חצי שבט המנשה
(א) וַיְהִי הַגּוֹרָל לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה כִּי הוּא בְּכוֹר יוֹסֵף, לְמָכִיר בְּכוֹר מְנַשֶּׁה אֲבִי הַגִּלְעָד, כִּי הוּא הָיָה אִישׁ מִלְחָמָה, וַיְהִי לוֹ הַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן:
בפרשת מטות ביקשו בני גד וראובן נחלה בעבר הירדן.
מפתיעה העובדה כי חצי שבט מנשה יורש יחד אתם בעבר הירדן, ללא כל סיבה הנראית לעין. מדוע הצטרף מנשה לנחול בעבר הירדן, ומדוע רק חצי מהשבט?
פעם ראשונה נזכרת עובדה זו בבמדבר לב לג. לאחר המשא ומתן עם בני גד וראובן נאמר: "וַיִּתֵּן לָהֶם משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב".
הרמב"ן (במדבר לב לג) משער כי כאשר נתן משה את עבר הירדן לבני גד וראובן ראה שהיא ארץ גדולה מאד, ושאל מי מהשבטים רוצה לנחול בעבר הירדן והיו חלק משבט מנשה שרצו והם אותו חצי שבט מנשה.
אפשר שהיו משפחות אלו מועטות ואם כן היתה נחלתן מועטת על כן רצו לכבוש להם חלק גדול יותר בעבר הירדן.
הנצי"ב (העמק דבר דברים ג טו) מעלה השערה כי משה רצה לחזק את כוח התורה בעבר הירדן. על כן שלח לשם את בני מכיר שהיו גדולים בתורה כפי שנאמר: "מני מכיר ירדו מחוקקים" (שופטים ה יד). כדי שיסכימו בני מנשה להתרחק מלב הארץ, הרבה להם משה נחלה, עד שהתרצו.
אולם מספורו של משה לישראל בספר דברים עולה תמונה אחרת!
"וְאֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת יָרַשְׁנוּ בָּעֵת הַהִוא מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל נַחַל אַרְנֹן וַחֲצִי הַר הַגִּלְעָד וְעָרָיו נָתַתִּי לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי: וְיֶתֶר הַגִּלְעָד וְכָל הַבָּשָׁן מַמְלֶכֶת עוֹג נָתַתִּי לַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה כֹּל חֶבֶל הָאַרְגֹּב לְכָל הַבָּשָׁן הַהוּא יִקָּרֵא אֶרֶץ רְפָאִים: יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לָקַח אֶת כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב עַד גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי וַיִּקְרָא אֹתָם עַל שְׁמוֹ אֶת הַבָּשָׁן חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וּלְמָכִיר נָתַתִּי אֶת הַגִּלְעָד: וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי נָתַתִּי מִן הַגִּלְעָד וְעַד נַחַל אַרְנֹן תּוֹךְ הַנַּחַל וּגְבֻל וְעַד יַבֹּק הַנַּחַל גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן" (דברים ג יב-טז).
משה מספר כי בעת ההיא ירשו ישראל את ארץ סיחון ועוג ונתנוה לראובן וגד. לאחר מכן כתוב כי יאיר כבש את חבל ארגוב וכו' וקרא לערים על שמו חוות יאיר וזה שמם עד היום הזה. את הביטוי: "עד היום הזה", אומר משה על זמנו, שהרי הוא כותב את התורה. משמע שיאיר כבש חבלי ארץ אלו, זמן רב קודם לכן ושמם החזיק מעמד עד זמנו של משה!
פשט הכתובים מלמדנו כי יאיר הוא בנו של מנשה הוא נולד במצרים בעת שיוסף היה שליט על כל ארץ מצרים.
על כן נראה שהוא כבש את חוות יאיר שנים רבות לפני כניסת ישראל לארצם, עוד בתקופה שישראל היו במצרים.
נראה כי יש סיוע לאפשרות זו מהלשון בספר יהושע:
(יהושע יג כט-לא) וַיִּתֵּן מֹשֶׁה לַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה ... וַיְהִי גְבוּלָם מִמַּחֲנַיִם כָּל הַבָּשָׁן כָּל מַמְלְכוּת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וְכָל חַוֹּת יָאִיר אֲשֶׁר בַּבָּשָׁן שִׁשִּׁים עִיר: וַחֲצִי הַגִּלְעָד וְעַשְׁתָּרוֹת וְאֶדְרֶעִי עָרֵי מַמְלְכוּת עוֹג בַּבָּשָׁן לִבְנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לַחֲצִי בְנֵי מָכִיר לְמִשְׁפְּחוֹתָם:
הכתוב מספר על ממלכות עוג בתור דבר הנפרד מחוות יאיר משמע שהיו אלו שני חבלי ארץ נפרדים! נמצא שמשה כבש את ממלכת עוג ולא היה צריך לכבוש את חוות יאיר.
על פי זה מובן מדוע בני מנשה מקבלים את הגלעד והבשן, הם מקבלים חבל ארץ שחלקו שייך להם בירושה מאחד מאבותיהם.
באופן דומה פירש תלמיד רס"ג: "ומכיר אבי אמו היה ראש ואב לגלעד, ויאיר תפש לגלעד אחריו, ולפיכך נקרא על שם אבי אמו. ועל שם הנחלה שתפשו בימי שלטנותו של יוסף, שהיה מלך על הארץ. וכשמת יוסף ואחיו, נתחזקו האומות ויקחו גשור וארם שהיו גוים ותפשו את חוות יאיר. ולכך נתאוו בני מכיר לשבת בארץ הגלעד. ובתפישת אביהם נתנה משה להם וגם יהושע נתנה להם. דע לך באר היטב, כי אותם הדברים של חומש, של מכיר ויאיר ונובח ספורות לשעבר, כי מכיר ויאיר ונובח לא לקחו כלום במדבר...".
וכן פירש ר"י חסיד (שמות א י) "... לישראל היו להם הרבה נחלות בארץ כנען של אביהם. ואע"פ שהיו ישראל בארץ מצרים, היו שולחים לארץ כנען לתקן להם שדות וכרמים שלהם. והיו קוצרים ובוצרים ומביאין להם כסף, והיה אבי מוכיח מדברי הימים, שכל זמן שהיו ישראל במצרים, או עדיין בימי יוסף שהלכו זרע יוסף כמדומה שבט אפרים ובנו כרכים בארץ כנען על נחלותיהם ומושיבים בהם עבדים לפרוע להם מס.
אף בדברי הימים אנו מוצאים כי בני יוסף כבשו חבלי ארץ בתקופת יוסף:
בספר דברי הימים (א פרק ז כא) מפורטים בני אפרים: "וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֶזֶר וְאֶלְעָד וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם: וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ: וַיָּבֹא אֶל אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בְּרִיעָה כִּי בְרָעָה הָיְתָה בְּבֵיתוֹ: וּבִתּוֹ שֶׁאֱרָה וַתִּבֶן אֶת בֵּית חוֹרוֹן הַתַּחְתּוֹן וְאֶת הָעֶלְיוֹן וְאֵת אֻזֵּן שֶׁאֱרָה:
שתי עובדות נלמדות מפסוקים אלו. א. בני אפרים הלכו בחיי אפרים אביהם ממצרים לארץ ישראל לקחת את מקניהם [רכוש שהיה להם בארץ] ובני גת הרגו אותם בדרך. ב. בתו של אפרים שארה בנתה ישובים בארץ ישראל, את בית חורון תחתון ואת בית חורון עליון. אף זאת בזמן שהיו ישראל במצרים.
כיצד התאפשר הדבר הרי ישראל היו משועבדים לעבדים במצרים?
אומרים חז"ל כי בני יוסף לא היו משועבדים במצרים!
"...ורבנן אמרי: "מִדּוּד" - משעבוד מצרים, ללמדך שלא נשתעבדו בניו של יוסף במצרים. כמה דאת אמר בכור שורו הדר לו (דברים לג יז), מה בכור שור אין עושין בו עבודה, שנאמר לא תעבוד בבכור שורך (דברים טו יט), אף זרעו של יוסף לא נשתעבדו במצרים... ובני יוסף לא משתעבדין ולא יושבין על סיר הבשר, אלא היו בעלי תריסין ובעלי מלחמות, וכן הוא אומר בני אפרים נושקי רומי קשת (תהלים עח ט), לפיכך נאמר הסירותי מסבל שכמו. (מדרש תהלים פא ד"ה עדות ביהוסף).
יוסף מינה את בניו כשרי צבא וממשל במצרים. ובני בניו המשיכו והתערו במערכות המדיניות, ממילא היו חופשיים לצאת ולבוא כרצונם.
מנשה היה האחראי על בית יוסף שהיה המשנה למלך מצרים : "וַיְצַו אֶת אֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ לֵאמֹר מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת וְשִׂים כֶּסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ: וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר: (בראשית מד א-ב)
"מנשה גרם לשבטים לקרוע [כששם את הגביע בשק של בנימין] לפיכך נתקרעה נחלתו חציה בארץ הירדן וחציה בארץ כנען" (בראשית רבה פד כ).
לא רק במקרה זה היה מנשה איש הביצוע של יוסף אלא בכל דבר היה יד ימינו. אומרים חז"ל:
"... אפרים היה ממעט את עצמו אבל מנשה היה יוצא ונזקק עם אביו לעסקיו..." (פסיקתא רבתי פרשה ג).
על פי זה מובנים דברי חז"ל המתארים כי בני אפרים יצאו לכיוון ארץ ישראל שלושים שנה לפני כל ישראל.
"ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים למה? אלא שטעו שבטו של אפרים ויצאו ממצרים עד שלא שלם הקץ ונהרגו מהם ל' רבוא. ולמה נהרגו שחשבו מיום שנדבר אברהם בין הבתרים וטעו ל' שנה שנאמר (תהלים עח) בני אפרים נושקי רומי קשת... והרגום פלשתים שנאמר (ד"ה א ז) ובני אפרים שותלח והרגום אנשי גת והיו עצמותיהם שטוחין בדרך חמרים חמרים שכבר היה להם ל' שנה שיצאו עד שלא יצאו אחיהם ממצרים. אמר הקב"ה אם יראו ישראל עצמות בני אפרים שטוחין בדרך יחזרו למצרים" (שמו"ר פרשה כ יא).
נשאלת השאלה כיצד יצאו? מדוע לא עכבו אותם המצרים? על פי דברינו יוצא כי הם היו חופשיים מהשעבוד. הם היו חיל גדול מאד שהיה באפשרותו ללכת לאשר יחפוץ.
יכולים אנו אף להסיק כי יהושע משרת משה שהיה מבני אפרים, לא היה משועבד למצרים כשאר עם ישראל. יתירה מזו מסתבר שהיתה לו הכשרה צבאית מצרית בתור אחד מבני יוסף, והוכשר בכך להנהגת עם ישראל. על פי זה מובן מדוע שולח משה את יהושע להילחם בעמלק במדבר.
על פי כל מה שביארנו יוצא כי ישראל חיו במצרים כשני מעמדות שונים. כל השבטים היו עבדים. בני מנשה ואפרים היו מעמד של לוחמים בני חורין.
אפשר שמצב זה גרם לחלק מהמתחים שאנו מוצאים בין בני אפרים לבין שאר השבטים. כמעט תמיד תובעים בני אפרים לעצמם מעמד של הנהגה על כל שאר השבטים. אפשר כי זה המשך למצב של מאות שנים שבו היו בני אפרים מעל כל השבטים.
האם המשיכו חלק מבני אפרים לגור בארץ ישראל בזמן גלות מצרים? האם המשך רשימת היחס בדברי הימים מצינת את בני אפרים שהיו בארץ ישראל בבית חורון תחתון ועליון?
אם כן נמצא כי יהושע אף לא נולד במצרים אלא בארץ ישראל והצטרף למשה לאחר יציאת מצרים! שני המנהיגים שהובילו את ישראל מעבדות לחירות נולדו וגדלו כבני חורין, ולא היו עבדים בעצמם!
(דברי הימים א פרק ז כה-כז) וְרֶפַח בְּנוֹ וְרֶשֶׁף וְתֶלַח בְּנוֹ וְתַחַן בְּנוֹ: לַעְדָּן בְּנוֹ עַמִּיהוּד בְּנוֹ אֱלִישָׁמָע בְּנוֹ: נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ:
כפי הנראה אנשים שגדלו בתור עבדים לא יוכלו להפוך בבת אחת למנהיגים עם מנטליות של בני חורין על כן מסבבת ההשגחה כי שני המנהיגים הראשונים של עם ישראל יגדלו כבני חורין, כמנהיגים מדיניים וצבאיים.