פסוק א:לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו, גם אחרי מות אביו או אחרי גירושיו, וְלֹא יְגַלֶּה את כְּנַף, שולי בגדו של אָבִיו, לא יגלה את ערוותו.
פסוק ב:לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּה, מי שאשכיו נפצעו וּכְרוּת שָׁפְכָה, מי שאבר מינו נכרת או נפגע באופן חמור בִּקְהַל ה'. אסור לו לשאת בת ישראל.
פסוק ג:לֹא יָבֹא מַמְזֵר, ילד שנולד מאיסורי ביאה חמורים, בין על ידי ניאוף – צאצא של אשת איש שלא מבעלה, ובין על ידי גילוי עריות במשפחה, בִּקְהַל ה'. אסור לו לשאת את בת ישראל הכשרה. ויתרה מזו, גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, כלומר לעולם לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל ה'. לממזר לא תהיה תקנה אף פעם. אמנם הוא אינו מוּצָא מכלל ישראל לכל עניין אחר, אך רק בדרכים מסוימות יוכל לשאת לו אשה, כגון אשה ממזרת.
פסוק ד:לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'. גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה', וכאן מפרש הכתוב עצמו ואומר שמשמעו – עַד עוֹלָם,
פסוק ה:עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. העמונים והמואבים לא שיתפו פעולה עם ישראל. הם לא הגישו לישראל אפילו סיוע אנושי פשוט ונמנעו מכל מגע עמם. ועוד – אֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ. זה היה כלי הנשק החזק ביותר שיכלו להשיג כנגדכם.
פסוק ו:וְאולם, לֹא אָבָה, רצה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל קללות בִּלְעָם, וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה. על אף רצונו ומאמציו לקלל יצאו מפיו דברי ברכה מפליגים לכבוד ישראל, כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, אבל אין הדבר גורע מאשמתם של העמונים ושל המואבים.
פסוק ז:בגלל רצונם של מואב ועמון להתרחק מישראל ולפגוע בהם במזימותיהם השפלות, לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם. אין להם תקנה, ואף לא ראוי לעזור להם.
פסוק ח:מנגד, לֹא תְתַעֵב לגמרי אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא. מבחינה משפחתית האדומים הם העם הקרוב ביותר לישראל. העמונים והמואבים הם בניו של לוט שקרבתו הגנאולוגית עמנו רחוקה יותר מאשר אדום: לוט היה בן אחי אברהם, ואילו אדום, הוא עשו, היה אחיו של יעקב ובנם של יצחק ורבקה. כמו כן, לֹא תְתַעֵב מִצְרִי, אך מסיבה אחרת – כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. אף על פי שהמצרים שיעבדו את ישראל שנים רבות, הם מתחילה אירחו אותנו בארצם והיטיבו עמנו, ועל כך עם ישראל יכול להכיר להם טובה. כשם שעליך לזכור את התנהגותם של העמונים והמואבים, כך עליך לזכור לנצח את היחס המעורב של המצרים.
פסוק ט:כתוצאה מכך, בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם, למצרים ולאדומים – דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'. לפי ההלכה, רק נכדי הגרים יוכלו להיכלל בעם ישראל על ידי נישואין.
פסוק י:כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ– וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע. בהקשרים צבאיים ומלחמתיים נוטים אנשים לירידה רוחנית ומוסרית, לשחרור מעצורים ולפריצת נורמות התנהגות. על כן דווקא שם נצרכת שמירת הטהרה והקדושה.
פסוק יא:אחד הדברים שיכולים לקרות הוא – כִּי יִהְיֶה בְךָ, בתוך המחנה אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מחמת מִקְּרֵה לָיְלָה, קרי, פליטת זרע בלתי מכוונת העלולה להתרחש בלילה במיוחד אצל צעירים – וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, כשיתעורר ויגלה את הדבר. לֹא יָבֹא אֶל תוֹךְ הַמַּחֲנֶה.
פסוק יב:וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב באותו יום יִרְחַץ, יטבול בַּמָּיִם, וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ, כשיגיע הלילה יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה. טומאת קרי היא טומאת יום אחד. כיוון שכך, לאחר שהטמא טבל והגיע הלילה – מיד הוא נטהר. חכמים פירשו שמכיוון שארון הקודש היה מתלווה אל מחנה הצבא, על הטמא בקרי לילה לצאת מהמקום, וכן לדורות – במקום הארון ('מחנה שכינה') ומסביבו ('מחנה לוויה') אסור לטמא כזה להימצא, אבל מ'מחנה ישראל' אין הוא צריך לצאת.
פסוק יג:וְיָד, מקום מוגדר תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ. מחוץ למחנה ייקבע מקום מסוים לעשיית צרכים.
פסוק יד:ויתרה מזו, יָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ, נלווה לכלי הזיין שלך – חרב, רומח וכיוצא בהם. וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ לעשות את צרכיך, וְחָפַרְתָּה בור קטן באדמה בָהּ – ביתד שבה תצטייד, וְשַׁבְתָּ אחרי שגמרת וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ, צואתך.
פסוק טו:והטעם לכל דיני המלחמה הללו – כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ, לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ ניגפים לְפָנֶיךָ. מחנה ישראל נלחם בשמו של ה' השוכן בתוכו, ועל כן – וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא, כדי שלא יִרְאֶה בְךָ ה' עֶרְוַת דָּבָר, דבר מגונה כלשהו – וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ, והדבר יגרום לו להסתלק ממך.
פסוק טז:לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד כנעני הבורח אל ארצך אֶל אֲדֹנָיו, בין שאדוניו מישראל ובין שאינו מישראל, אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו, גם אם יהיו לאדון תביעות על עבדו.
פסוק יז:עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ, בתוך ישראל, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בַּמקום שהוא טּוֹב לוֹ, לֹא תּוֹנֶנּוּ. אל תפגע בו, ואל תסב לו כאב.
פסוק יח:לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה, אשה העוסקת בזנות, ובמיוחד זנות פולחנית, מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ, גבר הממלא תפקיד דומה – בין בשביל נשים ובין למשכב זכר – מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
פסוק יט:לֹא תָבִיא אֶתְנַן, מתנה שהתקבלה כתשלום לזוֹנָה, או מְחִיר שקיבלת בעד כֶּלֶב אל בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר, כמילוי התחייבות שקיבלת על עצמך כאשר נדרת לבית ה', כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם. אתנן הזונה ומחיר הכלב בזויים בעיני ה'. לפיכך אל תביאם למקדשו.
פסוק כ:לֹא תַשִּׁיךְ, תלווה בריבית לְאָחִיךָ, בן עמך נֶשֶׁךְ כֶּסֶף שהולווה, נֶשֶׁךְ אֹכֶל או נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ, כל שְׁווה כסף. הריבית, או סוג מסוים שלה, מכונה נשך, משום שבאמצעותה המלווה נושך ממה שאינו שייך לו.
פסוק כא:לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ, מותר לך ללוות ולהלוות בריבית, אבל לְאָחִיךָ, לבן ישראל, לֹא תַשִּׁיךְ, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.
פסוק כב:כִּי תִדֹּר נֶדֶר להביא לבית ה' אֱלֹהֶיךָ – לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ. שלם אותו בזמן קצוב. חכמים דנו על משך זמן זה, ומסקנת ההלכה היא שהוא מחזור של שלושה רגלים. עם זאת, מצווה לשלם את הנדר כבר ברגל הראשון שלאחריו. כִּי אם תאחר לשלם את התחייבותך, בסופו של דבר דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ, וְהָיָה בְךָ חֵטְא, חיסרון או פגם.
פסוק כג:וְכִי תֶחְדַּל, אם תימנע מלִנְדֹּר– לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא. אינך חייב לנדור. אין חטא בכך שהמקדש לא קיבל ממך כסף. החטא הוא באי–עמידה בדיבור ובעיכוב התשלום המובטח.
פסוק כד:על כן, מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר, כפי שנָדַרְתָּ לַה' אֱלֹהֶיךָ, נְדָבָה, מרצונך הטוב אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ. ועליו לתת לו לאכול מתבואת השדה שבו הוא עובד, כך אין מונעים מן האדם העובד בכרם ובשדה ליהנות מתנובתם. אולם עליו לזכור כי אין הוא הבעלים אלא פועל שכיר, ועל כן הנאתו מן הפֵּרות והתבואה מוגבלת.
פסוק כה:כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ כפועל – וְאָכַלְתָּ, מותר לך לאכול עֲנָבִים כְּ פי אוות נַפְשְׁךָ עד שָׂבְעֶךָ, וְאולם אֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן, אסור לך לשים.
פסוק כו:וכמו כן, כִּי תָבֹא בְּקָמַת, שדה התבואה של רֵעֶךָ כדי לעבוד – וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת, שיבולים בשלות בְּיָדֶךָ, וְאולם חֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ. אינך רשאי לקצור לעצמך באמצעות כלי. אך הן מוגבלות למה שאפשר ללקוט בשדה בלי לאגור ולהביא הביתה.
