פסוק א:פרשת וזאת הברכה מופיעים בה יחדיו דברי איחול וברכה ודברי נבואה פרטיים וכלליים העתידים להתרחש בקרוב או לאחר שנים רבות. מכיוון שאלו הן ברכות נבואיות, חשיבותן חורגת מזו של ברכה או צוואה רוחנית שנותן אדם פרטי קודם מותו. גם אזכור משה בגוף שלישי בברכות מורה על כך שאין הוא מבטא בהן את דבריו האישיים, אלא הוא מוסר את דברי ה'. וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ.
פסוק ב:לפני הפנייה הפרטית לכל שבט משה פונה לכלל העם ומתאר בפניו את המאורע המרכזי ביותר במקרא, ואולי בתולדות עולם – וַיֹּאמַר: ה' מִסִּינַי בָּא, וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, להם – לישראל. התגלות סיני מתוארת כהופעת אור שזרח מכמה צדדים. הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה, בא מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ, המלאכים. מִימִינוֹ הביא אֵשׁ דָּת, התורה, דת שניתנה באש ושדבריה כאש, לָמוֹ.
פסוק ג:אַף, אמנם ה' חֹבֵב את כל העַמִּים. אפשרות אחרת: ה' חובב את כל השבטים. ועם זאת, כָּל קְדֹשָׁיו, הן רבבות קודש עליונים והן קדושים של מטה, קשורים ושמורים בְּיָדֶךָ, ה', וְהֵם, הקדושים תֻּכּוּ, הוכו ונפלו כביכול לְרַגְלֶךָ בכניעה, ואז יִשָּׂא, קיבלו, הכילו את מִדַּבְּרֹתֶיךָ, דיבוריך.
פסוק ד:התּוֹרָה שצִוָּה, הורה לָנוּ מֹשֶׁה, היא מוֹרָשָׁה, ירושה לקְהִלַּת יַעֲקֹב. מכיוון שאלו דברי נבואה, משה יכול לדבר על עצמו בגוף שלישי.
פסוק ה:וַיְהִי בִישֻׁרוּן, בישראל מֶלֶךְ, ה' התגלה במעמד הר סיני, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד עם כל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, כשכל ישראל התאחדו והתקבצו למקום אחד. לחלופין, יש מפרשים מֶלֶךְ כמוסבים על משה המוזכר בפסוק הקודם. משה לא היה רק רבם של ישראל והנביא הגדול, אלא גם הנהיג את ישראל בפועל, ועל כן אפשר לראות בו מלך. משה היה המנהיג היחידי שמלך בזמן שכל שבטי ישראל חיו יחד – בתקופת המדבר.
פסוק ו:יְחִי שבט רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת. אף על פי שהיה בכור, נדחק שבט ראובן לשוליים בגלל מעשהו של אבי השבט, ואולי גם משום שלא יצאו ממנו ראשים ומנהיגים בולטים. לכן משה איחל לשבט הזה קיום. ייתכן שברכת החיים הזו רומזת להשתתפותם היזמנית של בני ראובן במחלוקת קורח במדבר ולתוצאותיה. באותו אירוע תבעו בני ראובן את ירושתם כבכורות, ובעקבות זאת מתו כמה וכמה מבני השבט. שמא באה ברכת החיים להשלים את אבדנם. וִיהִי מְתָיו, אנשיו מִסְפָּר, יישאר מהם מספר משמעותי.
פסוק ז:וְזֹאת הברכה לִיהוּדָה, וַיֹּאמַר: שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ. שבט יהודה היה שבט הלוחמים וחיל החלוץ של ישראל. משה מברך את היוצאים להילחם שלא ייפגעו וישובו אל עמם בשלום. יָדָיו רָב לוֹ במלחמה, וְעֵזֶר מִצָּרָיו, מאויביו תִּהְיֶה לו, ה'.
פסוק ח:וּלְלֵוִי אָמַר: תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ, מערכת השמות הקדושים ועניינים נסתרים שבחושן המשפט, שבאמצעותם אלוקים תִּקשר עם עמו, הקשורים לְאִישׁ חֲסִידֶךָ, הכהן הגדול שהיה חסיד וקדוש. במקרה זה היה אהרן הכהן אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה, תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה. משה ואהרן התנסו, נגערו ונענשו במסה ומריבה, אבל כאן מודגש שאחרי הגערה והעונש 'איש חסידך' נשאר לך חסיד ונאמן ולא נרתע והתרחק. הן בזמן חטא העגל והן בזמנים אחרים היה שבט לוי מעין חיל המשמר של ה' –
פסוק ט:הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, על אביו ואמו "לֹא רְאִיתִיו", וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר, וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע. הלויים נלחמו לשם שמים, וכאשר היו צריכים לקנא את קנאת ה', הם עשו זאת בלי להתחשב בקרבת משפחה. למרות שלמעשה השבט כולו היה כשר, אם האב או האם היו מן החוטאים – בני לוי לא התחשבו גם בהם, כִּי שָׁמְרוּ את אִמְרָתֶךָ, דבר ה' וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ, ישמרו.
פסוק י:השכר שמקבלים הלויים – ובייחוד הכהנים שבהם – על צדקתם הוא: יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל. אחד מתפקידי הכהנים במשך דורות רבים היה הוראת תורה לישראל. מלבד תפקידם האזרחי כמורי ישראל הם יָשִׂימוּ קְטוֹרָה, יקטירו קטורת בְּאַפֶּךָ, וְיקריבו כָלִיל, קרבנות עולה עַל מִזְבְּחֶךָ.
פסוק יא:בָּרֵךְ ה' את חֵילוֹ, כוחו, ואת פֹעַל, מעשה יָדָיו בעבודתו במקדש תִּרְצֶה. מְחַץ, רוצץ, שבור את המָתְנַיִם, כוחם של קָמָיו, העומדים להילחם בו, וּמְשַׂנְאָיו מִן, שלא יְקוּמוּן.
פסוק יב:לְבִנְיָמִן אָמַר: בנימין יְדִיד, אהוב ה'. ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו – על בנימין, שכן הוא נאמן לה'. חֹפֵף, ה' משרה שכינתו עָלָיו כָּל הַיּוֹם, וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן. זהו רמז נבואי לזמן שבו ייקבע בית המקדש בתוך נחלת שבט בנימין. ירושלים היא חלק מנחלתו יותר מאשר כל שבט אחר, ומקום השכינה איננו המקום הגבוה ביותר בסביבתה, אלא נמצאת 'בין הכתפיים' כביכול.
פסוק יג:וּלְיוֹסֵף אָמַר: מְבֹרֶכֶת על ידי ה' אַרְצוֹ, וברכותיה מתקבלות מִמֶּגֶד, מתיקות, טוּב שָׁמַיִם, מִטָּל, מצד אחד, וּמצד שני, מִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת. ארצו תהיה משופעת במים מלמעלה ומלמטה.
פסוק יד:וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שמבשילות בשָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים, וממתק הפֵּרות שכביכול מגדל הירח, כלומר הפֵּרות המתחדשים בכל חודש וחודש, כל פרי בעונתו.
פסוק טו:וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם תבוא הברכה, וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם. ברכת יוסף תבוא לא רק מן השמים והתהום, השמש והירח, אלא גם מן הקרקע הפורייה שבנחלתם. אזורי המחיה שלהם כוללים הרים וגבעות.
פסוק טז:וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ, וּרְצוֹן, ואהבתו של שֹׁכְנִי, מי ששכן בסְנֶה. משה מכנה כך את ה' משום שבסנה התגלה לו בפעם הראשונה. ברכה זו תָּבוֹאתָה, תבוא לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד, לראש הנושא את נְזִיר, הנזר, הכתר של אֶחָיו.
פסוק יז:בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ. הדרו מדומה לשור הבכור והבכיר מאחר שיוסף היה בכור לאמו האהובה, ומשום שהבכורה הועברה אליו. השור, שהפך בעקבות ברכה זו לסמלו של השבט לטוב ולרע, מסמל את עצמתם של בני שבט יוסף. וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, שור בר קדום שנכחד, או: יצור גדול עתיק ואגדי. הראם מסמל את פארו של יוסף. ובדרך הדימוי, בָּהֶם – בקרניים הללו עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו גם את אלה השוכנים באַפְסֵי, קצווי אָרֶץ. ובתוך שבט יוסף הֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה. מיוסף יצאו שני שבטים. אמנם היו תקופות שבהן בני מנשה היו רבים מבני אפרים, אך אפרים נחשב לשבט הבכיר, ועל כן לו מיוחסות כאן הרבבות, ואילו למנשה מיוחסים האלפים.
פסוק יח:וְלִזְבוּלֻן אָמַר: שְׂמַח, זְבוּלֻן, בְּצֵאתֶךָ למסחר בים. בנבואתו חזה משה שנחלת זבולון תהיה לחוף הים. וְיִשָּׂשכָר, שמַח בְּאֹהָלֶיךָ. שבט יששכר לא הרבה לצאת ממקומו, אלא ישב במקומו במנוחה ועסק בחקלאות ובמרעה. מבני יששכר נודעו גם אנשי רוח יושבי אוהלים.
פסוק יט:במסעותיהם של בני זבולון ובמגעם עם בני אומות שונות, בני זבולון לעַמִּים אל הַר ה' יִקְרָאוּ לבוא. שָׁם יִזְבְּחוּ העמים זִבְחֵי צֶדֶק. המפגש עם בני זבולון יביא את האומות להערצת אלוקי ישראל ולעבודתו, כִּי בני שבט זבולון שֶׁפַע יַמִּים, מיני הדגים והמסחר בדרך הים יִינָקוּ, ויקלטו גם שְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל, את המרגליות והפנינים החבויות בחול.
פסוק כ:וּלְגָד אָמַר: בָּרוּךְ ה' אשר מַרְחִיב נחלתו של גָּד בעבר הירדן המזרחי. כְּלָבִיא, כאריה הבטוח בעצמתו שָׁכֵן, וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד. גד יהיה שבט לוחמים מפואר, שיכה במכת חרב אחת יד וראש, כאריה השובר יחד את הרגל ואת הראש של טרפו.
פסוק כא:וַיַּרְא רֵאשִׁית, הוא בחר לו חבל ארץ נוסף זה בתחילת הכיבוש, בעבר הירדן המזרחי, לוֹ, כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק, משה עצמו, מחוקק התורה יהיה סָפוּן, טמון. אף אלה דברי נבואה. את מקום קבורתו המדויק של משה אין יודעים, אך בוודאי נקבר בנחלת בני גד שבעבר הירדן המזרחי. וַיֵּתֵא, הוא יביא אל ארצם את רָאשֵׁי העָם, את אנשי ישראל, כשיצא חלוץ לפני אחיו במלחמות בעבר הירדן המערבי. בכך את צִדְקַת ה' עָשָׂה ואת מִשְׁפָּטָיו, יושרו עִם יִשְׂרָאֵל.
פסוק כב:וּלְדָן אָמַר: דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק, המזנק מִן הַבָּשָׁן. הבשן לא נכלל בנחלתו הראשונית של שבט דן. רק לאחר שיידחק מחלקו שהיה ממערב ליהודה, סמוך לחוף הים התיכון, הוא ידלג וימצא לו נחלה אחרת בצפון הארץ סמוך לבשן.
פסוק כג:וּלְנַפְתָּלִי אָמַר: נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן, רצונו שָׂבע הואיל וחלקו מָלֵא בִּרְכַּת ה', מקומו פורה, יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה. נחלת נפתלי תגבול בים כנרת, ובדרומה תיכלל גם בקעת בית שאן.
פסוק כד:וּלְאָשֵׁר אָמַר: בָּרוּךְ מִריבוי בָּנִים אָשֵׁר. יְהִי רְצוּי, אהוד וחביב על אֶחָיו, וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ. בנחלתו שבגליל מצויים מטעי הזיתים הגדולים בארץ.
פסוק כה:בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶךָ. ארצכם תהיה שמורה כמו במנעולי ברזל ונחושת, או: אתם תוכלו להיסמך על מחצבי המתכות הללו ועל כלי המלאכה שייעשו מהם, כמו על נעליים המאפשרות עמידה וצעידה בטוחות. וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ. כל ימיך יזוב וייזל אליך שפע הטובה.
פסוק כו:אֵין כָּאֵל, יְשֻׁרוּן, ישראל, שהוא רֹכֵב שָׁמַיִם והוא בְּעֶזְרֶךָ, ישראל, וּבְגַאֲוָתוֹ הוא מושל בשְׁחָקִים, במרומים.
פסוק כז:מְעֹנָה, מעון ומחסה נמצא באֱלֹהֵי קֶדֶם, מאז ומעולם. וּמִתַּחַת השמים הוא זְרֹעֹת עוֹלָם, נושא הכול לנצח. וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב, וַיֹּאמֶר: הַשְׁמֵד אותו. ונבואה לעתיד:
פסוק כח:וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח, בָּדָד, בלא הזדקקות לאחרים ובלא טרדותיהם עֵין, זרע יַעֲקֹב כשיבוא אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ, ואַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ, יורידו טָל.
פסוק כט:אַשְׁרֶיךָ, יִשְׂרָאֵל! מִי כָמוֹךָ, שאתה עַם נוֹשַׁע בַּה', והוא מָגֵן עֶזְרֶךָ, מגן עליך ועוזר לך, וַאֲשֶׁר הוא חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ. מכיוון שכך – וְיִכָּחֲשׁוּ, יפייסו אותך במרמה אֹיְבֶיךָ הכנועים לָךְ. מסימני הניצחון הוא שהכנוע מתאמץ לפייס את מנצחו, ולעתים הוא נדחק לשם כך לדברי שקר. וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ – במותיהם של האויבים תִדְרֹךְ ותרמוס אותן.
