פסוק א:כִּי יִמָּצֵא חָלָל, אדם שניכר שנרצח בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל בַּשָּׂדֶה, ולֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. איש איננו יודע מה אירע ומיהו החלל.
פסוק ב:אשר על כן – וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ, מנהיגי העם הגדולים, חכמי הסנהדרין הגדולה, וּמָדֲדוּ את המרחק מן החלל אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל.
פסוק ג:וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה ביותר אֶל הֶחָלָל, שכמובן לא הוכח שהוא נהרג דווקא על ידי אנשיה, אך מניחים שיש לו סיכוי רב יותר לקשר עם אנשי העיר הקרובה מאשר לאנשי מקום אחר. לכן – וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, ראשי העיר המסוימת הזאת עֶגְלַת בָּקָר צעירה, בשנתה הראשונה או גם השנייה. אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ, שלא עבדו בה מעולם, אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל לשם חרישה או עבודות אחרות. זוהי עגלה רכה למדי, כי על העגלים הגדולים יותר היו מניחים עול, ולוּ כדי להרגילם בקבלתו.
פסוק ד:וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל, עמק אֵיתָן, קשה וטרשי, או: נחל זורם בחוזק אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ, יעובד, וְלֹא יִזָּרֵעַ, מפני שהוא תלול ומסולע או שוטף. אף על פי שהוא קרוב לאזור מיושב, הוא עצמו שומם. וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה, יחתכו את ראשה מן העורף, שלא כשחיטה הנעשית בצוואר, בַּנָּחַל. פרטי הטקס מסמלים את ההרוג: האדמה שאינה מצמיחה דבר; העגלה הצעירה שלא הביאה עדיין ולדות ואף לא נעשתה על ידיה שום עבודה; עריפתה – שהיא מהופכת לשחיטה המאפשרת את אכילת הבהמה; הכול יורד לטמיון כחייו של החלל שנקטעו.
פסוק ה:וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי, כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה', ובמקרים רבים עַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע. ואף הם ישתתפו עם זקני העיר במהלך הטקס.
פסוק ו:וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, שנמצא שהם הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל, יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל.
פסוק ז:וְעָנוּ וְאָמְרוּ: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. הן ברחיצת ידינו הן במלותינו אנו מצהירים כנציגי עירנו שידינו נקיות משפיכת הדם, לא עשינו דבר הקשור לרצח הזה אפילו באופן סביל, ואיננו יודעים מיהו האשם. מכאן עולה שאם חושדים באדם מסוים, אין מקיימים את טקס המדידה והעריפה, אלא מעמידים את האשם לדין.
פסוק ח:כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ, ה', וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי, הרובץ כקללה על הארץ בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, שהרי כבר נאמר: לָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ. כיוון שאיננו יודעים מיהו האשם, אנו מבקשים ממך, ה', לכפר על שפיכת הדם למרות שהרוצח לא בא על עונשו". וְנִכַּפֵּר, ויתכפר לָהֶם הַדָּם. כאמור, טקס זה בא לכפר רק כאשר אין כל ידע על הרצח והרוצח, אך אין בו טיהור הרוצח ואין בו כדי לפטור את החברה מחקירת הפרשה. אדרבא, מאחוריו עומדת אחריותה של החברה אפילו כלפי מקרים נעלמים כאלה ובקשת סליחה עד שיבוא העניין על תיקונו. נוסף על כך, טקס המדידה והעריפה על ידי זקני הסנהדרין בוודאי מעורר פרסום ומודעות גבוהים. כך הפרטים העלומים עתידים להתבהר, והמאורע ישאיר את רישומו בעם. בכל מקרה שהחברה יכולה לברר את האמת ולהעניש את הפושע הדבר מוטל עליה –
פסוק ט:וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ, כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'.
פסוק י:כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, מלחמת רשות אך לא במלחמה על כיבוש הארץ שנצטוו בה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה, עַל אֹיְבֶיךָ, וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ, וְכנהוג שָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. בעבר רוב השבויים היו נמכרים לעבדות, מלבד יוצאי דופן, שהיו נפדים.
פסוק יא:וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר. וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. אך על מנת שהיא תיעשה אשתך יש לקיים הליך מיוחד. אין אלו נישואין רגילים, כי בהיותה שבויה אין ההחלטה תלויה בה כלל. עם זאת, גם בהליך הזה ניכרת התחשבות באשה.
פסוק יב:וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. היו שפירשו: תגדלן, ויש אומרים: תקצצן. נראה שלדעת כולם עשייה זו היא אות לאבלות ולניוול. ייתכן שאם נהגו במקומה לגדל ציפורניים ליופי – עליה לקצצן, ואם נהגו במקומה לקצוץ ציפורניה, עליה לגדלן.
פסוק יג:וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ, שאולי הייתה מפוארת, שהרי נחטפה מביתה, מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח, חודש יָמִים, היא תתאבל עליהם, שכן מן הסתם נלקחה מבית שאת שאר יושביו הרגו החיילים. אמנם ייתכן שהייתה נשואה באותה עת, אך בין כך ובין כך כל הקשרים שהיו לה מופרים, והיא מתאבלת על עברה. וְרק אַחַר כֵּן – תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ, אבל לא בתקופת אבלותה. לא ראוי ולא הגון שבעת אבלה ובכייתה אתה תשחק עמה, וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. בעקבות מהלך זה – גילוח הראש, עשיית הציפורניים, הסרת שמלתה ובכייה הממושך – ייתכן שיופיה הועם בעיניך. אם בכל זאת אתה רוצה בה, היא נעשית אשתך בפועל.
פסוק יד:וְהָיָה אִם בגלל המראה החדש שלה או מסיבה אחרת לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ – וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, עליך לשחררה, וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף, למרות שהיא שבויה ומעמדה הוא מעמד שפחה. לֹא תִתְעַמֵּר, תשתמש, או: תתעלל בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ. רגשית היא כבר יצאה מגדר שבויית חרב המיועדת להיות שפחה, שכן כשלקחת אותה נטעת בה מעין הבטחה לעתיד אחר. על כן, אם תחליט שאינך מעוניין בה, אין לך זכות מוסרית להסב לה סבל נוסף, ואתה חייב לשחררה.
פסוק טו:כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה יחסית, כלומר אינה אהובה, שאם לא כן היה מגרשה, וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים – הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה, וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה, לשנואה.
פסוק טז:וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ, כאשר האב יצווה להוריש את רכושו לבניו, לֹא יוּכַל לְבַכֵּר, להעדיף אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה שאיננו בכור עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר,
פסוק יז:כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר, יאשר, יודיע לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ. לפי חוק התורה, הבן הבכור הוא היורש העיקרי, והוא מקבל חלק כפול בירושה מכל בן אחר, כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ, הוא הצאצא הראשון שלו, ולכן לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה.
פסוק יח:כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר, שאינו מקבל מרות וּמוֹרֶה, מורד, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ, והוא יבצע עברות רבות עד שיתחייב מלקות, וְיִסְּרוּ אֹתוֹ, והוריו יענישו אותו במלקות לפי החוק. ובכל זאת הוא לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם.
פסוק יט:וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ, חכמי בית הדין וְאֶל שַׁעַר, מקום המשפט שב מְקֹמוֹ.
פסוק כ:וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ: בְּנֵנוּ זֶה שאנו מחזיקים בו סוֹרֵר וּמֹרֶה – אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ ואף זוֹלֵל וְסֹבֵא, התנהגותו מחפירה.
פסוק כא:וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים – וָמֵת, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ, אין לו תקנה. כשניכר שהוא מושחת לחלוטין, הוא נדון למוות. וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ. דין זה בא להרתיע ולעצב תפיסת משמעת חדה ובהירה, למרות שהמעשים שעושה הבן בהווה כשלעצמם אינם מחייבים עונש מוות.
פסוק כב:וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת בעקבות חטאו, וְהוּמָת, וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ, לאחר שכבר הומת, שכן בחוק התורה התלייה אינה אמצעי להמתה –
פסוק כג:לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ, אל תשאיר את גופתו בלילה עַל הָעֵץ, כִּי אם קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא – ביום שבו נתלה, כִּי קִלְלַת, ביזיון לאֱלֹהִים – תָּלוּי. מציאותו של אדם תלוי מבזה את יוצרו, שכן האדם עשוי בצלם אלוקים. כיוון שכך, דין זה אינו חל רק על אנשים מבני ישראל, וגם אם מזדמן לתלות גוי על עץ – יש לקברו באותו יום. וְלֹא תְטַמֵּא בהשארת מת תלוי על עץ אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.
