פסוק א:ויגשו ראשי אבות הלוים אל אלעזר וגומר, עד סוף הפרשה. יאמר שנגשו ראשי אבות הלוים ושאלו לאלעזר וליהושע ולראשי המטות נוחלי הארץ ערים לשבת ומגרשיהם למקניהם, ושנתנו להם שש ערי מקלט וארבעים ושתים עיר עוד. וכתב הרמב"ן (שם ע"א) במקום הנזכר שעם היות שלא היה מספר הערים אשר נתנו ללוים שוה לשבטיהם, שהרי יהודה ושמעון ובנימין נתנו ערים שלש עשרה ויששכר ואשר ונפתלי וחצי מנשה נתנו גם כן שלשה עשר ערים והם היו מרובים מהראשונים, וכן אפרים נתן ארבע ערים, ובני דן שהיו כפלים מהם נתנו גם כן ארבע ערים, הנה היה היושר והשווי כפי איכות הערים ומעלתם, שהיו אלו חשובות מאלו כי בשומא נתחלקה הארץ, ועם מה שזכרתי מערי המקלט וערי הלוים הותרה השאלה הששית שהעירותי למעלה בתחלת הפרשה. וכבר זכרתי שניתנו ערי הלוים אחר חלוקת הארץ לפי שכל שבט ושבט יתן הערים ההם כנותן מאשר לו ושישארו אליהם השדות והארצות כלם: וגם אותם הערים אולי היו נקראות על שמם כי לא ניתן ללויים בהם כי אם לישיבה ושמירת מקניהם וקניניהם, ולכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה (מכות פרק ב' דף י"ב ע"א) שלא היו בהם קוברים מתיהם, ומפני זה עצמות יוסף קברו בשכם, עם היותו מערי הלוים, לפי שעם כל זה היתה משבטו:
פסוק מג:(מג-מה) ויתן ה' לישראל את כל הארץ וגומר, וינח ה' להם מסביב וגומר, לא נפל דבר מכל הדבר הטוב וגומר. עם היות שנשארה מהארץ הרבה שלא נכבשה, אמר בסוף זה הספור שנתן ה' להם את כל הארץ וגומר, לפי שמה שלא כבשו היה בעצלותם, ולא מפאת השם יתברך. וזכר שמלבד מה שכבשו הנה הניח להם מסביב, כי לא היו האויבים נלחמים בהם ולא עומדים בפניהם, ולכן אמר שלא נפל דבר מכל דברו הטוב, רוצה לומר כיבוש הארץ ומנוחתם מהאויבים: