נסיכי סיחון

תוך כדי תיאור נחלת ראובן, אנו מוצאים בדרך אגב: "וְכֹל עָרֵי הַמִּישֹׁר וְכָל מַמְלְכוּת סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה אֹתוֹ וְאֶת נְשִׂיאֵי מִדְיָן אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע נְסִיכֵי סִיחוֹן יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ:  וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם".

אין זו הפעם הראשונה שבה תוך כדי תיאור שבט ראובן מופיע ספור קדום. גם בפרשת פינחס, במפקד בני ישראל, עוצרת התורה באמצע מנית משפחות ראובן ומספרת לנו על חטא קרח.

כאן מספר לנו הנביא על מלחמת סיחון, וכולל בתוכה את מלחמת מדין. בתורה משמע שמדובר על שתי מלחמות שונות. אבל כאן שתי המלחמות מתאחדות. אפשר היה לבאר שבני ראובן קבלו גם את ארץ מדין, אבל זה עדין לא מסביר כיצד הפכו מלכי מדין להייות נסיכי סיחון.

גם המקומות שבהם עמד בלעם, במות בעל, בית פעור ואשדות הפסגה, נזכרים בספר יהושע כערי ראובן.

התורה מציגה את סיחון ואת מדין כשני סוגים שונים של אויבים. סיחון יצא נגד ישראל בחרב, המדינים יצאו נגדם בבנותיהם. ובינתים, בלעם יצא נגדם בנסיון לקלל, לכאורה סוג שלישי. כאשר אנו מגיעים לספר יהושע, מסתבר שלפחות מבחינתו מדובר בעם אחד. כל מי שמנסה לתקוף את ישראל, ובכלל לא חשוב איך, הוא האויב. את ארצו נִתֵּן לנחלה לבני ראובן. ובדרך נִזָכר שכבר בתורה תוך כדי תיאור נחלת ראובן הזכרנו שמי שחוטא, יבלע בארץ ולא ינחל את הארץ.