תנ"ך על הפרק - יהושע יז - נחלת מנשה / הרב אבנר בוטוש שליט"א

תנ"ך על הפרק

יהושע יז

204 / 929
היום

הפרק

וַיְהִ֤י הַגּוֹרָל֙ לְמַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֔ה כִּי־ה֖וּא בְּכ֣וֹר יוֹסֵ֑ף לְמָכִיר֩ בְּכ֨וֹר מְנַשֶּׁ֜ה אֲבִ֣י הַגִּלְעָ֗ד כִּ֣י ה֤וּא הָיָה֙ אִ֣ישׁ מִלְחָמָ֔ה וַֽיְהִי־ל֖וֹ הַגִּלְעָ֥ד וְהַבָּשָֽׁן׃וַ֠יְהִי לִבְנֵ֨י מְנַשֶּׁ֥ה הַנּוֹתָרִים֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לִבְנֵ֨י אֲבִיעֶ֜זֶר וְלִבְנֵי־חֵ֗לֶק וְלִבְנֵ֤י אַשְׂרִיאֵל֙ וְלִבְנֵי־שֶׁ֔כֶם וְלִבְנֵי־חֵ֖פֶר וְלִבְנֵ֣י שְׁמִידָ֑ע אֵ֠לֶּה בְּנֵ֨י מְנַשֶּׁ֧ה בֶּן־יוֹסֵ֛ף הַזְּכָרִ֖ים לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃וְלִצְלָפְחָד֩ בֶּן־חֵ֨פֶר בֶּן־גִּלְעָ֜ד בֶּן־מָכִ֣יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֗ה לֹא־הָ֥יוּ ל֛וֹ בָּנִ֖ים כִּ֣י אִם־בָּנ֑וֹת וְאֵ֙לֶּה֙ שְׁמ֣וֹת בְּנֹתָ֔יו מַחְלָ֣ה וְנֹעָ֔ה חָגְלָ֥ה מִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה׃וַתִּקְרַ֡בְנָה לִפְנֵי֩ אֶלְעָזָ֨ר הַכֹּהֵ֜ן וְלִפְנֵ֣י ׀ יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן וְלִפְנֵ֤י הַנְּשִׂיאִים֙ לֵאמֹ֔ר יְהוָה֙ צִוָּ֣ה אֶת־מֹשֶׁ֔ה לָֽתֶת־לָ֥נוּ נַחֲלָ֖ה בְּת֣וֹךְ אַחֵ֑ינוּ וַיִּתֵּ֨ן לָהֶ֜ם אֶל־פִּ֤י יְהוָה֙ נַֽחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֥י אֲבִיהֶֽן׃וַיִּפְּל֥וּ חַבְלֵֽי־מְנַשֶּׁ֖ה עֲשָׂרָ֑ה לְבַ֞ד מֵאֶ֤רֶץ הַגִּלְעָד֙ וְהַבָּשָׁ֔ן אֲשֶׁ֖ר מֵעֵ֥בֶר לַיַּרְדֵּֽן׃כִּ֚י בְּנ֣וֹת מְנַשֶּׁ֔ה נָחֲל֥וּ נַחֲלָ֖ה בְּת֣וֹךְ בָּנָ֑יו וְאֶ֙רֶץ֙ הַגִּלְעָ֔ד הָיְתָ֥ה לִבְנֵֽי־מְנַשֶּׁ֖ה הַנּֽוֹתָרִֽים׃וַיְהִ֤י גְבוּל־מְנַשֶּׁה֙ מֵֽאָשֵׁ֔ר הַֽמִּכְמְתָ֔ת אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י שְׁכֶ֑ם וְהָלַ֤ךְ הַגְּבוּל֙ אֶל־הַיָּמִ֔ין אֶל־יֹשְׁבֵ֖י עֵ֥ין תַּפּֽוּחַ׃לִמְנַשֶּׁ֕ה הָיְתָ֖ה אֶ֣רֶץ תַּפּ֑וּחַ וְתַפּ֛וּחַ אֶל־גְּב֥וּל מְנַשֶּׁ֖ה לִבְנֵ֥י אֶפְרָֽיִם׃וְיָרַ֣ד הַגְּבוּל֩ נַ֨חַל קָנָ֜ה נֶ֣גְבָּה לַנַּ֗חַל עָרִ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ לְאֶפְרַ֔יִם בְּת֖וֹךְ עָרֵ֣י מְנַשֶּׁ֑ה וּגְב֤וּל מְנַשֶּׁה֙ מִצְּפ֣וֹן לַנַּ֔חַל וַיְהִ֥י תֹצְאֹתָ֖יו הַיָּֽמָּה׃נֶ֣גְבָּה לְאֶפְרַ֗יִם וְצָפ֙וֹנָה֙ לִמְנַשֶּׁ֔ה וַיְהִ֥י הַיָּ֖ם גְּבוּל֑וֹ וּבְאָשֵׁר֙ יִפְגְּע֣וּן מִצָּפ֔וֹן וּבְיִשָּׂשכָ֖ר מִמִּזְרָֽח׃וַיְהִ֨י לִמְנַשֶּׁ֜ה בְּיִשָּׂשכָ֣ר וּבְאָשֵׁ֗ר בֵּית־שְׁאָ֣ן וּ֠בְנוֹתֶיהָ וְיִבְלְעָ֨ם וּבְנוֹתֶ֜יהָ וְֽאֶת־יֹשְׁבֵ֧י דֹ֣אר וּבְנוֹתֶ֗יהָ וְיֹשְׁבֵ֤י עֵֽין־דֹּר֙ וּבְנֹתֶ֔יהָ וְיֹשְׁבֵ֤י תַעְנַךְ֙ וּבְנֹתֶ֔יהָ וְיֹשְׁבֵ֥י מְגִדּ֖וֹ וּבְנוֹתֶ֑יהָ שְׁלֹ֖שֶׁת הַנָּֽפֶת׃וְלֹ֤א יָכְלוּ֙ בְּנֵ֣י מְנַשֶּׁ֔ה לְהוֹרִ֖ישׁ אֶת־הֶֽעָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה וַיּ֙וֹאֶל֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י לָשֶׁ֖בֶת בָּאָ֥רֶץ הַזֹּֽאת׃וַֽיְהִ֗י כִּ֤י חָֽזְקוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתְּנ֥וּ אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֖י לָמַ֑ס וְהוֹרֵ֖שׁ לֹ֥א הוֹרִישֽׁוֹ׃וַֽיְדַבְּרוּ֙ בְּנֵ֣י יוֹסֵ֔ף אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ לֵאמֹ֑ר מַדּוּעַ֩ נָתַ֨תָּה לִּ֜י נַחֲלָ֗ה גּוֹרָ֤ל אֶחָד֙ וְחֶ֣בֶל אֶחָ֔ד וַֽאֲנִ֣י עַם־רָ֔ב עַ֥ד אֲשֶׁר־עַד־כֹּ֖ה בֵּֽרְכַ֥נִי יְהוָֽה׃וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵיהֶ֜ם יְהוֹשֻׁ֗עַ אִם־עַם־רַ֤ב אַתָּה֙ עֲלֵ֣ה לְךָ֣ הַיַּ֔עְרָה וּבֵרֵאתָ֤ לְךָ֙ שָׁ֔ם בְּאֶ֥רֶץ הַפְּרִזִּ֖י וְהָֽרְפָאִ֑ים כִּֽי־אָ֥ץ לְךָ֖ הַר־אֶפְרָֽיִם׃וַיֹּֽאמְרוּ֙ בְּנֵ֣י יוֹסֵ֔ף לֹֽא־יִמָּ֥צֵא לָ֖נוּ הָהָ֑ר וְרֶ֣כֶב בַּרְזֶ֗ל בְּכָל־הַֽכְּנַעֲנִי֙ הַיֹּשֵׁ֣ב בְּאֶֽרֶץ־הָעֵ֔מֶק לַֽאֲשֶׁ֤ר בְּבֵית־שְׁאָן֙ וּבְנוֹתֶ֔יהָ וְלַֽאֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֥מֶק יִזְרְעֶֽאל׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ אֶל־בֵּ֣ית יוֹסֵ֔ף לְאֶפְרַ֥יִם וְלִמְנַשֶּׁ֖ה לֵאמֹ֑ר עַם־רַ֣ב אַתָּ֗ה וְכֹ֤חַ גָּדוֹל֙ לָ֔ךְ לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֖ גּוֹרָ֥ל אֶחָֽד׃כִּ֣י הַ֤ר יִֽהְיֶה־לָּךְ֙ כִּֽי־יַ֣עַר ה֔וּא וּבֵ֣רֵאת֔וֹ וְהָיָ֥ה לְךָ֖ תֹּֽצְאֹתָ֑יו כִּֽי־תוֹרִ֣ישׁ אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֗י כִּ֣י רֶ֤כֶב בַּרְזֶל֙ ל֔וֹ כִּ֥י חָזָ֖ק הֽוּא׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב אבנר בוטוש שליט

נחלת מנשה

בפרק זה אנו לומדים על נחלתם הצפונית של בית יוסף, נחלת מנשה.

בנות צלפחד מלמדות אותנו את הנטיה של נשות ישראל לדבוק בארץ ועל היותן הגורם הבריא והטבעי שאינו חוטא במדבר. לעומתן, אביהם צלפחד חטא, וכן הגברים שנגזרה עליהם מיתה בשנות המדבר. בנות צלפחד מקבלות חמישה חבלים נוספים בנוסף לחמשת החלקים של חמשת אחי אביהן.

בסיום הפרק שוב (ראה סוף המאמר לפרק הקודם) לא מצליחים בני מנשה להוריש את יושב הארץ. הפעם מדובר לא בעיר בודדת, אלא בכמה ערים. הכנענים מתאמצים להיאחז בארץ, "וַיּ֙וֹאֶל֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י". לבסוף מצליחים בני מנשה להוציא מהם מס-כספים בלבד ולא מס עבדות.

צלפחד

מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר: "וַיִּהְי֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּדְבָּ֑ר וַֽיִּמְצְא֗וּ אִ֛ישׁ מְקֹשֵׁ֥שׁ עֵצִ֖ים בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּֽת׃" (במדבר טו לב), ולהלן הוא אומר "אָבִ֘ינוּ֮ מֵ֣ת בַּמִּדְבָּר֒" (במדבר כז ג), מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד - דברי ר' עקיבא.
אמר לו ר' יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין; אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו ואם לאו, אתה מוציא לעז על אותו צדיק (אלא מהמעפילים היה).
(שבת צו:)
...אמר לו ר' שמעון אי אפשר לומר מקושש היה צלפחד!
מפני שהיה מקושש בשנה ראשונה בעשרים ואחד לחדש השני וכי אפשר שיהיו בנות צלפחד בנות מלכים, נאות וכשרות, הקטנה שבהן הייתה יושבת ארבעים שנה עד שלא נשאת?
וכי באיזו שעה מת צלפחד? בשעה שנאמר "וַיִּשְׁמַ֞ע הַכְּנַעֲנִ֤י מֶֽלֶךְ־עֲרָד֙ יֹשֵׁ֣ב הַנֶּ֔גֶב" (במדבר כא א), באותה שעה מת צלפחד.
(ספרי זוטא פיסקא טו לב)
אֲבָל טַעֲנָה דְּטָעִינוּ אִינוּן בְּנָתִין, דְּמִית בַמִּדְבָּר, אִיהוּ, וַהֲוָה צְלָפְחָד רַב לְבֵי יוֹסֵף, וּמִגּוֹ דְּלָא יָדַע אָרְחוֹי דְּאוֹרַיְיתָא כַּדְּקָא יָאוּת, לָא הֲוָה נָשִׂיא. וְהוּא הֲוָה דְּלָא נָטַר פּוּמֵיהּ וּמִלּוֹי לָקֳבְלֵיהּ דְּמֹשֶׁה, וְעָלֵיהּ כְּתִיב, "וַיָּ֥מׇת עַם־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל׃" (במדבר כא ו)... וּבְגִין דְּחָב בַּמִּדְבָּר בְּמִלּוּלָא לְגַבֵּי מֹשֶׁה, חָשִׁיבוּ דְּמֹשֶׁה אַנְטִיר דְּבָבוּ. וּבְגִין כָּךְ קְרִיבוּ לְקַמֵּיהּ דְּמֹשֶׁה, וְאֶלְעָזָר, וְכָל הַנְשִׂיאִין, וְכָל רֵישֵּׁי אֲבָהָן, וְלָא מַלִּילוּ עִם מֹשֶׁה אֶלָּא לְקַמַּיְיהוּ, בְּגִין דְּקַנִּיאוּ קִנְאָה מִנֵּיהּ. וְאִינּוּן לָא יָדְעוּ דְּהָא "מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣ו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃" (במדבר יב ג). וְלָא יָדְעוּ דְּמֹשֶׁה לָאו הָכִי. כֵּיוָן דְּחָמָא מֹשֶׁה כַּךְ... מִיַּד אִתְפְּרַשׁ מֹשֶׁה מִן דִּינָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (במדבר כז) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְיָ.
[אֲבָל טַעֲנָה שֶׁטָּעֲנוּ אוֹתָן בָּנוֹת, שֶׁמֵּת בַּמִּדְבָּר הוּא, וְהָיָה צְלָפְחָד גָּדוֹל לְבֵית יוֹסֵף, וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא יָדַע דַּרְכֵי הַתּוֹרָה כָּרָאוּי, לֹא הָיָה נָשִׂיא, וְהוּא הָיָה שֶׁלֹּא שָׁמַר פִּיו וּדְבָרָיו מוּל מֹשֶׁה, וְעָלָיו כָּתוּב "וַיָּ֥מׇת עַם־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל׃" (במדבר כא ו)... וּמִשּׁוּם שֶׁחָטָא בַמִּדְבָּר בְּדִבּוּר לְמֹשֶׁה, חָשְׁבוּ שֶׁמֹּשֶׁה שָׁמַר לוֹ שִׂנְאָה, וּמִשּׁוּם כָּךְ קָרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר וְכָל הַנְּשִׂיאִים וְכָל רָאשֵׁי הָאָבוֹת, וְלֹא דִבְּרוּ עִם מֹשֶׁה אֶלָּא לִפְנֵיהֶם, מִשּׁוּם שֶׁקִּנְּאוּ מִמֶּנּוּ קִנְאָה... וְהֵן לֹא יָדְעוּ שֶׁהֲרֵי "מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣ו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃" (במדבר יב ג), וְלֹא יָדְעוּ שֶׁמֹּשֶׁה לֹא כָּךְ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה מֹשֶׁה כָּךְ... מִיָּד פֵּרַשׁ מֹשֶׁה מִן הַדִּין, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם כז) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'.]
(זהר בלק רה:)

בין ראשי בתי האב ביציאת מצרים היה אחד מיוחד - צלפחד בן חפר. הוא היה גם ראש בית אב בפני עצמו, ביציאת מצרים וגם בנו של חפר, ראש בית אב אחר ביציאת מצרים. צלפחד אמנם לא חטא בחטא המרגלים, וראוי היה להיות ראש בית אב בכניסה לארץ, אך מת בעוון חטא אחר עוד במדבר.

‎ונוסף לכך "חטא" צפלחד בכך שלא נולדו לו בנים, אלא בנות בלבד. צלפחד, היה ראוי לקבל את חלקו כראש בית אב ביציאת מצרים, וכן כיורש של חפר בכניסה לארץ.

נחלות אלו היה צלפחד צריך להנחיל לבני בית צלפחד, ולבני בית חפר אשר נלוו אליו. כלומר, אלמלא מת צלפחד בחטאו, הרי שהיה נוחל בארץ, כראש בית צלפחד, ובנוסף כיורש של חפר. עם זאת, צלפחד מת במדבר, ולא הותיר אחריו בנים, כי אם בנות בלבד.

כאשר מת צלפחד, התפרק בית אב זה, וכל בני ביתו עברו לאחיו או ליורשי נחלתו האחרים, כדי לנחול מהם. בשלב זה, באו בנות צלפחד אל משה בבקשה להקים שם לאביהם, ובקשתן נתקבלה. כעת המצב הסתבך - בנות צלפחד חזרו וזכו בנחלת אביהם, אולם, איש לא יכול היה להתלוות אליהן, כיוון שראשות בית אב מסורה רק לאבות ממין זכר. לכן, היו חמש בנות צלפחד היחידות שנחלו את כל נחלת בית צלפחד. יתר על כן, כפי שהזכרנו, בהיות צלפחד בנו הבכור של ראש בית חפר זכה גם בשני חלקים מנחלת חפר, וגם אותם יכלו לירש רק לחמש בנותיו.

"עֲשָׂרָ֑ה" - ששה לששה בתי אבות; ובנות צלפחד לקחו ארבעה חלקים כמו שפירשו חז"ל (בבא בתרא קיח.) ועל פי הפשט: א] מהמכמתת עד עין תפוח. ב] ארץ תפוח עד נחל קנה. ג] מנחל קנה צפונה לנחל עד הים. ד] בית שאן ובנותיה. ה] יבלעם ובנותיה. ו] דאר ובנותיה. ז] עין דור ובנותיה. ח] תענך ובנותיה. ט] מגידו ובנותיה. י] שלשת הנפת. הרי עשרה מחוזות שכל אחד היה חבל ומדה מיוחדת.
(מלבי"ם יהושע יז ה)

רק בנות צלפחד וששת בתי מנשה הנוספים (איעזר, חלק, אשריאל, שכם, שמידע וחפר) נותרו לרשת בעבר הירדן המזרחי ואת עבר הירדן. כלומר חמש בנות צלפחד זכו בארבעה חלקים בצד המערבי של הירדן ואילו שאר חמש המשפחות זכו גם בצד המזרחי של הירדן.

"ולא תסב נחלה ממטה"

כך, מובן גם הדין שנצטווה משה בחלוקת הנחלות בארץ, בשל זעקתם של ראשי האבות: "וכל בת ירשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבתיו"(במדבר לו ח). אלמלא היו נישאות בנות צלפחד למשפחות מטה אביהן, הרי שנתח ענק מנחלת בני מנשה המערבית הייתה אובדת!

"חבלי מנשה – עשרה" חמישה אחים + חמש בנות של האח השישי- הארץ נתחלקה לבאים בשערה!

ההקפדה על הישארות הנחלה לשבט הייתה בתוקף עד לגלות ובמיוחד בתקופת טרום המלוכה המאוחדת. כמו שרואים בתקופת השופטים את המלחמות הפנימיות בין השבטים השונים. אבל לאחר שיבת ציון התבטלה הזיקה השבטית ופחוות יהודה הקטנה הנשלטת ע"י מעצמות חיצוניות, הפכה לעם יהודי אחד ללא חלוקה לשבטים.

בנות צלופחד- פמיניסטיות?

במדרש:

ותקרבנה בנות צלפחד אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים. שכן את מוצא שאמר להן אהרן (שמות לב) פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן ...
וכן במרגלים שהוציאו דיבה (במדבר יד) וישובו וילינו עליו את כל העדה ועליהם נגזרה גזירה שאמרו לא נוכל לעלות 
אבל הנשים לא היו עמהם בעצה שכתוב למעלה מן הפרשה (שם /במדבר/ כו) כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה
איש ולא אשה על מה שלא רצו ליכנס לארץ אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ, לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים.
רש"י :"האנשים אומרים –נתנה ראש והנשים אומרות תנה לנו אחוזה..." 
(במדבר רבה (וילנא) פרשת פינחס פרשה כא)

דור של גאולה מאופיין בהתנחלות של נשים!

כמו בדור משה ויהושע הנשים מובילות בחלוציות לעומת הרפיון של הגברים. כך גם בתחייה הלאומית בדורנו יש חלוצות המוסרות נפשם אף יותר מהגברים על גאולת ישראל. אבל אין כאן ניסיון להחליף את הגברים, וליצור עולם שמתעלם מההבדל בין גברים לנשים. בנות צלפחד אינן זועקות "מדוע לנשים אין נחלה?" אלא "מדוע יגרע שם אבינו?" את כבוד האב הן רוצות להשיב ולא לטשטש את המינים. לכן אין לראות בהן פמיניסטיות בנות זמנינו אלא בנות חכמות שדאגו לכבוד בית אביהן!

מדוע היו צריכות הבנות לבקש מה שכבר הובטח להן?האם תלמיד משה שכח מה שהבטיח רבו? אלא כנראה יש לגלגל זכות דווקא על מי שמבקש ולהנציח את בקשתו על שמו בספר הספרים.

הויכוח על ההר והעמק


מטענות שבט מנשה אנו למדים כי יותר קל לכבוש צבאית מאשר להתנחל. מול השבט עומדים בגב ההר, עצים דוממים לא חמושים. והשבט זועק שאין לו מקום...תשובת יהושע היא התשובה הציונית הקלאסית, יש להכשיר את היער למגורי אדם! העצים באים לשרת את ישראל ולא הפוך. אין אנו פולשים במסגרת של נדידת עמים, לכן גם לא נעקוף מכשולים ונחפש את העמקים הנוחים להתיישבות והמשופעים במקורות מים. השיטה של נטיעת יערות על אדמות הלאום כדי להרחיק פולשים לא רצויים עובדת במפעל הציוני כבר יותר ממאה שנה. וכאשר נתקלים בכוח צבאי משוריין במרכבות בעמקים, גם זו אינה סיבה להתבטל ממצוות ישוב הארץ. יש להילחם בחכמה כדי לבטל את יתרון המרכבות ולהתנחל למרות הקשיים!


נסכם את מסכת הקשיים של העולים והעולות החדשים, הפרק מראה את התובעות בעוז את נחלת אביהן לעומת התובעים הקלה בקשיי הקליטה, בקושי ההתיישבותי ובקושי הביטחוני. האם הקשיים ייעלמו בפרקים הבאים?  

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך