פסוק א:וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב. חכמים אמרו, שתפקידו של המלאך השלישי, שלא הגיע לסדום, הושלם בבשורה על הולדת בנם של אברהם ושרה, ואילו על שני המלאכים האחרים הוטל לבצע את שליחויותיהם בסדום. וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם. הישיבה בשער מעידה בדרך כלל על מעמדו הנכבד של האדם. בשער העיר היו יושבים השופטים והיועצים. וַיַּרְא לוֹט את האורחים, וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה. נראה כי את מידת הכנסת האורחים למד מאברהם — או אולי ממסורת האבות המשותפת.
פסוק ב:וַיֹּאמֶר: הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי, רבותי, סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם, וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם. אמנם לשונו של לוט נדיבה פחות מזו של אברהם, שהציע לאורחיו גם אכילה ושתייה, ובכל זאת הוא הציע להם אכסניה לשינה ולהתרעננות. וַיֹּאמְרוּ: לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין.
פסוק ג:וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד, עד שלבסוף — וַיָּסֻרוּ אֵלָיו, וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ. וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה, וַיֹּאכֵלוּ. בפועל הוא אף האכיל והשקה אותם.
פסוק ד:טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ, לפני שעלו על משכבם, וְאַנְשֵׁי הָעִיר, אַנְשֵׁי סְדֹם. יש כאן תזכורת למה שכבר נאמר לעיל על אנשי סדום: וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד. נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, כָּל הָעָם מִקָּצֶה.
פסוק ה:וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ: אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה? הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם במשכב זכר. כל תושבי העיר דרשו מלוט שיוציא את אורחיו, כדי שיוכלו לנהוג בהם כך. לא ברור אם הדבר נבע מתאווה, או שבכך ביטאו את סלידתם מאורחים, כפי שפירשו חכמים. ואכן, היחיד שהכניס אורחים בסדום היה לוט, שמוצאו מחוצה לה.
פסוק ו:וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם, אל אנשי העיר לוֹט הַפֶּתְחָה, אל הפתח, וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו, על מנת שלא יוכלו להיכנס לביתו.
פסוק ז:וַיֹּאמַר: אַל נָא, אַחַי, תָּרֵעוּ. הוא מבקש מהם לוותר על דרישתם הרעה.
פסוק ח:הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ, בתולות, אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם. רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל, האלה אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי. לוט מניח כי עליו לדאוג ככל יכולתו לשלומם ולטובתם של האורחים החוסים בביתו. לשם כך הוא נכון להקריב אפילו את בנותיו, ולפדות בהן את האורחים. הצעתו זו מצביעה על היותו מכניס אורחים, ועם זאת, על עיוות מוסרי ועל חוסר איזון בתפיסותיו או באישיותו.
פסוק ט:וַיֹּאמְרוּ: גֶּשׁ הָלְאָה, צא מכאן ! וַיֹּאמְרוּ: הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט?!— הרי אינך מאנשי העיר המקוריים; אינך אלא זר שהגיע לגור כאן — ואתה מעז לקבוע את אמות המידה להתנהגותנו?! עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם, אם תתעקש, נעשה לך רעה יותר מאשר להם. ביטוי זה יכול לרמוז כי לא תשוקה מינית היא שהניעה את הסובבים את הבית, אלא הרצון להרע. תביעתם מלוט להפקיר את אורחיו נבעה מן הרצון להשפילם. וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד. לאחר שלא הצליחו לשכנע אותו להוציא את האנשים — וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת, שהיתה סגורה ונעולה מאחריו.
פסוק י:וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים, המלאכים שנראו כאנשים אֶת יָדָם, וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה, וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָרוּ. בכוחות על-אנושיים הצליחו המלאכים לעשות זאת חרף הקהל הגדול שצבא על הבית.
פסוק יא:וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים, בעיוורון, או: בטשטוש הראייה מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל, וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח. האספסוף הרב מוכה הסנוורים לא הצליח למצוא את הפתח, ובכך הוסר האיום מעל לוט ומעל אורחיו.
פסוק יב:וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל לוֹט: עֹד מִי לְךָ פֹה? האם יש לך קרוב משפחה בעיר הזאת? — חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ בָּעִיר — הוֹצֵא את כל בני משפחתך מִן הַמָּקוֹם.
פסוק יג:כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה. כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם של העשוקים והנפגעים בעיר הזו אֶת פְּנֵי ה', וַיְשַׁלְּחֵנוּ ה' לְשַׁחֲתָהּ.
פסוק יד:וַיֵּצֵא לוֹט, וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו. לוט מספר לבני משפחתו, שהם בוודאי מבני העיר, את מה שעומד לקרות. וַיֹּאמֶר: קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי מַשְׁחִית ה' אֶת הָעִיר. וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו. החתנים לא האמינו לדבריו ודחו את אזהרתו.
פסוק טו:וּכְמוֹ, בערך בשעה שבה הַשַּׁחַר עָלָה, וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר: קוּם, קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת, פֶּן תִּסָּפֶה גם אתה בַּעֲוֹן הָעִיר. אין בידינו לעשות למען שאר בני משפחתך, שאותם לא הצלחת לשכנע. עתה הגיעה שעתך לצאת מן העיר.
פסוק טז:וַיִּתְמַהְמָהּ. וַיַּחֲזִקוּ הָאֲנָשִׁים בתוקף ובחוזקה בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו הנמצאות בבית, וכל זה נעשה בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו. לוט לא היה ראוי להינצל, ובכל זאת הוטל על המלאכים להצילו אפילו בעל כורחו. וַיֹּצִאֻהוּ, וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר, ייתכן שהם הוליכוהו בתוך העיר עד ליציאתו, או שמא מצא את עצמו לפתע מחוץ לעיר מכוח המלאכים.
פסוק יז:וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר אחד המלאכים: הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ, אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר, כיכר הירדן, המישור שהקיף את סדום. הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה. ברח אל ההרים שמסביב לכיכר הירדן, כדי שתינצל.
פסוק יח:וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם: אַל נָא, אֲדֹנָי, בבקשה מכם, רבותי.
פסוק יט:הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי, אבל — וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה, ההר רחוק מדי; העלייה אליו אינה קלה; אולי לוט חשב שהוא כבר אינו צעיר דיו למסע המאתגר הזה, פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה, וָמַתִּי. כיוון שלוט חשב שלא יוכל לציית להוראת המלאכים, הוא חשש שבפועל יישאר בכיכר וימות.
פסוק כ:הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה, וְהִיא מִצְעָר, קטנה. אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה. הֲלֹא מִצְעָר הִיא, אמנם היא עיר, ואף בראשה עומד מלך, אלא שאין היא עד כדי כך חשובה שראוי להרסה. וכך — וּתְחִי נַפְשִׁי.
פסוק כא:וַיֹּאמֶר אֵלָיו המלאך: הִנֵּה הוצאתי אותך מן העיר, ולא זו בלבד, אלא שנָשָׂאתִי פָנֶיךָ, אקבל את בקשתך גַּם לַדָּבָר הַזֶּה — לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. אהפוך את ערי הכיכר הגדולות — סדום ועמורה, אדמה וצבויים, ואת העיר הזאת אשאיר.
פסוק כב:מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה, כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד בֹּאֲךָ שָׁמָּה. כיוון שהמלאך אינו אלא שליח, הוא כפוף למשימות שהוטלו עליו. כאמור, הוטל על המלאכים להשמיד את ערי החטאים ולהציל את לוט. כל עוד לוט עלול להינזק, אין הם יכולים להשחית את הערים. עַל כֵּן, כיוון שהיא מִצְעָר, עיר קטנה, קָרָא שֵׁם הָעִיר צוֹעַר. כונתה העיר בשם המשני צוער.
פסוק כג:הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ, כאשר השמש כבר זרחה, וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה, לצוער.
פסוק כד:וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה וכן על שתי הערים הנוספות, אדמה וצבויים, גָּפְרִית וָאֵשׁ, מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם.
פסוק כה:וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל, האלה וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה. מלבד מטר האש והגפרית מן השמים היתה גם רעידת אדמה שהפכה את כל האזור. דבר לא נותר כמות שהיה.
פסוק כו:וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ של לוט מֵאַחֲרָיו למרות אזהרתו של המלאך. ייתכן שאשתו היתה מבנות סדום. היא ניצלה מגורל סדום בהיותה אשתו של לוט, אך כנראה חשה קשורה לסדום. מתוך סקרנות או קשר נפשי היא פנתה להביט אל עירה. וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח, נציב מלח של ממש, או: ביטוי מושאל שמשמעו — קפאה במקומה ומתה.
פסוק כז:וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'.
פסוק כח:וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר, כיכר הירדן, אזור ים המלח, וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר, עשן הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן, עשן רב וסמיך. בנוסף על מטר האש והפיכת הערים, המקום עלה כולו באש ולא נשאר ממנו דבר.
פסוק כט:וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם, ובזכותו — וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה, בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט.
פסוק ל:וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר, וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ, כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר. באותו לילה שהה לוט בצוער, אך כנראה פחד להישאר בעיר זו, שכן בתור אחת מערי הכיכר נכללה תחילה בגזרה והיתה אמורה להישמד. לוט חשש שמא השמדתה של צוער רק נדחתה; שמא עונשה של העיר לא בוצע רק משום שהוא שוהה בה, אבל הוא לא חש בטוח. לכן לבסוף עלה אל ההר, כפי שהורה לו המלאך, וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו.
פסוק לא:כיוון שכך — וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה. שתיהן צעירות למדי ושתיהן לא היו נשואות: אָבִינוּ זָקֵן, אל לנו לצַפות שאבינו יישאר בכוחותיו הגופניים במשך זמן רב, וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ. אין שום גבר אחר בעולם מלבדו. באבינו ובנו תלויה התקווה להמשך קיום האנושות. אמנם אנחנו בנותיו, אך כדי למנוע את השמדתו המוחלטת של המין האנושי, עלינו לנהוג כמו בזמנו של אדם הראשון: בני משפחה קרובים יפרו וירבו מתוך עצמם.
פסוק לב:לְכָה, הבה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן כדי שישתכר, וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ, וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע. בנות לוט בחרו בהשקיית אביהן, משום שחששו מתגובתו השלילית או משום שהתביישו ממנו.
פסוק לג:וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא, ייתכן שהביאו עמם את היין מצוער, לצד שאר מזונות ומשקים שהצטיידו בהם כדי שיוכלו לשרוד במערה. וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ, וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ מתוך שכרותו.
פסוק לד:וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה: הֵן שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת אָבִי, אחרי שאני הפרתי את האיסור, את הבושה ואת האימה, נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם הַלַּיְלָה, וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ, וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע. איננו יודעות אם הצלחתי להרות. כיוון שעלינו לדאוג לקיום העולם, כדאי שנגדיל את סיכויי הפריון, אם את תשכבי אתו.
פסוק לה:וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת אֲבִיהֶן יָיִן. וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ, וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ.
פסוק לו:וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן.
פסוק לז:וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב. הוּא אֲבִי העם הנקרא מוֹאָב עַד הַיּוֹם. שם זה מבטא כמעט במפורש את העובדה שהילד בא מן האב.
פסוק לח:וְהַצְּעִירָה גַם הִיא יָלְדָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי. משמעותו של שם זה דומה. עַמִּי עשוי להתפרש כמשפחתי, ואולי מבטא אף קרבה רבה יותר. ובכל זאת היא בחרה בכינוי מעודן יותר. הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּוֹן עַד הַיּוֹם. ייתכן שאברהם עוזב את חברון בעקבות השפעת האירוע הקשה על סביבותיו. אם התפרסם המעשה המגונה שבין לוט ובנותיו — אף שמועה זו יכולה היתה להניע את אברהם לעקור ממקומו.
