פסוק א:וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. האחריות למצווה תימסר ליהושע, אך בגלל ההבטים הארגוניים שלה גם הזקנים שאתו יהיו מעורבים בה, וכנראה אף בפועל יהיו ממונים על שבטיהם. אֶת הָעָם לֵאמֹר: שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה, מכלול המצוות אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם.
פסוק ב:וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ – וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ, תסייד אֹתָם בַּשִּׂיד, בסיד כדי להפכן לחלקות וראויות לכתיבה.
פסוק ג:וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ את הירדן לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ – אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ.
פסוק ד:וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל, וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד.
פסוק ה:וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ, מִזְבַּח אֲבָנִים. לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל.
פסוק ו:אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ, שכן נאסר לסתת את האבנים בברזל בבנייתו של כל מזבח. וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ.
פסוק ז:נוסף על כך, וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ אותם שָּׁם, וְשָׂמַחְתָּ בסעודת המצווה הציבורית הזאת לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ.
פסוק ח:וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת, שעד עתה היו כתובים בלוחות הברית ובספר התורה בַּאֵר הֵיטֵב, באופן שיהיו גלויים לכול, קריאים ומבוארים.
פסוק ט:וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַסְכֵּת, הקשב וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל! הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ.
פסוק י:ועל כן נדרש ממך – וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. זוהי ברית הנכרתת עם כל ישראל עכשיו, קודם הכניסה לארץ, ואת אותה ברית יחזרו ויקבלו ישראל מחדש לאחר שייכנסו לארץ.
פסוק יא:וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:
פסוק יב:שבטים אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן. ייתכן שהשבטים שעל הברכה לעם היו מיוחסים יותר – בני לאה עם יוסף ובנימין.
פסוק יג:וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל, בעניין, או: בשביל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל: רְאוּבֵן, גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן, דָּן וְנַפְתָּלִי.
פסוק יד:וְעָנוּ הַלְוִיִּם, אותם שיעמדו בין שני ההרים וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל את כל דברי הברכה והקללה קוֹל רָם. כשהלויים יאמרו את דברי הברכה, הם יפנו לכיוון הר גרִזים והשבטים העומדים עליו, וכשהם יאמרו את דברי הקללה, הם יפנו לכיוון הר עיבל והשבטים העומדים עליו. לפי דעה אחרת, גם הלויים עמדו על ההרים, וכך דברי הברכה והקללה נאמרו מפי העומדים על ההרים עצמם.
פסוק טו:"אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה, תּוֹעֲבַת ה', שיהיו מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ – וְשָׂם בַּסָּתֶר". כאמור, המוקד כאן אינו עצם האיסור לעשות פסל ומסכה, אלא העבודה הזרה הנסתרת. אם יש בישראל עובדי עבודה זרה בגלוי, חובה על בתי הדין לבער אותם מקרב העדה, אבל אם עושה הפסל מחביאו בביתו – איש אינו יודע על כך, ולכן נדרשת השבועה. לשמע הקללה הזאת – וְעָנוּ כָל הָעָם העומדים על הקללה והעומדים על הברכה וְאָמְרוּ: "אָמֵן". ובכך נשבעו שלא לעשות זאת.
פסוק טז:"אָרוּר מַקְלֶה, מבזה את אָבִיו וְאִמּוֹ". המבזה את הוריו לא יפרסם מעשיו, ומן הסתם הוריו לא בקלות יספרו על כך, בוודאי אם הם זקוקים לו או תלויים בו. על כן יישאר הדבר בגדר סוד במשפחה. בכלל זה גם מקרי ביזיון שאפילו ההורים אינם יודעים עליהם, כגון התחמקותו של הבן מלכבדם בתואנות שווא וברמייה. וְאָמַר כָּל הָעָם: "אָמֵן".
פסוק יז:"אָרוּר מַסִּיג, מזיז את גְּבוּל רֵעֵהוּ מעבר לתחומו אל תוך תחום חברו". מכיוון שהרחבת נחלתו על חשבון נחלת הזולת נעשית בערמה, הדבר נעשה בסתר ומתוך הנחה שהשכן לא ישים לב. איסור זה הורחב לכל חדירה לרשותו של אדם אחר או לתחום סמכותו, הנעשית בסתר וברמייה. וְאָמַר כָּל הָעָם: "אָמֵן".
פסוק יח:"אָרוּר מַשְׁגֶּה, מטעה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ". קללה זו דומה לאיסור 'לפני עִוֵּר לא תיתן מכשול'. באופן מוכלל חלה קללה זו על מי שמטעה אחרים, גם אם אינם עיוורים אלא חסר להם מידע נחוץ, ובעקבות עצתו הרעה הם מגיעים להכרעה שגויה. וְאָמַר כָּל הָעָם: "אָמֵן".
פסוק יט:"אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר, יָתוֹם וְאַלְמָנָה". הגר, היתום והאלמנה לא תמיד ידעו אם הטו את משפטם: לא תמיד הגר מכיר את מנהגי המקום וחוקיו; היתום הוא קטן וחסר ניסיון, והאלמנה שהורגלה לחיות בחסות בעלה, אינה מודעת תמיד לנהלים ולמשפטים. משום כך קל לשופטים להטות את דינם מבלי שהדבר ייוודע. וְאָמַר כָּל הָעָם: "אָמֵן".
פסוק כ:"אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו, האשה שאביו נשא, גם אם אביו מת בינתיים. האשה חיה לבדה בבית בעלה המת, ובנו הגדול מתעלל בה, ולה אין אפשרות למחות, או ששניהם מעוניינים בקרבתם. כִּי גִלָּה כְּנַף, ביזה את ערוות אָבִיו". וְאָמַר כָּל הָעָם: "אָמֵן".
פסוק כא:"אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה". גם העובר עברה זו אינו מדווח על הדבר, והבהמה אינה יכולה למחות. וְאָמַר כָּל הָעָם: "אָמֵן".
פסוק כב:"אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֲחֹתוֹ, בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ". כשהנפגעת היא אחות קטנה המעשה עלול לנבוע מסמכותו ומכוחו של האח הגדול, ומכך שהקרבן מנועה מלמחות ומלפרסם את המעשה. על כן הדבר אינו ידוע לאחרים, לעתים במשך שנים רבות. וְאָמַר כָּל הָעָם: "אָמֵן".
פסוק כג:"אָרוּר שֹׁכֵב עִם חֹתַנְתּוֹ", בין שהיא נשואה ובין שאיננה. באיסור חמור זה יש גם קלון. לעתים קרבת המשפחה מן הסוג הזה אינה קרובה מספיק כדי להרתיע, אבל היא קרובה דיה שתיווצר אינטימיות, ויימנע פרסום גדול. וְאָמַר כָּל הָעָם: "אָמֵן".
פסוק כד:"אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר", בהתנפלות בחסות החשכה, או במקרה שהנפגע עטוף ומכוסה ואינו יכול לדעת מי הכהו. משמעות הפסוק הורחבה והיא כוללת גם מכות שאינן פיזיות, כמו השמצתו של חבר בלא ידיעתו. וְאָמַר כָּל הָעָם: "אָמֵן".
פסוק כה:"אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי". הן נותן השוחד הן המקבל אותו אינם נוהגים לספר שעשו זאת. שופט שלקח תחילה שוחד לגבי דיני ממונות קטנים בלבד, עלול לסטות מן היושר גם לגבי נחלות גדולות, ובסופו של דבר הוא עלול להיסחף בעקבות השוחד ואף להביא למותו של אדם. וְאָמַר כָּל הָעָם: "אָמֵן".
פסוק כו:ולבסוף קללה כללית: "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת, לא יעשה ככל יכולתו על מנת שדברי התורה הזאת – הכתובה לפניכם על האבנים בהר הזה – יעמדו על מקומם, לַעֲשׂוֹת אוֹתָם". וְאָמַר כָּל הָעָם: "אָמֵן". בכך התחייבו כל ישראל במעמד פומבי אחד, שכל אחד מהם יפעל בדרכו שלו על מנת שדברי התורה יתממשו.
