תנ"ך על הפרק - יהושע יג - לקיחת הנחלה של ראובן וגד בעבר הירדן המזרחי / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

יהושע יג

200 / 929
היום

הפרק

צווי ה' ליהושע להנחיל הארץ, נחלות ראובן גד, וחצי המנשה

וִיהוֹשֻׁ֣עַ זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלָ֗יו אַתָּ֤ה זָקַ֙נְתָּה֙ בָּ֣אתָ בַיָּמִ֔ים וְהָאָ֛רֶץ נִשְׁאֲרָ֥ה הַרְבֵּֽה־מְאֹ֖ד לְרִשְׁתָּֽהּ׃זֹ֥את הָאָ֖רֶץ הַנִּשְׁאָ֑רֶת כָּל־גְּלִיל֥וֹת הַפְּלִשְׁתִּ֖ים וְכָל־הַגְּשׁוּרִֽי׃מִֽן־הַשִּׁיח֞וֹר אֲשֶׁ֣ר ׀ עַל־פְּנֵ֣י מִצְרַ֗יִם וְעַ֨ד גְּב֤וּל עֶקְרוֹן֙ צָפ֔וֹנָה לַֽכְּנַעֲנִ֖י תֵּחָשֵׁ֑ב חֲמֵ֣שֶׁת ׀ סַרְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֗ים הָעַזָּתִ֤י וְהָאַשְׁדּוֹדִי֙ הָאֶשְׁקְלוֹנִ֣י הַגִּתִּ֔י וְהָעֶקְרוֹנִ֖י וְהָעַוִּֽים׃מִתֵּימָ֞ן כָּל־אֶ֣רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֗י וּמְעָרָ֛ה אֲשֶׁ֥ר לַצִּידֹנִ֖ים עַד־אֲפֵ֑קָה עַ֖ד גְּב֥וּל הָאֱמֹרִֽי׃וְהָאָ֣רֶץ הַגִּבְלִ֗י וְכָל־הַלְּבָנוֹן֙ מִזְרַ֣ח הַשֶּׁ֔מֶשׁ מִבַּ֣עַל גָּ֔ד תַּ֖חַת הַר־חֶרְמ֑וֹן עַ֖ד לְב֥וֹא חֲמָֽת׃כָּל־יֹשְׁבֵ֣י הָ֠הָר מִֽן־הַלְּבָנ֞וֹן עַד־מִשְׂרְפֹ֥ת מַ֙יִם֙ כָּל־צִ֣ידֹנִ֔ים אָֽנֹכִי֙ אוֹרִישֵׁ֔ם מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל רַ֠ק הַפִּלֶ֤הָ לְיִשְׂרָאֵל֙ בְּֽנַחֲלָ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוִּיתִֽיךָ׃וְעַתָּ֗ה חַלֵּ֞ק אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את בְּנַחֲלָ֖ה לְתִשְׁעַ֣ת הַשְּׁבָטִ֑ים וַחֲצִ֖י הַשֵּׁ֥בֶט הַֽמְנַשֶּֽׁה׃עִמּ֗וֹ הָרֽאוּבֵנִי֙ וְהַגָּדִ֔י לָקְח֖וּ נַחֲלָתָ֑ם אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן לָהֶ֜ם מֹשֶׁ֗ה בְּעֵ֤בֶר הַיַּרְדֵּן֙ מִזְרָ֔חָה כַּאֲשֶׁר֙ נָתַ֣ן לָהֶ֔ם מֹשֶׁ֖ה עֶ֥בֶד יְהוָֽה׃מֵעֲרוֹעֵ֡ר אֲשֶׁר֩ עַל־שְׂפַת־נַ֨חַל אַרְנ֜וֹן וְהָעִ֨יר אֲשֶׁ֧ר בְּתוֹךְ־הַנַּ֛חַל וְכָל־הַמִּישֹׁ֥ר מֵידְבָ֖א עַד־דִּיבֽוֹן׃וְכֹ֗ל עָרֵי֙ סִיחוֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר מָלַ֖ךְ בְּחֶשְׁבּ֑וֹן עַד־גְּב֖וּל בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃וְהַגִּלְעָ֞ד וּגְב֧וּל הַגְּשׁוּרִ֣י וְהַמַּעֲכָתִ֗י וְכֹ֨ל הַ֥ר חֶרְמ֛וֹן וְכָל־הַבָּשָׁ֖ן עַד־סַלְכָֽה׃כָּל־מַמְלְכ֥וּת עוֹג֙ בַּבָּשָׁ֔ן אֲשֶׁר־מָלַ֥ךְ בְּעַשְׁתָּר֖וֹת וּבְאֶדְרֶ֑עִי ה֤וּא נִשְׁאַר֙ מִיֶּ֣תֶר הָרְפָאִ֔ים וַיַּכֵּ֥ם מֹשֶׁ֖ה וַיֹּרִשֵֽׁם׃וְלֹ֤א הוֹרִ֙ישׁוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הַגְּשׁוּרִ֖י וְאֶת־הַמַּעֲכָתִ֑י וַיֵּ֨שֶׁב גְּשׁ֤וּר וּמַֽעֲכָת֙ בְּקֶ֣רֶב יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃רַ֚ק לְשֵׁ֣בֶט הַלֵּוִ֔י לֹ֥א נָתַ֖ן נַחֲלָ֑ה אִשֵּׁ֨י יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ ה֣וּא נַחֲלָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לֽוֹ׃וַיִּתֵּ֣ן מֹשֶׁ֔ה לְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי־רְאוּבֵ֖ן לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃וַיְהִ֨י לָהֶ֜ם הַגְּב֗וּל מֵעֲרוֹעֵ֡ר אֲשֶׁר֩ עַל־שְׂפַת־נַ֨חַל אַרְנ֜וֹן וְהָעִ֨יר אֲשֶׁ֧ר בְּתוֹךְ־הַנַּ֛חַל וְכָל־הַמִּישֹׁ֖ר עַל־מֵידְבָֽא׃חֶשְׁבּ֥וֹן וְכָל־עָרֶ֖יהָ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּישֹׁ֑ר דִּיבוֹן֙ וּבָמ֣וֹת בַּ֔עַל וּבֵ֖ית בַּ֥עַל מְעֽוֹן׃וְיַ֥הְצָה וּקְדֵמֹ֖ת וּמֵפָֽעַת׃וְקִרְיָתַ֣יִם וְשִׂבְמָ֔ה וְצֶ֥רֶת הַשַּׁ֖חַר בְּהַ֥ר הָעֵֽמֶק׃וּבֵ֥ית פְּע֛וֹר וְאַשְׁדּ֥וֹת הַפִּסְגָּ֖ה וּבֵ֥ית הַיְשִׁמֽוֹת׃וְכֹל֙ עָרֵ֣י הַמִּישֹׁ֔ר וְכָֽל־מַמְלְכ֗וּת סִיחוֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר מָלַ֖ךְ בְּחֶשְׁבּ֑וֹן אֲשֶׁר֩ הִכָּ֨ה מֹשֶׁ֜ה אֹת֣וֹ ׀ וְאֶת־נְשִׂיאֵ֣י מִדְיָ֗ן אֶת־אֱוִ֤י וְאֶת־רֶ֙קֶם֙ וְאֶת־צ֤וּר וְאֶת־חוּר֙ וְאֶת־רֶ֔בַע נְסִיכֵ֣י סִיח֔וֹן יֹשְׁבֵ֖י הָאָֽרֶץ׃וְאֶת־בִּלְעָ֥ם בֶּן־בְּע֖וֹר הַקּוֹסֵ֑ם הָרְג֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בַּחֶ֖רֶב אֶל־חַלְלֵיהֶֽם׃וַיְהִ֗י גְּבוּל֙ בְּנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן הַיַּרְדֵּ֖ן וּגְב֑וּל זֹ֣את נַחֲלַ֤ת בְּנֵֽי־רְאוּבֵן֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם הֶעָרִ֖ים וְחַצְרֵיהֶֽן׃וַיִּתֵּ֤ן מֹשֶׁה֙ לְמַטֵּה־גָ֔ד לִבְנֵי־גָ֖ד לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃וַיְהִ֤י לָהֶם֙ הַגְּב֔וּל יַעְזֵר֙ וְכָל־עָרֵ֣י הַגִּלְעָ֔ד וַחֲצִ֕י אֶ֖רֶץ בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן עַד־עֲרוֹעֵ֕ר אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י רַבָּֽה׃וּמֵחֶשְׁבּ֛וֹן עַד־רָמַ֥ת הַמִּצְפֶּ֖ה וּבְטֹנִ֑ים וּמִֽמַּחֲנַ֖יִם עַד־גְּב֥וּל לִדְבִֽר׃וּבָעֵ֡מֶק בֵּ֣ית הָרָם֩ וּבֵ֨ית נִמְרָ֜ה וְסֻכּ֣וֹת וְצָפ֗וֹן יֶ֚תֶר מַמְלְכ֗וּת סִיחוֹן֙ מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֔וֹן הַיַּרְדֵּ֖ן וּגְבֻ֑ל עַד־קְצֵה֙ יָם־כִּנֶּ֔רֶת עֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן מִזְרָֽחָה׃זֹ֛את נַחֲלַ֥ת בְּנֵי־גָ֖ד לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם הֶעָרִ֖ים וְחַצְרֵיהֶֽם׃וַיִּתֵּ֣ן מֹשֶׁ֔ה לַחֲצִ֖י שֵׁ֣בֶט מְנַשֶּׁ֑ה וַיְהִ֗י לַחֲצִ֛י מַטֵּ֥ה בְנֵֽי־מְנַשֶּׁ֖ה לְמִשְׁפְּחוֹתָֽם׃וַיְהִ֣י גְבוּלָ֗ם מִמַּחֲנַ֨יִם כָּֽל־הַבָּשָׁ֜ן כָּֽל־מַמְלְכ֣וּת ׀ ע֣וֹג מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֗ן וְכָל־חַוֺּ֥ת יָאִ֛יר אֲשֶׁ֥ר בַּבָּשָׁ֖ן שִׁשִּׁ֥ים עִֽיר׃וַחֲצִ֤י הַגִּלְעָד֙ וְעַשְׁתָּר֣וֹת וְאֶדְרֶ֔עִי עָרֵ֛י מַמְלְכ֥וּת ע֖וֹג בַּבָּשָׁ֑ן לִבְנֵ֤י מָכִיר֙ בֶּן־מְנַשֶּׁ֔ה לַחֲצִ֥י בְנֵֽי־מָכִ֖יר לְמִשְׁפְּחוֹתָֽם׃אֵ֕לֶּה אֲשֶׁר־נִחַ֥ל מֹשֶׁ֖ה בְּעַֽרְב֣וֹת מוֹאָ֑ב מֵעֵ֛בֶר לְיַרְדֵּ֥ן יְרִיח֖וֹ מִזְרָֽחָה׃וּלְשֵׁ֙בֶט֙ הַלֵּוִ֔י לֹֽא־נָתַ֥ן מֹשֶׁ֖ה נַחֲלָ֑ה יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ ה֣וּא נַחֲלָתָ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָהֶֽם׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט
מאת:

לקיחת הנחלה של ראובן וגד בעבר הירדן המזרחי

הקדמה

בפרקנו מספר ענינים:

  1. בתחילת הפרק מפרט ד' את המקומות שעדיין צריך לכבוש, ומצוה את יהושע לחלק את הארץ.
  2. אחר כך מציין ד' את גבולות עבר הירדן המזרחי שכבר נכבשו בימי משה.
  3. אחר כך מפורטים הערים שנתן משה לכל אחד משנים וחצי השבטים שקבלו את עבר הירדן המזרחי.

בפתיחה לגבולות שנים וחצי השבטים נאמר:

ז. ועתה חלק את הארץ הזאת בנחלה לתשעת השבטים וחצי השבט המנשה.
ח. עמו הראובני והגדי לקחו נחלתם אשר נתן להם משה בעבר הירדן מזרחה, כאשר נתן להם משה עבד ד'.

שאל על כך החיד"א בפירושו "חומת אנ"ך" שלש שאלות:

  1. מדוע נאמר בתחילת פסוק ח': "עמו הראובני והגדי לקחו נחלתם אשר נתן להם משה בעבר הירדן מזרחה"? היה ניתן לקצר ולומר: "עמו הראובני והגדי אשר נתן להם משה נחלתם בעבר הירדן".
  2. מדוע נאמר בסוף פסוק ח' פעם שניה: "כאשר נתן להם משה"? והרי כבר נאמר באמצע הפסוק: "אשר נתן להם משה בעבר הירדן מזרחה"!
  3. מדוע נאמר בסוף הפסוק: "משה עבד ד'", ולפני כן לא נאמר: "עבד ד'", אלא רק: "משה"?

א. תשובות החיד"א

ענה על כך החיד"א:

אפשר לישב ונקדים מה שאמרו בירושלמי בכורים (פ"א ה"ח) שאין מביאין בכורים מעבר לירדן, דכתיב: 'אשר נתת לי (דברים כו, י) - ולא שנטלתי מעצמי'. וכתבו גורי האר"י דשבטי ראובן וגד וחצי שבט מנשה כך היה ראוי להם שלא יזכו בארץ ישראל, והוא עונש להם, וכן כתב הרמ"ע מפאנו ז"ל במאמר חקור דין ח"ג פי"ח עיין שם.
ומה עצמו חסדיו יתברך וענוותנותו, לכסות מומי בני אדם, שדבר זה עונש לבני ראובן וגד שלא ינחלו בארץ ישראל, וכדי שלא לפרסם עונשם, ושלא לביישם - נתן בלבם שהם לרצונם ישאלו ממשה רבנו ע"ה שיתן להם נחלתם מעבר לירדן, והשתדלו על זה.
ואפשר שזה רמז הכתוב פה: 'הראובני והגדי לקחו נחלתם' - כלומר: מעצמם הם בחרו.
'אשר נתן להם משה' - שנתרצה באשר בחרו: 'בעבר הירדן מזרחה', והוא עונש להם, וכך הוא ראוי להם. 'כאשר נתן להם משה עבד ד'' - כלומר: שזה שנטלו מעצמם והסכים משה לעשות רצונם, הוא כאשר נתן להם משה עבד ד', שבציווי ד' היה צריך לתת להם נחלה זו לענשם. ולכך כתיב הכא: 'משה עבד ד'' - כלומר: שבמאמר ד' היה עושה. ומינה נשמע מפלאות תמים דעים וענוותנותו הגדולה, שלא ירגישו הם בענשם, ואדרבא סברו שעשו להם טובה מרובה.

כלומר: הכפילות והיתור באו לרמוז שבני גד ובני ראובן אמנם בקשו להתנחל בעבר הירדן מיוזמתם, אבל היתה זו עצת ד', שרצה שהם לא יתנחלו בעבר הירדן המערבי המקודש יותר, כיון שהם לא היו ראויים לזכות בחלק זה, וכדי לא לביישם נתן ד' בלבם רצון להתנחל בעבר הירדן המזרחי.

יש לציין שהחיד"א לא הסביר מדוע שבטי ראובן וגד וחצי שבט מנשה לא היו ראויים לזכות בארץ ישראל המערבית, ואיני רוצה לחפש את גנותם. ואדרבא, כיון שפירוש זה מלמד גנות מסוימת על שנים וחצי השבטים, ברצוני לעסוק בשבחם, כפי שבאה לידי ביטוי בבקשתם את עבר הירדן המזרחי.

ב. שלש שאלות על פרשת בני גד ובני ראובן

בתחילת פרשת בני גד ובני ראובן (במדבר פרק ל"ב) נאמר:

א. ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד, עצום מאד, ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד, והנה המקום מקום מקנה.
ב. ויבאו בני גד ובני ראובן, ויאמרו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה לאמר:
ג. עטרות ודיבן ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלה ושבם ונבו ובען.
ד. הארץ אשר הכה ד' לפני עדת ישראל ארץ מקנה הוא, ולעבדיך מקנה.
ה. ויאמרו: אם מצאנו חן בעיניך - יֻתַן את הארץ הזאת לעבדיך לאחֻזה, אל תעבִרנו את הירדן.
ו. ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה.

בסוף הפרשה (פסוק ל"ג) נאמר:

"ויתן להם משה, לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן יוסף את ממלכת סיחֹן מלך האמֹרי, ואת ממלכת עוג מלך הבשן לעָרֶיהָ, בגבֻלות ערי הארץ סביב".

יש לשאול שתי שאלות על השבטים הנזכרים:

  1. מדוע בפסוק הראשון הוקדם שבט ראובן לשבט גד, ואילו בהמשך הפרשה הוקדם תמיד שבט גד לשבט ראובן?
  2. מדוע בכל הפרשה לא נזכר חצי שבט מנשה, ורק בסופה הוא נזכר?

על כל אחת משתי השאלות נאמרו מספר הסברים (ועיין במאמר על כך בספרי "הדר התורה"), ובמאמר קצר זה נביא רק חלק מהתשובות, כאלו שיש בהן את שבחם של השבטים.

  1. עוד יש לשאול: מדוע יש הפסקה בין פסוק ד' לפסוק ה' ואחריה פתיחה חדשה: "ויאמרו"? והרי הם אלה שדברו גם קודם!

ג. מדוע יש הפסקה בין פסוק ד' לפסוק ה' ואחריה פתיחה חדשה: "ויאמרו"?

כיון שהתשובה על שאלה זו קצרה יותר נפתח בה.

כתב על כך הגר"ח קנייבסקי שליט"א, בספרו "טעמא דקרא" שם:

יש לעיין למה הפסיקו בתוך דבריהם.
ויש לבאר על פי הירושלמי בבכורים פ"א: 'אין מביאין בכורים מעבר הירדן, שנאמר: 'אשר נתתה לי' - לא שנטלתי מעצמי'. ואמרינן שם דחצי שבט מנשה מביאין וקורין, שלא נטלו מעצמן.
ויש לומר שגם בני גד ובני ראובן ידעו מזה, ולכן לרא רצו לבקש, שלא להפקיע מצות בכורים מהם, רק הציעו הענין לפני משה והפסיקו, כדי שמשה יתן להם מעצמו. רק אחר כך, שראו שמשה אינו נותן להם, הוכרחו לבקש.

אם כן למדנו מהסבר זה את שבחם של בני גד ובני ראובן שלא רצו להיפטר מקיום מצות הבכורים.

ד. מדוע בפסוק הראשון הוקדם שבט ראובן, ובהמשך הפרשה הוקדם שבט גד?

1. תשובת הראב"ע והרמב"ן

כתב הראב"ע בפסוק א':

לבני ראובן - כי הוא בן הגבירה.

בפסוק ב' כתב הראב"ע:

ויבאו בני גד - הם היו בעלי העצה בתחילה, על כן הקדימם הכתוב.

וכן כתב הרמב"ן שם:

ויבאו בני גד ובני ראובן - הקדים הכתוב בני ראובן בפסוק הראשון: 'ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד', כמשפט, כי הוא הבכור, ובן הגבירה.
וכן כשיספר הכתוב המעשה הזה יאמר: 'ולראובני ולגדי נתתי' (דברים ג, טז).
אבל בכל הפרשה הזו יקדים בני גד, כי הם נתנו העצה הזאת, והם היו המדברים תחילה למשה בנחלה הזאת, והם היו גבורים יותר מבני ראובן, כמו שנאמר: 'וטרף זרוע אף קדקד' (שם לג, כ), ולפיכך לא היו יראים לשבת לבדם בארץ הזאת מפני יושבי הארץ.
והנה משה חשד אותם כי יאמרו כן מפחד אנשי ארץ כנען, שאמרו בהם המרגלים: 'לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו' (לעיל יג, לא), ולכן אמר להם שאינם בוטחים בד' כאבותם, ויסף עוד להענישם כהם, להניחם במדבר. ולכך ענו אותו: חלילה שנירא מהם, אבל נעבור חלוצים למלחמה, ונהיה מהירים וראשונים לפני העם להלחם באויבי ד', 'כי לחמנו הם'.

2. הסבר ה"טעמא דקרא"

הסבר אחר כתב הגר"ח קנייבסקי שליט"א, בספרו "טעמא דקרא" שם:

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד - בכל הפרשה הקדים גד לראובן, חוץ מכאן! וכבר עמד בזה הרמב"ן עיין שם.
ויש לומר דבאמת לבני ראובן היה יותר מקנה, ולכך הקדימן כאן. ובאמת בני ראובן כיוונו בשביל המקנה, אבל בני גד היה עיקר כוונתם לדבר אחר: משום שידעו שמשה רבנו יהיה קבור שם, ורצו שיהא בחלקם. אך מפני כבודו של משה, שעדיין היה חי, לא רצו להזכיר קבורתו, ותלו הדבר בבהמתן. וזה מפורש בפסוק 'ולגד אמר וגו' וירא ראשית לו כי שם חלקת מחקק ספון' (דברים לג, כ-כא). ופירש רש"י: 'ראה ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג, שהיא ראשית כבוש הארץ, כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחוקק, והוא משה'. וכן הוא בתרגום ובסוטה יג ע"ב. ולכך הקדים בני גד בכל הפרשה, שכוונתם היתה יותר לשם שמים!

למדנו מהסבר זה את שבחם של בני גד, שהיו דבקים במשה רבנו ורצו להיות קרובים למקום מנוחתו, וגם היו בעלי הבנה כיצד לדבר בכבוד, שלא לומר למשה רבנו דבר זה.

ה. מדוע בכל הפרשה לא נזכר חצי שבט מנשה ורק בסופה הוא נזכר?

נאמרו על כך מספר תשובות בראשונים, עיין בראב"ע, ברמב"ן ובחזקוני שם, ובמאמר קצר זה נביא רק שתי תשובות, שיש בהן את שבחו של חצי שבט מנשה.

1. הסבר הנצי"ב

כתב הנצי"ב בפירוש "העמק דבר" לדברים ג, טז:

יש להתבונן שהרבה משה רבנו חלק חצי שבט מנשה הרבה לפי ערך שני שבטים אלו, וגם לא התנה עמהם תנאי בני גד ובני ראובן! הן אמת שהלכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדה, מכל מקום אין זה טעם ליתן להם בשביל זה. כמו שלא נתן לשלוחי ישראל שהלכו לרגל את יעזר ולכדו בנותיה (במדבר כא, לב), מכל מקום לא ניתן להם בנות יעזר, שבשליחות ישראל נעשה. ואמאי ניתן הגלעד למכיר, וחבל ארגב ששים עיר ליאיר? ועל כרחנו היה בזה כוונה פנימית, שנוגעת לכלל ישראל שישבו בעבר הירדן.
ונראה שבשביל שראה משה שבעבר הירדן כח התורה מעט, כמו שכתבתי לעיל בשם אבות דרבי נתן, על כן השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה, שיאירו מחשכי ארץ באור כח שלהם.
וכתיב: 'מני מכיר ירדו מחקקים' (שופטים ה, יד), היינו גדולי תורה ראשי ישיבות, כמו שמפורש במסכת סנהדרין (ה ע"א) על הא דכתיב 'לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו' - אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים. וכן היה בכל דור. וכבר פירשו ביבמות (סב ע"ב) דמני מכיר היה גם כן משבט יהודה, היינו זרע יאיר בן מנשה היו מבני יהודה, כמבואר בדהי"א (ב, כא-כב), שהיה בן שגוב בן חצרון בן פרץ... והשתדל משה שיתרצו המה לשבת בעבר הירדן, ומשום זה הרבה להם נחלה, עד שיתרצו.
והכי איתא בירושלמי בכורים פ"א שאין מביאין בכורים מעבר הירדן, משום דכתיב: 'ארץ זבת חלב ודבש', ולא עבר הירדן. תני: 'אשר נתתה לי' - לא שנטלתי לי מעצמי. מאי ביניהון? אמר רבי אבין: חצי שבט מנשה ביניהון, מאן דאמר: 'אשר נתת לי - ולא שנטלתי מעצמי' חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמן. פירוש: שלא נטלו מעצמן, כי אם על ידי בקשת משה, ומסתמא עשה משה על פי ד'.

להבנת דבריו האחרונים של הנצי"ב נרחיב מעט את היריעה: במשנה במסכת ביכורים (פ"א מ"י) נאמר:

רבי יוסי הגלילי אומר: אין מביאין בכורים מעבר לירדן, שאינה ארץ זבת חלב ודבש.

ובתלמוד הירושלמי שם (פ"א ה"ח) הובאה ברייתא, שבה נאמר נימוק אחר לכך שאין מביאים בכורים מעבר הירדן:

תני: 'אשר נתתה לי' - לא שנטלתי לי מעצמי.

כלומר: מביא הבכורים צריך לומר בעת הבאת הבכורים: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ד'" (דברים כו, י), ואת עבר הירדן בקשו השבטים מעצמם.

שואל הירושלמי: "מה ביניהון"? כלומר: האם יש הבדל לגבי הדין בין שני הטעמים?

עונה הירושלמי:

אמר ר' אבין: חצי שבט מנשה ביניהון. מאן דאמר: 'אשר נתת לי - ולא שנטלתי מעצמי' חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמן. מאן דאמר 'ארץ זבת חלב ודבש' - אפילו כן אינה ארץ זבת חלב ודבש.

כלומר: לפי הטעם של המשנה שעבר הירדן אינו נקרא "ארץ זבת חלב ודבש" גם חצי שבט מנשה אינו מביא בכורים, כיון שהוא ישב בעבר הירדן. אבל לפי הטעם של הברייתא שאין מביאים בכורים מעבר הירדן בגלל הלימוד "אשר נתת לי - ולא שנטלתי מעצמי", חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמם, והם יכולים להביא בכורים למרות ישיבתם בעבר הירדן.

לפי הנצי"ב חצי שבט מנשה לא היה בכל הדיון בין השבטים למשה רבנו, אבל כיון שמשה ראה שבעבר הירדן כח התורה מועט, הוא בקש מחצי שבט מנשה להתישב שם כדי להרבות שם את לימוד התורה וחצי שבט מנשה הסכים לשבת שם.

למדנו מהסבר זה את שבחם של בני מנשה, שהיו גדולים בתורה.

2. הסבר הרב נריה

הסבר דומה להסבר הנצי"ב כתב הרב נריה בספרו "נר למאור" (במדבר כז, א-ד). אחרי שהאריך להוכיח את דבקותו של יוסף בארץ ישראל, ואת חינוכו הטוב של יוסף לבניו לאהבת הארץ, כתב הרב נריה:

נימוק נוסף למעשהו של משה: להוסיף לאוכלוסית עבר הירדן המזרחי יסוד אנושי תורני רוחני איתן, אשר יחזק את הזיקה לעבר הירדן המערבי, את החיבה לארץ ישראל כולה, כמיטב המסורת של אלה אשר יולדו על ברכי יוסף.

נראה לחזק את הסבר הרב נריה ממה שכתוב בפסוק:

ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן יוסף את ממלכת סיחן מלך האמֹרי, ואת ממלכת עוג מלך הבשן, הארץ לעריה בגבֻלת ערי הארץ סביב.

יש לשאול: מדוע הדגיש הפסוק "מנשה בן יוסף"? וכי אין אנו יודעים שמנשה הוא בן יוסף?

שאלה מעין זו שאל רש"י בפרשת פינחס. על הפסוק "ותקרבנה בנות צלפחד, בן חפר, בן גלעד, בן מכיר, בן מנשה, למשפחֹת מנשה בן יוסף" (במדבר כז, א), כתב רש"י:

למשפחֹת מנשה בן יוסף - למה נאמר? והלא כבר נאמר: 'בן מנשה'!
אלא לומר לך: יוסף חבב את הארץ, שנאמר: 'והעליתם את עצמותי מזה' (בראשית נ, כה), ובנותיו חבבו את הארץ, שנאמר: 'תנה לנו אחוזה' (במדבר כז, ד).

על פי דברי רש"י ניתן לומר שגם כאן האריך הפסוק ואמר: "מנשה בן יוסף", כדי לרמוז על אהבתו של יוסף את הארץ, ושזו היתה הסיבה להוספת חצי שבט מנשה לשבטי גד וראובן.

למדנו מהסבר זה את שבחם של בני מנשה, שהיו דבקים בארץ ישראל.

יהי רצון שנהיה דבקים בתורה ובארץ ישראל, ונזכה לרשת בקרוב את כל הארץ, כולל עבר הירדן המזרחי.

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך