"ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר"

בעקבות טענת בני יוסף למשה על חשש העברת נחלת בנות צלפחד לבעלים משבט אחר נאמר בפרקנו:

(ה) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי ד' לֵאמֹר: כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים:
(ו) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ד' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר: לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים, אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים:
(ז) וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה, כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ח) וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה, לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו:
(ט) וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר, כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

א. מה סיבת הכפילות בפסוקים ז-ט?

יש לשאול: מדוע חוזרת התורה פעמיים על אותו ציווי:

"ולא תסֹב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה, כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל" (ז), "ולא תסֹב נחלה ממטה למטה אחר, כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל" (ט)?

נאמרו על כך דברים נפלאים בספר "תפארת שלמה" (לרבי שלמה הכהן מרדומסק):

כן מטה בני יוסף דֹברים וגו', ולא תסֹב נחלה ממטה אל מטה וגו', ולא תסֹב נחלה ממטה אל מטה אחר. עיין ב'אור החיים' הקדוש שהקשה על כפילת הדברים בפסוקים 'ולא תסב' וכו' עיין שם.
עוד יש לדקדק: בפסוק הראשון לא נאמר: 'אל מטה אחר', ובפסוק השני נאמר: 'למטה אחר'!
אכן הנה זה מרמז על מעלת קדושת ארץ ישראל וירושלים תובב"א.
כי הנה צריך כל איש להשתוקק בכל לבבו על ארץ ישראל וקדושתה, כמו שנאמר: 'שאלו שלום ירושלים' (תהלים קכב, ו), 'ציון היא דורש אין לה' (ירמיהו ל, יז) - מכלל דבעי דרישה (ראש השנה ל ע"א). וענין התשוקה היא מועלת בעצמה על הגאולה העתידה במהרה בימינו. והיינו: כשישים האדם על לבו דברי הכתוב של 'לא תסֹב נחלה ממטה למטה', כי הקפידה התורה שלא תסוב נחלה ממטה למטה אחר, אף על פי שכולם י"ב שבטי י-ה, כולם קדושים, ומה חילוק בין זה לזה? אף על פי כן הקפידה התורה על זה. מכל שכן בזמן הזה, אשר בעוונותינו הרבים כל ארץ הקדושה היא תחת יד הישמעאלים, ויבלעוה זרים ויירשוה, והנה 'באו גוים בנחלתך, טמאו את היכל קדשך, שמו את ירושלים לעיים' (תהלים עט, א), מכל שכן שצריך לקרוע לבב איש, לצעוק על זה אל הקדוש ברוך הוא, לעורר רחמים על הארץ ועל קיבוץ גליות לתוכה, בשמחה במהרה.
והנה ההתעוררות הלזה של תשוקת הארץ, כשתהיה באמת מעומק הלב, שיאדיב באמת בנפשו על כבוד ארץ הקדושה, הנה בזה מעורר למעלה הרחמים והרצון על הגאולה במהרה, כמו שנאמר: 'שאלו שלום ירושלים' (תהלים קכב, ו), על ידי כך: 'ישליו אוהביך' (שם), במהרה בימינו.
וכן מצינו זה בבני יוסף, שמכח תשוקתם לארץ ישראל עד שהרע בעיניהם שתסוב נחלה, כמו שאמרו, הנה על ידי כך המשיכו הציווי מד': 'לא תסֹב נחלה ממטה למטה', כנ"ל. ואם לא היתה תשוקתם כל כך, לא השיגו הציווי בזאת.
וכן מצינו כדומה לזה בענין פסח שני, במאמר האנשים הטמאים, שהיתה תשוקתם גדולה מאד לעשות הפסח, ומקירות לבבם צווחו: 'למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ד'' (במדבר ט, ז). על כן נעתר להם ד', ונתן להם מצות פסח שני. כי על ידי תשוקתם הנכונה לפני ד' המשיכו הלכות חדשות הנ"ל. הנה כמוהם אם תגבר התשוקה בלב איש מבני ישראל אל הארץ ובנין בית המקדש, הלא חיש מהר יעתר להם, כי הלא הוא בנוי ועומד הוא למעלה, רק שצריך לבקש עליו להורידו, כמו שנאמר: 'לשכנו תדרשו ובאת שמה' (דברים יב, ה). וכמו שעשה דוד המלך עליו השלום, שהתעורר מעצמו על בנין בית המקדש, ויעתר לו ד', כמבואר בכתוב. ועל שם זה נקרא 'דביר ביתך', לשון דבור, שצריך לבקש מד' יתברך עליו להבנות במהרה. וכל המתאבל על חורבן ירושלים זוכה ורואה בנחמתה. כי כל האומר כן באמת בתפילה: 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב', הנה פועל באמת זה למעלה על קירוב הגאולה כנזכר לעיל. הנה זה שאמר הכתוב: 'ולא תסֹב נחלה ממטה אל מטה', כי כן הוא באמת לכל שבט ושבט יחס פרטי לגבול חלקו בארץ, כמבואר בספר 'טוב הארץ', וזה לשונו: 'התורה וארץ ישראל וישראל יש להם יחוס בשביל נשמתם. והראיה מיחזקאל שחלק ארץ ישראל לי"ב שבטים, ויחס כל שבט ושבט בגבול אחד. ולפי יחוס השבט כן משכנו במה שהוא נגדו לגבול אשר הוא שם אצילות אותו השבט בנשמתם' עד כאן. ולכך כאשר צוה לחלק ארץ ישראל התעוררו מטה בני יוסף עם גודל תשוקתם על הארץ וקדושתה, הנה המשיכו המצוה הזאת של 'לא תסֹב נחלה', שהוא נכון לכוונה זו שבארנו...
ומעתה נכון מאמר הכתוב שנית: 'ולא תסֹב נחלה ממטה למטה אחר', הוא כמו שביארתי, כי מענין הסבת נחלה משבט אל שבט אחר נוכל להבין להקפיד על הסבת נחלה, זהו ירושלים הקדושה, ביד האחרים, הישמעאלים, היושבים עליה בעוונותינו הרבים. וצריך להתעורר בתשוקה להמשיך הדין הזה להתקיים 'לא תסֹב נחלה למטה אחר', הם הישמעאלים כנ"ל. ועל ידי כך במהרה יתקיים הדבר: 'כי איש בנחלתו ידבקו בני ישראל', והוא שכתוב: 'ואמר הדור האחרון: בניכם אשר יקומו מאחריכם... על מה עשה ד' ככה לארץ הזאת' (דברים כט, כא-כג). שיש להבין: למה תלה הכתוב דווקא בדור האחרון, ולא ישאלו זה קודם לכן? אך הנה כמו שבארנו, כי הדור ההוא אשר יתנו עיניהם ולבבם לשאול על זה, והם ידאבו על חורבן הארץ וירושלים, כנ"ל, ועל ידי תשוקתם ודאבון נפשם על הארץ הנה יתעוררו הגאולה, והם יהיו הדור האחרון קודם הגאולה, כנ"ל. והוא שכתוב: 'ופחדו אל ד' ואל טובו באחרית הימים' (הושע ג, ה). עיין שם ברש"י. והבן.

ב. דברי הספר חרדים

כעין מה שכתב ה"תפארת שלמה" בתחילת דבריו: "כי הנה צריך כל איש להשתוקק בכל לבבו על ארץ ישראל וקדושתה", כתב כבר הספר חרדים (מצוות התלויות בארץ ישראל פרק ב):

וצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל, ולבא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה, כבן אל חיק אמו. כי תחילת עוונינו שנקבעה לנו בכיה לדורות, יען מאסנו בה, שנאמר: 'וימאסו בארץ חמדה' (תהלים קו, כד). ובפדיון נפשנו, מהרה יהיה, כתיב: 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו' (תהלים קב, טו). ושם נאמר: 'אתה תקום תרחם ציון' (שם, יד). ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרותיה ואבניה בבואם אליה. ומה טוב ומה נעים לשיר שיר ידידות אשר יסד ר' יהודה הלוי עליה באהבה רבה, תחילת השירה: 'ארץ הקדושה יקרה חמודה' וכו'. כן אנו משוררים על ציון רבי יהודה בר אלעאי כל ערב ר"ח בשמחה רבה, ומתחננים לא-ל שאל יגרשנו מעליה.
גם הקרובים והרחוקים אשר חוצה לה ראוי להם שיהיו נכספים ותאבים אליה, כי כשם שבחר בהם, כך בחר בארץ ישראל, ויחד אותה להם, ואין נקראין 'גוי אחד' אלא עמה. שכך פירש רשב"י על מקרא שכתוב 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' (דבהי"א יז, כא).
ומצינו במדרש שהקב"ה אמר לאברהם אבינו פעם ראשונה שילך לארץ ישראל, ויראנה, ויחזור. ואחר שחזר לא נתן לו רשות לחזור ללכת לארץ ישראל עד חמש שנים. ואותן חמש שנים היה משתוקק לחזור ללכת. והוא אמר זה הפסוק: 'מי יתן לי אבר כיונה, אעופה ואשכונה, הנה ארחיק נדוד, אלין במדבר סלה' (תהלים נה, ז-ח) - מוטב ללון במדברות של ארץ ישראל, ולא ללון בפלטריות של חוצה לארץ. והיה תאב, ומשהורשה כתיב: 'וילך אברם כאשר דבר אליו ד'' (בראשית יב, ד). וקודם בואו אל הארץ לא היה משתוקק, אבל אחר שבא שמה פעם ראשונה וראה במראה הנבואה יקר תפארת קדושת הארץ אז נכסוף נכסף. וממנו נלמוד לדורות אנחנו, יוצאי חלציו, להיות נכספים כמוהו.

ג. דברי רש"י בספר הושע

כאמור, כתב ה"תפארת שלמה" בסוף דבריו: "כי הדור ההוא אשר יתנו עיניהם ולבבם לשאול על זה, והם ידאבו על חורבן הארץ וירושלים... ועל ידי תשוקתם ודאבון נפשם על הארץ הנה יתעוררו הגאולה, והם יהיו הדור האחרון קודם הגאולה... והוא שכתוב: 'ופחדו אל ד' ואל טובו באחרית הימים' (הושע ג, ה). עיין שם ברש"י".

נקיים "מצוה לשמוע בדברי חכמים", ונעיין בדברי רש"י שם.

כך כתב רש"י שם:

אחר - ימי הגולה.
ישובו בני ישראל ובקשו את ד' וגו' - תנא משום רבי שמעון בן יוחאי: בשלושה דברים מאסו בני ישראל בימי רחבעם: במלכות שמים, ובמלכות בית דוד, ובבית המקדש.
הדא הוא דכתיב: 'אין לנו חלק בדוד' (מלכים א יב) - כמשמעו.
'לאהליך ישראל' (שם) - אל תקרי 'לאהליך', אלא 'לאלקיך'.
'ראה ביתך דוד' (שם) - זה בית המקדש.
אמר רבי שמעון בן מנסיא: אין מראין סימן טוב לישראל עד שיחזרו ויבקשו שלשתן:
'אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ד'' - זו מלכות שמים. 'ואת דוד מלכם' - כמשמעו.
'ופחדו אל ד' ואל טובו' - זה בית המקדש, כמה דאת אמרת: 'ההר הטוב הזה'.

במהרה בימינו אמן.