פסוק א:ויקרבו ראשי האבות וגו'. לפי שראו ששבט מנשה נחלק, חציו בעבר הירדן וחציו בארץ כנען, א"כ אין להם חלק בארץ כי אם חצי שבט, ומאותו מחצית לקחו בנות צלפחד ג' חלקים, חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים, וחלק הבכורה, שהיה בכור, וחלקו עה אחיו בנכסי חפר, והם היו כל אחת מהן לא פחות מארבעים שנה, והנישאת יותר מארבעים שנה אינה יולדת, ובעלה יורשה, ונמצא ששבט מנשה יגרע חלקו מהארץ לזה באו בטענה גדולה, זהו וידברו לפני משה ולפני הנשיאים ראשי וגו', ויאמרו את אדוני צוה ה' לתת הארץ בנחלה בגורל, ואדוני צוה בה' וגר, לומר לא שח"ו אנו מסופקים בנבואתך, אלא ודאי צוה ה' לתת את נחלת צלפחד אחינו לבנותיו, ובשלמא אם היה הדין שאפילו המשפחות ג"כ יחלקו בגורל, היה טוב, כי היה נחסר חלק בנות צלפחד מחלק גלעד, אבל הגורל אינו אלא לשבטים לבד, אם כן שבט מנשה בן יוסף שהיה חביב שנתן לו יעקב חלק בארץ יתר על אחיו שנאמר ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, ותרגם אונקלוס חולק יתיר, ולזה אמרו בני יוסף, ועתה יהיה לנו אך חצי חלק בארץ, ומאותו מחצה יתנו לבנות צלפחד, ויהיו לאחד משבטי בני ישראל לנשים, ונגרעה וגו':
פסוק ד:ואם יהיה היובל. לא שספקו ביובל, שאמרו אם, כי ודאי יהיה היובל, אבל ספקו בעצמן לומר שמא לא יזכו לראות היובל, כי לא נהג היובל עד שנבחרה ירושלים, לזה אם יהיה היובל הוא לבני ישראל ודאי, אבל לנו הוא ספק, לומד שבחבל ישובו כל אחד למשפחתו ולנחלתו, ואפילו שיהיו לאחד משבטי ישראל, סוף שכל אחד ישוב לנחלתו, לפי שזה שהניח בת סופו לחזור לאחר שישלים גלגולו, כמו שארז"ל על פסוק והעברתם את נחלתו לבתו, כל מי שאינו מניח בן הקב"ה מתמלא עליו עברה, עכ"ז בערך זה הוא באם, כי אולי יהיה גלגולו רחוק. ואמרו ומגורל מטה אבותינו יגרע נחלתן, היה לו לומר יגרע נחלתם, כי הוא מדבר על הזכרים, אבל אמר נחלתן, לומר שהם פחותים מהזכרים, מאחר שהנקבות מתוספת נחלתן ומהזכרים נגרעת נחלתם:
פסוק ה:ויצו משה את בני ישראל. לא אמר כאן ויקרב משה את משפטן, כמו שאמר בבנות צלפחד, או עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, והיכן נאמרה לו, אלא נאמרה למשה ברמז, כשאמר הקב"ה כן בנות צלפחד דוברות נתן תתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהן, מאי בתוך אחי אביהן, מאחר שאמר והעברת את נחלת אביהן להן, אלא שם נאמר לו שהנחלה תהיה בתוך אחי אביהן ולא תסוב למטה אחר:
פסוק ה:ואמר ואל בני ישראל תדבר לאמר וגו'. לומר שלא לבנות צלפחד לבד אלא לכל בת יורשת נחלה, ומשה המתין עד שיבאו בעלי החוב ויתבעו חובם, כי דבר בעתו מה טוב, וכשבאו בני גלעד לפני משה ולפני הנשיאים ראשי אבות לבני ישראל, אז נתפרסמה ההלכה בפני כולם. זהו ויצו משה את בני ישראל על פי ה' לאמר, כבר נאמר לו שיאמרה לבני ישראל לאמר כן מטה בני יוסף דוברים, לאמרם ולנשאם בפני כל ישראל שדבורם באמת, מה שאין כן בשאר שבטים, זאת מצאתי. כ"ן, בא"ת ב"ש ט"ל, בגימ' הוי"ה אחד, לומר שכל מי שדבורו באמת, כאילו מודה שה' אחד ושהוא אמת וחותמו אמת, ואם לאו הוא כופר וראוי לקללה, כי ט"ל למפרע ל"ט, ותרגום ארור ליט. וכן מלת כ"ן בגימ' ע', שכל ישראל הם כלולים בע' נפש. לטוב בעיניהם. היה לו לומר לטוב בעיניהן כי הוא מדבר עם הנקבות, אבל לפי שדרך הזכר לחזר אחר הנקבה, שנאמר כי יקח איש אשה ולא אשה איש, אבל אלו שהן צדקניות והן גדולות יותר מארבעים שנה אין גנאי להן שיהיו במקום זכר, והן יקחו האיש אשר יבחרו, כי ודאי לא יבחרו אלא בטוב, זהו לטוב בעיניהם. אך למטה משפחת אביהן, כי לקרב גלגול אביהן כדי שיבא במשפחה לא ממקום רחוק, זהו למשפחת מטה אביהם, לא די שיהיה מאותו מטה ולא ממטה אחר אלא אפילו באותו מטה תהיה המשפחה היותר קרובה מצאתי כתוב, כשבא המת מצד משפחתו נקרא סוד העבור, וכשבא מחוץ נקרא סוד הגלגול. ואפשר שלזה אמר ב"פ ולא תסוב נחלה, אחד לומר שיבחרו במשפחה היותר קרובה, כי בני דודיהן הם יותר קרובים מבני בניהן, ובני בניהן הם יותר קרובים מבני בני בניהם, ופסוק ולא תסוב נחלה השני הוא ממטה למטה אחר, ואע"פ שבפסוק ראשון אמר ממטה אל מטה, לא אמר אל מטה אחר כמו שאמר בפסוק השני, ופירוש ממטה אל מטה כולם באותו מטה, אלא בערך משפחה קרובה משפחה רחוקה וכולם באותו מטה. וכן בפסוק ראשון אמר כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל, אמר אבותיו, ובפסוק שני אמר איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל, הכל לרמוז למר שאמרנו:
פסוק יא:ותהיינה מחלה נועה וגו'. היה יכול לומר ותהיין בנו"ן פשוטה. אבל אמר ותהיינה, לפי שהיו ה' ועמדו במקום זכרים לנחלה, וכוונו בהבאת אביהם. זהו בנות צלפחד לבני, שהבנות נעשו בנים, ולזה נזכר צלפחד בפרשת ותקרבנה, ובפרשה זו ויקרבו, ששה פעמים, והם היו ה' בנות, לומר שכל אחת כיוונה להביאו, כי הוא היה גדול המשפחה חבל לא בן תורה, כמו שכתבנו בפרשת פינחס. צלפחד בגימט' רבי, ועליו נאמר וימת עם רב, שבא לעולם מחדש ונעשה מהמדברים, שנאמר וידבר העם באלהים ובמשה, ועתה נעשה ב"ר שבא לעולם מחדש ונעשה לו הויה ובנין, זהו ותהיינה בנות צלפחד ונמחלו לו עונותיו, זהו שחזר והזכירם בשם, מחלה שנמחלו לו עונותיו, תרצה שנתרצה לו הקב"ה, וחגלה חג לה לנשמה, ומלכה שנתן לה ממשלה ומלכות, ונעה נצולה מהיותה נעה ונדה, ויש לה עניה ודבור:
פסוק יב:ממשפחת בני מנשה בן יוסף היו לנשים. אחר שאמר לבני דודיהן היו לנשים, מה צורך לומר ממשפחת בני מנשה בן יוסף, אלא כוונו להיותו צדיק כמו יוסף הצדיק, ולמדו לבעליהן שיכוונו הם גם כן, זהו ותהי נחלתן על מטה משפחת אביהן. ואמר ב"פ לנשים, לומר שהעיקר היא האשה, אשה מזרעת תחלה יולדת זכר:
פסוק יב:ונחתם ספר חומש הפקודים בענין בנות צלפחד, לומר שכל אלו שמתו במדבר ואלו שמתו במסה, וערב רב שמתו בתבערה וע"י הנחשים השרפים, כולם נתקנו ע"י בניהם והבנים פירוש בוניהם שהן האבות, אם הנקבות הבנות הביאו אביהן בסוד העיבור שנאמר והעברת את נחלת אביהן להן, כ"ש הבנים ולזה אמר ברמז אלה המצות והמשפטים אשר צוה ה' ביד משה, אמר ביד, לומר שלו נמסר דבר זה לא לזולתו. בערבות מואב, על הערבים על האב שהם הבנים, כמ"ש רז"ל כשנתן הקב"ה התורה לישראל א"ל תביאו לי ערבים כו' אמרו הרי בנינו ערבים אותנו כו'. על ירדן, יד נר, על יד הבנים שהם נר לאבות. ירחו יבא להם הריח ונחה נפשם ורוחם. ודרז"ל בת"כ אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה אסר צוה ה' את משה, כדאי הוא השליח לשולחו אל בני ישראל, כדאי הוא השליח למי שנשתלח אצלו, ע"כ:
פסוק יב:וכתב רבינו בחיי ז"ל, הספר השלישי שהוא ספר ויקרא, נחתם בפסוק אלה המצות אשר צוה ה' אל משה, והספר הזה נחתם ג"כ בפסוק אלה המצות, והוסיף שם את משה, וכאן אמר ביד משה. והענין כי הברית הראשון אשר בחורב קבלוהו, עד שהמלך במסבו בטלוהו, וכבודם בתבנית שור המירוהו, ונהפך למשחית הודם, לא הצליחו בו ולא עלה בידם. וציר נאמן בראותו אותיות פורחות, השליך מידו את הלוחות. אבל כאן בערבות מואב בברית שני, נתקיים הברית בין ה' וביניהם, ההרים ימושו וכל צור ממקומו יעתק, והברית הזאת לא תופר וחבל האהבה לא ירתק. במסורת בריתו הביאנו לשם ולתהלה, ודברי הברית קבלנו עלינו בשבועה ואלה. ומזה תמצא פסוק בסוף התורה ערב, אלה דברי הברית אשר צוה ה' לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב עד כאן:
פסוק יב:גימטריאות
לעיני כל מצרים. ר"ת מלך, ר"ל אפילו לעיני פרעה:
פסוק יב:רמה לעיני כל מצרים. ס"ת למפרע מילה, לומר בזכות המילה יצאו:
פסוק יב:בדפקה. קול דודי דופק, ששם קבלו את התורה:
פסוק יב:באלוש. שם נתן להם המן, אלוש, על שם שהיו לשין אותו ועושים אותו עוגות בחצרות. בא להם ח' צרות שם:
פסוק יב:הר שפר. הוא סיני, ששם שמעו קול השופר ואמרו שם אמרי שפר, שאמרו נעשה ונשמע:
פסוק יב:בחרדה. ויחרד כל העם:
פסוק יב:במקהלות. דכתיב במקהלות ברכו אלהים:
פסוק יב:בתחת. ויתיצבו בתחתית ההר:
פסוק יב:בתרח. בריח התורה והמצות:
פסוק יב:במתקה. ומתוקים מדבש ונופת צופים. מתקה, מתק ה', חמשה חומשי תורה:
פסוק יב:בחשמונה. חש ונתן להם לישראל מנה יפה:
פסוק יב:במוסרות. שם נתייסרו ונצטוו על מצות לא תעשה:
פסוק יב:בצלמונה. שם מת אהרן שהיה צל ומנה לישראל:
פסוק יב:העברים. בגבול מואב, שעברו שם עבירות עם בנות מואב:
פסוק יב:אבל השטים. התאבלו שמתו כ"ד אלף בעון השטים. השטים, בגימט' השטן. השטים בערבות מואב, שהיו שטים לבער מהם עון מואב, שנאמר ויחל העם לזנות אל בנות מואב:
פסוק יב:את הירדן אל הארץ כנען. רמז על שלשים ואחד מלכים שהיו על ארץ כנען, זהו א"ל הארץ:
פסוק יב:לרב תרבו נחלתו מי שריבה בתורה נותנין לו שכר הרבה, כמאמר התנא אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה, ואמר לימדת תורה היינו לרבים, לומר הבא לטהר מסייעין אותו, ותלמיד חכם בני עירו מצווין לעשות מלאכתו. אבל למעט תמעיט לשון יחיד:
פסוק יב:והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים, רמז על שאול שחמל על אגג ויצא ממנו המן שהיה לץ והיה מתלוצץ על מועדים של ישראל, שהיה אומר שמוציאים כל ימיהם בשה"י פה"י שבת היום פסח היום, והיה מתלוצץ על משה רבינו ועל התורה כדאיתא במדרש. לצנינים, לץ נין ים, י"ם, ישראל מועדים, והיה נין עמלק:
פסוק יב:וצררו אתכם. שהיה צורר היהודים:
פסוק יב:אתכם על הארץ. ס"ת למפרע צלם, שתלה צלם על לבו כדי שישתחוו לו:
פסוק יב:הארץ כנען זאת ר"ת, למפרע זכה, זכה כנען שתקרא ארץ ישראל על שמו, לפי שכבד את אברהם וא"ל נשיא אלהים אתה בתוכנו:
פסוק יב:על ידי אדום יהיה לכם. רמז שאדום יהיה להם לישראל, דכתיב והיה אדום ירשה:
פסוק יב:קדמה ונסב לכם הגבול. כלומר מקודם בריאת העולם נגזר שיהיה זה גבולכם:
פסוק יב:ויצא חצר אדר ועבר. רמז שאין מעברים בחדשים אלא חדש אדר:
פסוק יב:הרבלה מקדם לעין. רמז שיעוורו עיניו של צדקיהו ברבלתה, זהו לבא חמת, שבא נבוכדנצר לארץ חמת ויעוור עיניו:
פסוק יב:משפם הרבלה. שאבל על בניו, ועל שפם יעטה כאבל, ששחט בניו לעיניו:
פסוק יב:וירד הגבול. ירידה היה להם לישראל באותו זמן:
פסוק יב:למטה בנימין. למטה יהודה, לא נאמר בהם בני, לומר הם בעצמם, כי יהודה נעשה ערב לבנימין, ושניהם היו שכנים למקדש:
פסוק יב:אלידד. הוא אלדד ונתוסף לו יו"ד לפי שזכה לנבואה שנקראת ביו"ד שמות:
פסוק יב:קמואל. הוא מידד, ונקרא קמואל לפי שקם עם אל:
פסוק יב:ומדתם. ומד תם, אין מודדים אלא בחבל של חמשים אמה, היינו ומ"ד:
פסוק יב:לארץ לא יכופר לדם וגו' כי אם בדם שופכו. רמז על דם זכריה שנשפך לארץ:
פסוק יב:כי אני י"י שוכן ר"ת כאיש, תקראי לי אישי:
פסוק יב:תם פרשת מסעי. ונשלם ספר במדבר