַרְבַּֽע׃וּמִמַּטֵּה־גָ֗ד אֶת־עִיר֙ מִקְלַ֣ט הָרֹצֵ֔חַ אֶת־רָמֹ֥ת בַּגִּלְעָ֖ד וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֑הָ וְאֶֽת־מַחֲנַ֖יִם וְאֶת־מִגְרָשֶֽׁהָ׃אֶת־חֶשְׁבּוֹן֙ וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֔הָ אֶת־יַעְזֵ֖ר וְאֶת־מִגְרָשֶׁ֑הָ כָּל־עָרִ֖ים אַרְבַּֽע׃כָּל־הֶ֨עָרִ֜ים לִבְנֵ֤י מְרָרִי֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם הַנּוֹתָרִ֖ים מִמִּשְׁפְּח֣וֹת הַלְוִיִּ֑ם וַיְהִי֙ גּוֹרָלָ֔ם עָרִ֖ים שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵֽה׃כֹּ֚ל עָרֵ֣י הַלְוִיִּ֔ם בְּת֖וֹךְ אֲחֻזַּ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֑ל עָרִ֛ים אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה וּמִגְרְשֵׁיהֶֽן׃תִּֽהְיֶ֙ינָה֙ הֶעָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה עִ֣יר עִ֔יר וּמִגְרָשֶׁ֖יהָ סְבִיבֹתֶ֑יהָ כֵּ֖ן לְכָל־הֶעָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה׃וַיִּתֵּ֤ן יְהוָה֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־כָּל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לָתֵ֣ת לַאֲבוֹתָ֑ם וַיִּרָשׁ֖וּהָ וַיֵּ֥שְׁבוּ בָֽהּ׃וַיָּ֨נַח יְהוָ֤ה לָהֶם֙ מִסָּבִ֔יב כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבוֹתָ֑ם וְלֹא־עָ֨מַד אִ֤ישׁ בִּפְנֵיהֶם֙ מִכָּל־אֹ֣יְבֵיהֶ֔ם אֵ֚ת כָּל־אֹ֣יְבֵיהֶ֔ם נָתַ֥ן יְהוָ֖ה בְּיָדָֽם׃לֹֽא־נָפַ֣ל דָּבָ֔ר מִכֹּל֙ הַדָּבָ֣ר הַטּ֔וֹב אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל הַכֹּ֖ל בָּֽא׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב אליהו מאלי שליט

נחלת לוי לעתיד לבוא

לאור כל האמור לעיל, מפליא לראות, שלעתיד לבוא על פי יחזקאל הנביא, מקבל לוי נחלה. לא בדיוק כשאר אחיו, אך מכל מקום נחלה בתחום מסוים של הארץ!!

ברצועה המרכזית של המקדש, מקבלים הכוהנים שטח שמידתו עשרים וחמשה אלף על עשרת אלפים קנים (כל קנה - 6 אמות). שטח דומה מקבלים הלויים (יחזקאל מח י-יג). לכאורה סותרת נבואה זו את פסק הרמב"ם שאסור ללווים לנחול נחלה?

אפשר לומר שחלקים אלו אינם בגדר של נחלה, אלא רק מקום מגורים. בעבר קיבלו הלויים ארבעים ושתיים עיר לשבת בהן. ערים אלו היו מפוזרות בכל ישראל. עתה מקבלים הם נחלה זו בתור אזור מגורים (יהושע כא).

אולם הגמרא מבינה, שזו נחלה כנחלת שאר השבטים (בבא בתרא קכב א).

ביחזקאל סוף פרק מח במניין שערי ירושלים נמנים כל השבטים מקבלי הנחלה. אומרת הגמרא שלעתיד לבא אין לך כל אחד ואחד, שאין לו בהר ובשפלה ובעמק. שנאמר "שער ראובן אחד שער יהודה אחד שער לוי אחד, (יחזקאל מח לא) רואים אנו, שלוי נחשב בין נוחלי הנחלה. עוד שם בהמשך, "אמר מר עתידה ארץ ישראל להתחלק לשלושה עשר שבטים. אידך למאן? (כלומר למי החלק הי"ג) אמר ר' חסדא לנשיא...". מקשה תוס': הרי כתוב שער לוי אחד? (כלומר כבר יש לנו שלושה עשר, על ידי מנשה ואפרים ולוי גם ללא הנשיא ומה שאלה הגמרא "אידך למאן"?), ומתרץ "הא כתיב נמי שער יוסף אחד". כלומר מנשה ואפרים נמנים כאחד. ואם כן גם עם נחלת לוי יש לנו רק שנים עשר חלקים ולא שלושה עשר, על כן השיבה הגמרא, שהנשיא נוטל החלק הי"ג) רואים אנו, שגם תוס' למד בגמרא, ששבט לוי נוחל נחלה!

בשני מישורים יש להתמודד עם קושי זה, האחד מבחינה הלכתית והשני מבחינה רעיונית.

נפתח בצד ההלכתי, כבר ראינו, שאסור לשבט לוי לנחול נחלה. "כל שבט לוי מוזהרים שלא לנחול נחלה בארץ כנען"... (רמב"ם).

הרמב"ם בעצמו סייג את הלאו, ואמר מסברא, שאיסור זה נוהג דווקא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם יצחק ויעקב. "... אבל שאר ארצות... שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכוהנים והלויים באותם ארצות ובביזתן ככל ישראל". הראב"ד חולק על הרמב"ם ולדעתו בכל מקום קיים הלאו (שמיטה ויובל יג י). הסמ"ג הסכים עם סברת הרמב"ם, והוסיף "לעתיד לבוא נוטלים חלק בארץ שנאמר שער לוי אחד כדאיתא ביש נוחלין" (סמ"ג לאוין רע"ו). הובאו דבריו ברדב"ז על הרמב"ם ובמשנה למלך שם.

אף הנצי"ב  מפרש, שלוי יטול חלק לעתיד לבוא. אף כי מנשה ואפרים נמנו בתור שתי נחלות, אפשר לומר שנטלו רצועת נחלה אחת, אלא שחלקו אותה לשניים. לגוף דברי הסמ"ג צריך עיון, היכן מצינו שמצוה בטלה לעתיד לבוא על סמך דברי נביא? הרי חלוקת נחלות היא לדורות, ואין רשות לנביא לשנות מצוה אלא בהוראת שעה?

זה לשון הרמב"ם: "... אם ציוו כל הנביאים לעבור לפי שעה, מצוה לשמוע להם. ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם מיתתו בחנק שהתורה אמרה לנו ולבנינו עד עולם" (יסודי התורה ט ג).

האם מסיבה זו לא הביא הרמב"ם חידושו של הסמ"ג בתור הלכה - ביד החזקה?!  על כל פנים גם לראב"ד גם לסמ"ג ואפשר שגם לרמב"ם לוי יכול לנחול נחלה לעתיד לבוא, יש להעיר שהמלבי"ם פירש, שהשטח הנזכר מחליף את ערי האחוזה שקיבלו הלויים בעבר. וממילא אין זה בגדר של ירושה אלא ערים לשבת, אך כאמור מהגמ' משמע שזו ירושה ממש, בהמשך ננסה לתת הסבר נוסף.

ומכאן אנו חוזרים לתמיהה הרעיונית. אם שבט לוי מיוחד לעבודת ה', מדוע יקבל נחלה לעתיד לבא? נברר תחילה את תפקידיהם של הכהן והלוי.

בכמה מקומות מתייחס הרב קוק לכוהנים ולתפקידם. "... האדם הפרטי אינו מתקרב לאלוהיו על ידי כוחותיו הפחותים ונטיותיו השפלות, אלא על ידי הכוחות העליונים שבקרבו. צד עליון זה, מושך אחריו, ומרומם איתו את כל שאר הכוחות הנמוכים".

גם האומה (או האנושות) אינם מתקרבים לאלוהים בחלקים הקטנים והנמוכים שלהם. החלק הנמוך של האומה, מלא בהרגשות נמוכות ושפלות, מגלי חיי החושים שמסעירים אותו, ועל כן אינו יכול לקלוט בבהירות וברוחב דעת, את ההארה האלוקית. לשם כך מאציל האדם חלק עליון מתוכו, ואותו חלק יכול להתקרב כולו לאלוהים, זהו הכהן - החסיד העליון, המלא חסד ודיעה עליונה, הוא יודע את האלוהים באמת. ועל דעתו והרגשותיו נשען העם כולו.

השאלה הנשאלת היא, האם זהו מצב נצחי או זמני, האם עתידה האומה להתעלות כולה למעלת הכהן, או שתמיד נדרשת, אותה דרגת ביניים המקשרת בין האיש הפשוט לאלוהים?

שאלת הכהונה עמדה למבחן עם יסודה. קרח קם וערער על הכהונה בקוראו: "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'". אין צורך בהדרגה ולא בכהונה כי כולם קדושים.

מבאר הרב קוק : קריאתו זו של קרח היתה המשך למעשהו של קין, והלבוש החדש של קריאה זו הוא קריאתה של הנצרות לכל עמי תבל, שכולם בנים הם לה', ללא ההדרגה. ואין צורך בְּעם שיהיה ממלכת כוהנים וגוי קדוש!

קריאה זו, מנוגדת למה שדרוש באמת לאדם, על מנת שיוכל להתקשר לאלוהים. אי אפשר לאדם להתקשר לאלוהים ללא הכנה פנימית גדולה. אם אין עבודה רוחנית גדולה שתרומם את הרוח, אי אפשר להתקשר באמת לאלוהים. אם נכנסים במגפיים מלאים בוץ להיכל המלך, מבזים אותו בכך. הוא הדין אם נכנסים להיכל מלכו של עולם, עם מידות רעות, טומאה ופראות נפשית, מחללים אותו. הקודש נהפך לדבר מסואב ופגום. הוא הופך להיות הצרה הגדולה ביותר של הרוח האנושית. ראינו זאת בתוצאות של העבודה זרה לסוגיה, וכן בכל הרעות, הרציחות, והענויים האכזריים, שעוללה הנצרות לעם היהודי, וְלִשאר עמי העולם.

לכן הוכרח קורח להיבלע באדמה, לרדת חיים שאולה, ולהיות לאות לבני מרי. ממשיך הרב ומבאר, כל ההכנה וההדרגה, דרושים להעשות עד שיהיה הקודש מבוסס בחיים, ויהיה מובטח מכל פגם וסאוב...

משתמע מכאן, שלעתיד לבוא באחד משלבי ההתרוממות וההתקדשות של העם, כולם כבר יתעלו ויהיו מסוגלים לגשת אל הקודש באופן עצמאי.

אולי על מצב זה התנבא ירמיהו: "כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נאום ה', נתתי את תורתי בקרבם, ועל ליבם אכתבנה. והייתי להם לאלוהים והמה יהיו לי לעם, ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ה' כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם" (ירמיהו לא לג).

במצב זה ההפרש הגדול, שבין הכוהנים והלויים לישראל מצטמצם.

מסתבר שעל עתיד רחוק זה מנבא גם ישעיהו: "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם". אם כן, כל ישראל מתעלים למדרגה שבעבר היתה שייכת רק לכוהנים. הגויים הם העוסקים בעבודת האדמה ורעיית הצאן. הגויים הם המפרנסים את ישראל ועוסקים במדריגת החומר.

דבר זה מתבטא בהשואת הנחלות. שבט לוי נוחל כשאר שבטי ישראל, מפני שעם ישראל כולו עוסק רק בדעת ה' ובעבודתו. וכל ענייני החומר והפרנסה מטופלים על ידי הגויים למען עם ישראל.

במצב זה אפשר לומר - כל ישראל נוחלים כשבט לוי, ולא לוי נוחל ככל ישראל! כלומר כל ישראל יחד עם שבט לוי נמצאים בנחלותיהם כמגורים בלבד, כפי שבעבר קיבל שבט לוי ערים למגוריו, ותו לא.

אפשר שזה נותן לנו גם פתרון הלכתי לשאלה ששאלנו קודם לכן, כיצד משתנה איסור הנחלות של לוי? התשובה היא: האיסור אינו משתנה! הנחלה לעתיד לבוא לכל ישראל וללוי גם יחד היא בבחינת מגורים בלבד. באופן זה מותר ללוי לקבל גם עכשיו. אין בקבלת נחלה לצרכי מגורים את האיסור של "לא יהיה ללוי חלק ונחלה".

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך