פסוק א:שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב, וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ. שמור והקפד שימי הפסח שבחודש הראשון לחודשי השנה יחולו תמיד באביב, זמן הבשלת התבואה החדשה, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה.
פסוק ב:וְזָבַחְתָּ בו קרבן פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ– צֹאן לקרבן הפסח עצמו וּבָקָר לצורך הסעודה והקרבנות הנלווים לפסח, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.
פסוק ג:לֹא תֹאכַל עָלָיו, עם קרבן הפסח חָמֵץ. שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת, לחם שלא הניחו לעיסתו לתסוס, שהן לֶחֶם עֹנִי, לחם של עניים, כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. מצוות אכילת המצות מזכירה הן את החיפזון שנכפה על ישראל במצרים ולא אִפשר להם להשתהות עד שבצקם יתפח, הן את העוני והגלות שקדמה לכך, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.
פסוק ד:וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר, חמץ העשוי להחמיץ עיסה, מחמצת בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים. וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר של קרבן הפסח אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, הקודם לשבעת הימים – לַבֹּקֶר. יש לסיים את אכילתו בלילה.
פסוק ה:לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. למרות שאת קרבן הפסח לא אוכלים הכהנים, אלא כל ישראל אוכלים אותו עם בני משפחותיהם בבתיהם, אין לזבחו בכל מקום.
פסוק ו:כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ – בבית המקדש, שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב, כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, בזמן שקיעת השמש של יום ארבעה-עשר, מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם. אמנם יציאת מצרים בפועל אירעה רק בבוקר, אבל כבר בערב היו ישראל מוכנים לצאת.
פסוק ז:וּבִשַּׁלְתָּ, לא במים אלא הַכְשר את בשר הפסח בצלייה וְאָכַלְתָּ אותו בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר ולא קודם לכן וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ. חכמים למדו הוראה זו כהלכה כללית לכל מקריב קרבן במקדש, שטעון 'לינה' בירושלים, כלומר שלא ישוב לעירו מיד לאחר ההקרבה, אלא ישהה בעיר הקודש עד הבוקר שלמחרת.
פסוק ח:שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שאף בו תאכל מצות, תהיה גם עֲצֶרֶת, יום עצירה או התכנסות לַה' אֱלֹהֶיךָ, שבה לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה. גם אם לא תישארו בבית ה' כל שבעת הימים, עליכם לחוג את היום השביעי.
פסוק ט:שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ. מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה, מזמן תחילת הקציר תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת.
פסוק י:וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ. עד כה לא נאמר דבר על תוכן החג הזה, אלא שנקרא כך משום שהוא חל לאחר ספירת שבעה שבועות. מִסַּת, שיעור מתנתך כפי נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן, כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. זהו חג של תחילת הקיץ, עת התחלת לקיטת היבול והבשלתו. אז יכול אדם לראות במה בירכו ה' השנה, ולפי כמות היבול ואיכותו יביא מתנה לה'.
פסוק יא:וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, כל משפחתך וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, שכן הלוי, שלא הייתה לו נחלה, היה ניזון מיבולם של בעלי השדות, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ, וכל זה נעשה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.
פסוק יב:וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם. אף על פי שתחגגו מתוך חירות ושפע, עליכם לזכור שאין זה המצב הראשוני והמובן מאליו, ולהכיר לה' טובה על כך. וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה.
פסוק יג:חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ במשך שִׁבְעַת יָמִים, וזמנו הוא בְּאָסְפְּךָ את היבול מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ, בסוף שנת היבולים. חג הסוכות הוא חג של הודיה לה' על החסדים שגמל עם עמו במדבר ובארץ.
פסוק יד:וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ– אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, כל האוכלים על שולחנך.
פסוק טו:שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה', כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְהָיִיתָ אַךְ, רק שָׂמֵחַ, בלי דאגות וטרדות.
פסוק טז:שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ, הזכרים שבך אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר ה', בבית הבחירה שלו: בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת. וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם, בידיים ריקות. כשתבואו למקום ראייתו עליכם להביא אתכם מתנה כלשהי.
פסוק יז:אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ יביא כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. הנתינה אינה מוגדרת, וכל אדם יביא כרצונו.
פסוק יח:שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ. ישראל חייבים להעמיד שופטים ושוטרים גם בשאר המקומות שבהם יֵשבו. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק, שהוא תנאי הכרחי לקיומה של האומה.
פסוק יט:לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט. אל תסיט את המשפט מן הצדק. לֹא תַכִּיר פָּנִים. אל תטה חסד לבעל דין שאתה מכירו. וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר אפילו עֵינֵי חֲכָמִים, והם מאבדים את שיקול הדעת. אין מדובר כאן דווקא בקבלת טובת הנאה מכוונת וישירה על מנת להגיע לתוצאות מסוימות במשפט. קבלת טובת הנאה כשלעצמה גורמת לראות את הדברים באופן אחר, וגם אם השופט רוצה לפסוק דין צדק, השוחד יסַלֵּף, יעוות דִּבְרֵי צַדִּיקִם, דברים צודקים.
פסוק כ:אין די בשמירת החוק הצודק, אלא צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף, יש להשתדל ולהתאמץ להשליט את הצדק, לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, שכן צריכה להתקיים בה מדינה מתוקנת שבה ישררו צדק ויושר.
פסוק כא:לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ פולחני אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ. אל תחלוק לה' כבוד באותו אופן שעובדים אלוהים אחרים.
פסוק כב:וְכיוצא בזה, לֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה, אבן או מבנה גבוה המשמש מוקד פולחן, אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ.
