נחלת לוי לעתיד לבוא
לאור כל האמור לעיל, מפליא לראות, שלעתיד לבוא על פי יחזקאל הנביא, מקבל לוי נחלה. לא בדיוק כשאר אחיו, אך מכל מקום נחלה בתחום מסוים של הארץ!!
ברצועה המרכזית של המקדש, מקבלים הכוהנים שטח שמידתו עשרים וחמשה אלף על עשרת אלפים קנים (כל קנה - 6 אמות). שטח דומה מקבלים הלויים (יחזקאל מח י-יג). לכאורה סותרת נבואה זו את פסק הרמב"ם שאסור ללווים לנחול נחלה?
אפשר לומר שחלקים אלו אינם בגדר של נחלה, אלא רק מקום מגורים. בעבר קיבלו הלויים ארבעים ושתיים עיר לשבת בהן. ערים אלו היו מפוזרות בכל ישראל. עתה מקבלים הם נחלה זו בתור אזור מגורים (יהושע כא).
אולם הגמרא מבינה, שזו נחלה כנחלת שאר השבטים (בבא בתרא קכב א).
ביחזקאל סוף פרק מח במניין שערי ירושלים נמנים כל השבטים מקבלי הנחלה. אומרת הגמרא שלעתיד לבא אין לך כל אחד ואחד, שאין לו בהר ובשפלה ובעמק. שנאמר "שער ראובן אחד שער יהודה אחד שער לוי אחד, (יחזקאל מח לא) רואים אנו, שלוי נחשב בין נוחלי הנחלה. עוד שם בהמשך, "אמר מר עתידה ארץ ישראל להתחלק לשלושה עשר שבטים. אידך למאן? (כלומר למי החלק הי"ג) אמר ר' חסדא לנשיא...". מקשה תוס': הרי כתוב שער לוי אחד? (כלומר כבר יש לנו שלושה עשר, על ידי מנשה ואפרים ולוי גם ללא הנשיא ומה שאלה הגמרא "אידך למאן"?), ומתרץ "הא כתיב נמי שער יוסף אחד". כלומר מנשה ואפרים נמנים כאחד. ואם כן גם עם נחלת לוי יש לנו רק שנים עשר חלקים ולא שלושה עשר, על כן השיבה הגמרא, שהנשיא נוטל החלק הי"ג) רואים אנו, שגם תוס' למד בגמרא, ששבט לוי נוחל נחלה!
בשני מישורים יש להתמודד עם קושי זה, האחד מבחינה הלכתית והשני מבחינה רעיונית.
נפתח בצד ההלכתי, כבר ראינו, שאסור לשבט לוי לנחול נחלה. "כל שבט לוי מוזהרים שלא לנחול נחלה בארץ כנען"... (רמב"ם).
הרמב"ם בעצמו סייג את הלאו, ואמר מסברא, שאיסור זה נוהג דווקא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם יצחק ויעקב. "... אבל שאר ארצות... שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכוהנים והלויים באותם ארצות ובביזתן ככל ישראל". הראב"ד חולק על הרמב"ם ולדעתו בכל מקום קיים הלאו (שמיטה ויובל יג י). הסמ"ג הסכים עם סברת הרמב"ם, והוסיף "לעתיד לבוא נוטלים חלק בארץ שנאמר שער לוי אחד כדאיתא ביש נוחלין" (סמ"ג לאוין רע"ו). הובאו דבריו ברדב"ז על הרמב"ם ובמשנה למלך שם.
אף הנצי"ב מפרש, שלוי יטול חלק לעתיד לבוא. אף כי מנשה ואפרים נמנו בתור שתי נחלות, אפשר לומר שנטלו רצועת נחלה אחת, אלא שחלקו אותה לשניים. לגוף דברי הסמ"ג צריך עיון, היכן מצינו שמצוה בטלה לעתיד לבוא על סמך דברי נביא? הרי חלוקת נחלות היא לדורות, ואין רשות לנביא לשנות מצוה אלא בהוראת שעה?
זה לשון הרמב"ם: "... אם ציוו כל הנביאים לעבור לפי שעה, מצוה לשמוע להם. ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם מיתתו בחנק שהתורה אמרה לנו ולבנינו עד עולם" (יסודי התורה ט ג).
האם מסיבה זו לא הביא הרמב"ם חידושו של הסמ"ג בתור הלכה - ביד החזקה?! על כל פנים גם לראב"ד גם לסמ"ג ואפשר שגם לרמב"ם לוי יכול לנחול נחלה לעתיד לבוא, יש להעיר שהמלבי"ם פירש, שהשטח הנזכר מחליף את ערי האחוזה שקיבלו הלויים בעבר. וממילא אין זה בגדר של ירושה אלא ערים לשבת, אך כאמור מהגמ' משמע שזו ירושה ממש, בהמשך ננסה לתת הסבר נוסף.
ומכאן אנו חוזרים לתמיהה הרעיונית. אם שבט לוי מיוחד לעבודת ה', מדוע יקבל נחלה לעתיד לבא? נברר תחילה את תפקידיהם של הכהן והלוי.
בכמה מקומות מתייחס הרב קוק לכוהנים ולתפקידם. "... האדם הפרטי אינו מתקרב לאלוהיו על ידי כוחותיו הפחותים ונטיותיו השפלות, אלא על ידי הכוחות העליונים שבקרבו. צד עליון זה, מושך אחריו, ומרומם איתו את כל שאר הכוחות הנמוכים".
גם האומה (או האנושות) אינם מתקרבים לאלוהים בחלקים הקטנים והנמוכים שלהם. החלק הנמוך של האומה, מלא בהרגשות נמוכות ושפלות, מגלי חיי החושים שמסעירים אותו, ועל כן אינו יכול לקלוט בבהירות וברוחב דעת, את ההארה האלוקית. לשם כך מאציל האדם חלק עליון מתוכו, ואותו חלק יכול להתקרב כולו לאלוהים, זהו הכהן - החסיד העליון, המלא חסד ודיעה עליונה, הוא יודע את האלוהים באמת. ועל דעתו והרגשותיו נשען העם כולו.
השאלה הנשאלת היא, האם זהו מצב נצחי או זמני, האם עתידה האומה להתעלות כולה למעלת הכהן, או שתמיד נדרשת, אותה דרגת ביניים המקשרת בין האיש הפשוט לאלוהים?
שאלת הכהונה עמדה למבחן עם יסודה. קרח קם וערער על הכהונה בקוראו: "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'". אין צורך בהדרגה ולא בכהונה כי כולם קדושים.
מבאר הרב קוק : קריאתו זו של קרח היתה המשך למעשהו של קין, והלבוש החדש של קריאה זו הוא קריאתה של הנצרות לכל עמי תבל, שכולם בנים הם לה', ללא ההדרגה. ואין צורך בְּעם שיהיה ממלכת כוהנים וגוי קדוש!
קריאה זו, מנוגדת למה שדרוש באמת לאדם, על מנת שיוכל להתקשר לאלוהים. אי אפשר לאדם להתקשר לאלוהים ללא הכנה פנימית גדולה. אם אין עבודה רוחנית גדולה שתרומם את הרוח, אי אפשר להתקשר באמת לאלוהים. אם נכנסים במגפיים מלאים בוץ להיכל המלך, מבזים אותו בכך. הוא הדין אם נכנסים להיכל מלכו של עולם, עם מידות רעות, טומאה ופראות נפשית, מחללים אותו. הקודש נהפך לדבר מסואב ופגום. הוא הופך להיות הצרה הגדולה ביותר של הרוח האנושית. ראינו זאת בתוצאות של העבודה זרה לסוגיה, וכן בכל הרעות, הרציחות, והענויים האכזריים, שעוללה הנצרות לעם היהודי, וְלִשאר עמי העולם.
לכן הוכרח קורח להיבלע באדמה, לרדת חיים שאולה, ולהיות לאות לבני מרי. ממשיך הרב ומבאר, כל ההכנה וההדרגה, דרושים להעשות עד שיהיה הקודש מבוסס בחיים, ויהיה מובטח מכל פגם וסאוב...
משתמע מכאן, שלעתיד לבוא באחד משלבי ההתרוממות וההתקדשות של העם, כולם כבר יתעלו ויהיו מסוגלים לגשת אל הקודש באופן עצמאי.
אולי על מצב זה התנבא ירמיהו: "כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נאום ה', נתתי את תורתי בקרבם, ועל ליבם אכתבנה. והייתי להם לאלוהים והמה יהיו לי לעם, ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ה' כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם" (ירמיהו לא לג).
במצב זה ההפרש הגדול, שבין הכוהנים והלויים לישראל מצטמצם.
מסתבר שעל עתיד רחוק זה מנבא גם ישעיהו: "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם". אם כן, כל ישראל מתעלים למדרגה שבעבר היתה שייכת רק לכוהנים. הגויים הם העוסקים בעבודת האדמה ורעיית הצאן. הגויים הם המפרנסים את ישראל ועוסקים במדריגת החומר.
דבר זה מתבטא בהשואת הנחלות. שבט לוי נוחל כשאר שבטי ישראל, מפני שעם ישראל כולו עוסק רק בדעת ה' ובעבודתו. וכל ענייני החומר והפרנסה מטופלים על ידי הגויים למען עם ישראל.
במצב זה אפשר לומר - כל ישראל נוחלים כשבט לוי, ולא לוי נוחל ככל ישראל! כלומר כל ישראל יחד עם שבט לוי נמצאים בנחלותיהם כמגורים בלבד, כפי שבעבר קיבל שבט לוי ערים למגוריו, ותו לא.
אפשר שזה נותן לנו גם פתרון הלכתי לשאלה ששאלנו קודם לכן, כיצד משתנה איסור הנחלות של לוי? התשובה היא: האיסור אינו משתנה! הנחלה לעתיד לבוא לכל ישראל וללוי גם יחד היא בבחינת מגורים בלבד. באופן זה מותר ללוי לקבל גם עכשיו. אין בקבלת נחלה לצרכי מגורים את האיסור של "לא יהיה ללוי חלק ונחלה".