קביעת מקום דרישתם של בני מנשה בסוף ספר במדבר
בזאת נסתיים עניינו של ספר במדבר, 'ספר הדרכים', המגולל את פרשת מסעותיהם וייסוריהם של ישראל בדרכי המדבר. כעת, כאשר תמו כל הצרות שבאו עלינו מתוך סביבת המדבר הקשה, אנו מוכשרים לעלות ולבוא אל ערכה הכולל והמחיה של ארץ הקודש.
אמנם, טרם שנבוא למעלה הרמה זו מזכירה לנו התורה שגם ארץ הקודש ארץ היא, ויש לנהוג בה בדרך הראויה לחיי העולם הזה, עולם החומר. מנקודת מוצא זו נשמעים דבריהם של ראשי האבות למשפחת גלעד, המבקשים למנוע את צמצום נחלת שבטם על ידי נישואי בנות צלפחד (שירשו נחלה כגברים) לגברים משבטים אחרים.
לכאורה, אחרי ההכרה כי ארץ ישראל היא ארץ חסד השופעת התחשבות ונתינה לכל הנצרך, לא היו דברי ראשי האבות ראויים להישמע; אולם ארץ ישראל היא ארץ חיים, ושמחת ישיבתה ועבודתה צריכה להתאים גם לחיי העולם הזה ולמושגיו – כאשר לכל שבט תכונה וצביון משלו – ועל פיהן ניתן לו חלקו המוגדר בנחלת הארץ. דברי בני מנשה נענים באותו מטבע לשון שבו נענו בנות צלפחד בזמנו: "כן בנות צלפחד דֹבְרֹת" – "כן מטה בני יוסף דֹּבְרִים". בנות צלפחד נצטוו להגביל את עצמן בנישואיהן לבני שבטן בלבד, כדי ש"לא תסב נחלה ממטה למטה אחר".
אמנם, מדברי חז"ל אנו למדים כי תקנה זו הייתה לשעתה בלבד, ולדורות הותרו השבטים לבוא זה בזה ללא הגבלה. זאת מאחר וכבר שנה לנו רב: "מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים – מה' אשה לאיש"; ויש לנו לסמוך על ההשגחה העליונה המסדרת את כל עלילות בני אדם, שלא תצא תקלה ח"ו מתחת ידה. אם קרה ונישאה בת יורשת נחלה משבט פלוני לגבר משבט אלמוני, ועל ידי כך העבירה מנחלת שבטה לשבטו של בעלה, יש לנו להאמין שמסדר שבטי ישראל דרך הגורל העלומה ימצא את האופן למלא את חסרון השבט הראשון על ידי מעשה דומה שיוסיף על נחלתו. כשם שניתנה הבחירה החופשית לאדם בכל מעשה התורה, כך גם בנחלות הארץ יש לה מקום בצד האמונה בטבע הפנימי המסודר שהטביע ה' בחלוקת הנחלות הראשונה.
לאור דברים אלו מובן מדוע סידרה התורה את דרישתם של בני מנשה בסוף ספר במדבר ולא במקומה – בפרשת פינחס. ראייתם הפרטית של בני מנשה, אף שניתן לה מקום לפי שעה, שייכת למצבו של הדור העובר מחיי המדבר לחיי הארץ, בשעה שהדברים עוד אינם מבוררים וטבע חיי האמונה שבארץ הקדושה עוד לא נקבע בנפשו בשלמות ובקביעות. לאחר שיזכו ישראל וייקבעו בארץ, תהיה האמונה בה' המניע היחידי שיעמוד מאחורי כל מחשבותיהם ומעשיהם בבנין חייהם.
מתוך כך מודיעה התורה כי בנות צלפחד קיבלו על עצמן את הנאמר להן: "ותהינה... לבני דודיהן לנשים", מעשה שהיה בו משום ויתור על זכותן הצודקת והתחשבות בחולשתם הזמנית של בני שבטן.
במצוות אלו, המדגישות את ערך חיי הצדק הראויים לארץ, את חובת ההגנה על קדושתה ואת ההתרכזות מסביב לעבודת ה' המתמצה בדמותו של הכהן הגדול ובחיים הנמשכים ממנה, כשכל אלו מקבילים לחיי עבודה מסודרים של כל שבט בנחלתו, סיימה התורה את פרשת מסעי ואת ספר במדבר, כאשר אנו נוגעים-לא-נוגעים בארצנו, בערבות מואב שעל ירדן ירחו.