המשמעות הרוחנית של הכיוונים
מזרח
כשנבדוק בפשטי המקראות, נבחין שלצד המזרח מיוחס הכבוד האלוקי העליון. המעלה הרוחנית העליונה ביותר, היא במזרח. ביחזקאל [מג' א'] נאמר: "ויוליכני אל השער, שער אשר פונה דרך הקדים והנה כבוד אלוקי ישראל בא מדרך הקדים...". מראה זה הוא חזרת השכינה למקדש. השכינה מגיעה ממקומה העליון לפני ירידתה לתחתונים, מהמזרח אל המערב.
ביחזקאל פרק י' מתוארת עזיבת השכינה את המקדש, ושם הכיוון ממערב למזרח. כביכול המזרח הוא מקום הסתר העליון בו שוכן כבוד ה', ואליו מסתלקת השכינה ממקום מושבה בתחתונים במערב.
קודש הקדשים היה במערב המקדש. "ויצא כבוד ה' מעל מפתן הבית ויעמוד על הכרובים וישאו הכרובים את כנפיהם וירומו מעל הארץ לעיני בצאתם, והאופנים לעומתם ויעמוד פתח שער בית ה' הקדמוני....". מקודש הקדשים נודדת השכינה לשער המזרח.
עוד מצינו שהכיוון היחידי, שעליו נתייחד שם ה' במקרא הוא המזרח! בדברים [לג כז] נאמר: "מעונה אלהי קדם..." וכן בתהלים נה כ: "ישמע אל ויענם, ויושב קדם סלה". ושם סח לד: "לרוכב בשמי שמי קדם". לכל הכיוונים האחרים לא מיוחס שם ה' בתנ"ך!
כותב ר' יצחק דמן עכו: "...כי ממזרח מתפשט האור הראשון (בעולם העליון) והוא מקום זריחת השמש בעולם התחתון, כן בעולם העליון הוא מקום אצילות האור הראשון....".
לפי דבריו של ר' יצחק דמן עכו מתבררת משמעות חדשה לביטוי "מקדם". קדם מלשון קדמון וראשון. השמש מתחילה ומקדימה לזרוח ממזרח כשם שבעולם העליון, אצילות האור הראשון דהיינו התחלת הופעת הבריאה מרצונו הקדום של רבונו של עולם באה מהמזרח הרוחני.
יש להעיר שהתפיסה של מהלך הבריאה שונה כאן מהמקובל. בדרך כלל שגור המשפט, שהקב"ה ברא את העולם "יש מאין". תחילה לא היה מאומה, ומהחידלון והריק המוחלט, המציא הקב"ה את העולם שהוא יש. כאן אנו נפגשים בתפיסה הפוכה, הרואה בתהליך הבריאה, תהליך של יצירת "אין מיש"!
כותב הרב ז"ל : "מהלך כל ה"יש" הוא בנוי על יסוד התשובה. ההויות מתגלות (כלומר הולכות ונוצרות ומופיעות במציאות) בתור ירידה מאלוהיות לעולמיות". (כלומר ממעלה של ישות עליונה אינסופית לא מוגבלת, ישנה ירידה והתגבלות למעלה של סופיות, בעלת גבולות שונים, של מקום וזמן וכדומה).
"ירידה זו היא כמו השפלה "ומיתה" נוראה, אשר כל הירידות שבעולם מדרגה לדרגה מרבוי כשרון וקנין למעוט כשרון וקנין לא ישוו לה". ביאר הרב צבי יהודה בהערותיו שם, שהכוונה בביטוי "מיתה נוראה" כדברי "ראשית חכמה" - "סיבת הסתלקות שפעו ואורו, וקרא לו מיתה, ובאדיר במרום לרמח"ל כתב - "מיתה הוא הסתלקות ממדרגה למדרגה". ועוד הביא מהעץ חיים"... שיורד והולך לעולם אחר (תחתון יותר) נקרא מיתה".
נמצא שהמזרח, שם תחילת הבריאה, שם המדרגה העליונה הרוחנית האינסופית, שעוד לפני הירידות. ממנו תחילת הירידות. משם הולכת ויורדת ההויה לכיון המערב. ירידה שמשמעותה צמצום הגודל והרוחב, וכניסה למימדים גשמיים בסופו של דבר.
מעניין להיוכח שאף לגבי הקב"ה אנו מוצאים "פנים ואחור" - ומפיו של הקב"ה!
כשביקש משה רבינו מהקב"ה, "הראני נא את כבודך", ענה לו הקב"ה: "...וראית את אחורי ופני לא יראו". מפשט הפסוק אנו לומדים שפנים הוא מדרגה עליונה שאינה ניתנת להשגה (מזרח), ואחור מדרגה נמוכה יותר, הניתנת להשגה ע"י האדם.
כך מבאר הרמב"ם במורה נבוכים במספר מקומות, "... משה ע"ה ביקש השגה מסוימת כינה אותה בראיית פנים באמרו ופני לא יראו, והובטחה לו השגה למטה ממה שביקש. והוא אשר כינה אותה בראית אחור, באומרו וראית את אחורי.... כלומר ידיעת הפעולות המיוחסות לו יתעלה..." (לעומת השגת עָצְמוּת ה' הוא הפנים) (מורה נבוכים א כא).
ועוד כתב ".... אח"כ ביקש משה השגת עצמו יתעלה, והוא אומרו הראני נא את כבודך, ונאמר לו... לא תוכל לראות פני וכו'. אך אומרו "אני אעביר כל טובי", הוא רמז למה שהציג לפניו כל הנמצאים, שעליהם נאמר: "וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". כוונתי בהצגתם לפניו, שישיג (משה) טבעיהם וקשריהם זה בזה, שאז ידע הנהגתו אותם היאך היא הכלל והפרט..." (שם).
לסיכום, לדעת התוס', הכיוונים נקבעים על פי השכינה שנמצאת במערב ופניה למזרח. מהמזרח ירדה לעולם ושם מקורה! אף הפסוקים בתורה לגבי הקב"ה מורים שהמזרח עניינו המקור של הכל. אם כן כוון המזרח, יציין מגמה של מציאות מופשטת רוחנית עליונה, לעומת המערב שזו ירידה לעולמיות. ירידה לכל הכוחות שפועלים בעולם. השכינה היא העניין האלוקי היורד לשכון בתחתונים ומגיע עד לכל המדרגות העולמיות התחתונות ושוכן בתוכם.
מערב
פירש הראב"ד מלשון לערבב, כל הכוחות מתערבים במערב. זו המגמה של הסיכום, של האיסוף של כל המדרגות השונות אשר נוצרו במהלך הבריאה, ועל כן זו מדרגה תחתונה מצד אחד, וכוללת מצד שני! חז"ל אומרים: "שכינה במערב" (בבא בתרא כה א).
עניין השכינה הוא השראת קדושת הקב"ה בכל המדרגות התחתונות, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. אין הקב"ה מסתפק בשמים למקום מושבו, אלא מתאוה הוא, שנכין לו אנו מקום שישרה בתוכו, בתוך בתי החומר: גופותינו ונפשותינו. השראת שכינה משמעותה, קידוש כל המדרגות. קשור של כל הרבדים בחיי האדם אל הקב"ה. לעומת ניתוק בין שמים וארץ, הקיים בתפיסה הפילוסופית [בעיקר אריסטו], לפיה האלוה שרוי במרומיו בבדידות מזהרת, והאדם למטה ללא השגחה. ולעומת היאוש מהגוף ומכל כוחותיו החומריים המאפיין את הנצרות, התורה מביעה את רצונו יתברך לרדת אל התחתונים ולקשרם במערכה אחת של קודש, הכוללת את הגוף ואת הנשמה. את החומר ואת הרוח. דבקות זו, היא הטוב העליון, שרצה ה' להיטיב עם עולמו.
צפון
כשנבדוק בפסוקים מהם העניינים המיוחסים לצפון נמצא שני תכנים שנראים כמנוגדים.א. "ואת השולחן תיתן על צלע צפון" (שמות כו' לה').
השולחן שעליו לחם הפנים, מסמל את השפע החומרי שהקב"ה משפיע לישראל. מהמרכז: בית המקדש,, מושפעת הברכה אל כל מרחבי הארץ, שפע זה מושפע ע"י השולחן ועבודתו. המקום המיוחד לכך הוא צפון. אם כן בצפון יש מגמה של עושר ושפע כלכלי. באיוב לז כב נאמר: "מצפון זהב יאתה". הזהב שהוא סמל העושר, מיוחס לצפון. אמרו חז"ל: "הרוצה להעשיר יצפין...." .
אולי אפשר לצרף לכך גם את הפסוק "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד" כפי שכבר נאמר קודם לכן שמאל במקרא הוא צפון, ומצד שמאל בא עושר וכבוד.
ב. מאידך אנו מוצאים שלצפון מיוחסת התכונה: "רעה", - "מצפון תפתח הרעה" (ירמיה א' 14 ועוד). (כמובן שיש גם המובן הגיאוגרפי הפשוט, בבל אשר ממנה באה הרעה על ירושלים - יושבת בצפונה של ארץ ישראל).
ג. השחיטה בעולה חטאת ואשם, נעשית דווקא בצפון. "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה'". [ויקרא א' יא]
פעולת השחיטה היא מעשה של קטיעת החיים, מעשה של מידת הדין, מעשה שביסודו שייך לכל המעשים המהרסים ומחבלים את סדר הופעת החיים הרגיל, והוא מיוחס דווקא לצפון.
סנהדרין היתה יושבת בלשכת הגזית אשר חציה בקודש וחציה בחול.
לשכת הגזית היתה בצפון בית המקדש. הסנהדרין שתפקידה לחתוך דינים לחרוץ גורלות של אנשים מבחינה ממונית ובעיקר בדיני נפשות. מקומה בצפון, מקום הדין והרעה.
לסיכום אנו מוצאים שתי מגמות המיוחסות לצפון ונראות במבט ראשון כסותרות, מחד עשירות ושפע של ברכה מהשמים, ומאידך מקום הגבורה והדין הקשה, מקום המשפט והשחיטה.
כמה מרבותינו התייחסו לכפילות העניינים השייכים לצפון.
הגאון ר' אליהו מוילנא מביא הסבר נפלא בלשונו הקצרה והתמציתית: "...צפון הוא הגבורה... מצפון תיפתח הרעה. ושם הוא גיהנום ושם הוא מדור המזיקים ומשם באה הטובה לעולם כי אור החסד גנוז הוא ואי אפשר לקבלו. ושם הזהב מצפון זהב יאתה. וכן אמרו הרוצה להעשיר יצפין". חסדו של ה' כה גדול, כה שופע ואינסופי, עד שאין לנו אפשרות לקבל אותו בשלמותו והוא מוכרח להיגנז!
דומה הדבר לדלי שפותחים לתוכו ברז של מים בכל עצמתו. המים ניתזין לכל עבר והדלי אינו מתמלא. כשנצמצם את הזרם, ונחליש אותו, הוא יזרום בנחת, אז יכול הדלי להתמלא. אף זאת רק במידה מסוימת, מעבר לזה ישפכו המים החוצה.
אם נזרים מים בצינורות בלחץ גדול מדי הצינורות יתפוצצו ולא יוכלו להכיל את המים.
אף חסדו של הקב"ה, שפע העושר והברכה שרוצה להשפיע לעולם כה גדול הוא שאין אפשרות למציאות המוגבלת לקלוט אותו, ועל כן מידת המשפט והדין קולטות ומגבילות אותו.
אין הדין המונע הזרמת שפעו של הקב"ה בעולם פועל כמידת כעס ונקמה אנושית, אלא אך ורק במחשבה ומגמה להיטיב לבריאה, ככל יכולתה לקבל. על כן דווקא בצפון ששם מידת הדין והגבורה, שם הוא גם מקור השפעת השפע העושר והברכה!
ר' יוסף ג'יקטיליא מבאר אף הוא כפילות זו ואומר: "...כשהאדם שואל חפציו מאת ה', אז מתעורר החסד ומושך ממקור הרצון כל מיני עושר וטובות לתת לשואל די מחסורו. וכשמגיעין אותן המתנות והטובות, אזי עומדת מדת הדין מצד צפון ומעכבת לגמור חפצי השואל ואומרת ישב לדין ונראה אם זה השואל ראוי לתת לו שאלה זו ששאל, אם לאו. ואז נדון השואל בסנהדרין גדולה העומדת בצפון. ואם הוא ראוי נותנים לו שאלתו ואם אינו ראוי מונעים ממנו כל אותו העושר והטוב... ואז נצפן כל אותו העושר וכל אותו הטוב באוצרות ובתי גנזים אשר בצפון, ונשאר גנוז כל אותו העושר והטוב..." עד שיוכל שוב לרדת לעולם. אם כן אף כאן אנו רואים אותו עיקרון, יש לתת את העושר למי שמגיע לו. אם ינתן למי שאינו ראוי - יהפך לו העושר לרועץ, ויהיה, "עושר השמור לבעליו לרעתו". על כן דרושה הכנה של המקבל שיהיה ראוי, ויפעל אך טוב, בברכה שיקבל. זה תפקיד הדין והגבורה שבצפון.
נמצאנו למדים שעומק החסד הוא, שיהיה ניתן דווקא במידה וצמצום ולא בהשפעה ללא גבולות.
דווקא הדין והמשפט הם המפתח להטבה השלמה והאמיתית. לעושר שיביא רק ברכה למקבליו ולא יהפך ל"שמנת עבית כשית....".
הדין וה"רעה" במימד האלוקי, אינם מתנגדים לחסד לעושר ולברכה אלא באים להשלימם ועל כן שניהם מיוחסים לצפון!
אף הרב קוק בביאורו לסידור מסביר מדוע נשחט התמיד דווקא בצפון. "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה'"; מפעל השחיטה, הוא פעולה של רוגז ומידת הדין, שנעשה בקרבן. הרי הוא מקשר בקדושת תוכיותו, את כל עניני הדינים, הפעולות המרעישות המחבלות והנראות כמהרסות ומחריבות את העולם. באמת הלא הכל הוא בא מסוד ההנהגה העליונה הצפונה. מרכז המחשבה של אל מלא רחמים, שהכל הוא לטובה ולברכה לחסד ולרחמים...." (עולת ראיה א קעג).
הרב רואה את פעולת השחיטה כפעולה מייצגת. ישנם הרבה עניינים במציאות שפעולתם חבלה הרס והשחתה. אף השחיטה נראית כזאת במבט חיצוני ושטחי.
כל הפעולות הללו אינן חריגה מהתכנון האלוקי אלא חלק ממנו.
ההנהגה האלוקית העליונה של המציאות, מכריעה שיש צורך גם בפעולות של הרס וחורבן. ודווקא הן יקדמו בצורה הטובה ביותר את בניין הטוב העולמי השלם. במבט לאחור יתברר שכל הפעולות האלוהיות היו לטובה ולברכה והיו נחוצות והכרחיות. אולי כדוגמת רופא מנתח, שפעולתו קשה אך מלאת חסד!
לכאורה הוא מצמצם את כוחות החיים חותך איברים שלמים אולם דווקא כך יוכל זרם החיים לזרום ולהחיות את כל הגויה. ללא פעולות אלו לא היה אפשר לחיים להתקיים.
אם כן, רואים אנו אותו רעיון. ישנו קשר הדוק בין החסד לבין הדין, בין העושר לבין המשפט, והשני משלים את הראשון. דווקא דרך המשפט יופיע העושר במיטבו.
ולעתיד לבא יאמר הקב"ה לצפון, תן כל הטובות שנתתי בך" (זהר ח"ג קעג).
דרום
בצד דרום אנו מוצאים במקדש את המנורה.
המנורה, הדולקת בשמן זית, מציינת את אור החכמה. השמן רומז לחכמה, וגם האור רומז לחכמה (המהר"ל ב"נר מצוה" מבאר: כשם שהשמן גנוז בזית, כך החכמה גנוזה וצריכה גילוי). אמרו חז"ל: "הרוצה להחכים ידרים" .
המהר"ל מגדיר: "כוח הימין זריזות קלות התנועה והמהירות" .
ר' יצחק דמן עכו כתב: "... דרום היא לצד ימין מנורה בדרום ומדרום עיקר התורה והאור" (האור הוא החכמה).
עד כאן עסקנו מעט במשמעות הכיוונים ומעתה ננסה להבין את מיקום הנחלות של כל שבט בהתאם לתכונותיו.
הנחלות הראשונות הנזכרות בפרק הם נחלותיהם של ראובן וגד. שניהם קבלו את נחלותיהם בזמן משה בעבר הירדן (פרשת מטות).