תנ"ך על הפרק - במדבר לו - קביעת מקום דרישתם של בני מנשה בסוף ספר במדבר / הרב דוד חי הכהן שליט"א

תנ"ך על הפרק

במדבר לו

153 / 929
היום

הפרק

טענת בני מנשה, חתונת בְּנוֹת צְלָפְחָד

וַֽיִּקְרְב֞וּ רָאשֵׁ֣י הָֽאָב֗וֹת לְמִשְׁפַּ֤חַת בְּנֵֽי־גִלְעָד֙ בֶּן־מָכִ֣יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֔ה מִֽמִּשְׁפְּחֹ֖ת בְּנֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַֽיְדַבְּר֞וּ לִפְנֵ֤י מֹשֶׁה֙ וְלִפְנֵ֣י הַנְּשִׂאִ֔ים רָאשֵׁ֥י אָב֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּאמְר֗וּ אֶת־אֲדֹנִי֙ צִוָּ֣ה יְהוָ֔ה לָתֵ֨ת אֶת־הָאָ֧רֶץ בְּנַחֲלָ֛ה בְּגוֹרָ֖ל לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽאדֹנִי֙ צֻוָּ֣ה בַֽיהוָ֔ה לָתֵ֗ת אֶֽת־נַחֲלַ֛ת צְלָפְחָ֥ד אָחִ֖ינוּ לִבְנֹתָֽיו׃וְ֠הָיוּ לְאֶחָ֞ד מִבְּנֵ֨י שִׁבְטֵ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ לְנָשִׁים֒ וְנִגְרְעָ֤ה נַחֲלָתָן֙ מִנַּחֲלַ֣ת אֲבֹתֵ֔ינוּ וְנוֹסַ֕ף עַ֚ל נַחֲלַ֣ת הַמַּטֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּהְיֶ֖ינָה לָהֶ֑ם וּמִגֹּרַ֥ל נַחֲלָתֵ֖נוּ יִגָּרֵֽעַ׃וְאִם־יִהְיֶ֣ה הַיֹּבֵל֮ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְנֽוֹסְפָה֙ נַחֲלָתָ֔ן עַ֚ל נַחֲלַ֣ת הַמַּטֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּהְיֶ֖ינָה לָהֶ֑ם וּמִֽנַּחֲלַת֙ מַטֵּ֣ה אֲבֹתֵ֔ינוּ יִגָּרַ֖ע נַחֲלָתָֽן׃וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר כֵּ֛ן מַטֵּ֥ה בְנֵֽי־יוֹסֵ֖ף דֹּבְרִֽים׃זֶ֣ה הַדָּבָ֞ר אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה יְהוָ֗ה לִבְנ֤וֹת צְלָפְחָד֙ לֵאמֹ֔ר לַטּ֥וֹב בְּעֵינֵיהֶ֖ם תִּהְיֶ֣ינָה לְנָשִׁ֑ים אַ֗ךְ לְמִשְׁפַּ֛חַת מַטֵּ֥ה אֲבִיהֶ֖ם תִּהְיֶ֥ינָה לְנָשִֽׁים׃וְלֹֽא־תִסֹּ֤ב נַחֲלָה֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִמַּטֶּ֖ה אֶל־מַטֶּ֑ה כִּ֣י אִ֗ישׁ בְּנַחֲלַת֙ מַטֵּ֣ה אֲבֹתָ֔יו יִדְבְּק֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וְכָל־בַּ֞ת יֹרֶ֣שֶׁת נַחֲלָ֗ה מִמַּטּוֹת֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לְאֶחָ֗ד מִמִּשְׁפַּ֛חַת מַטֵּ֥ה אָבִ֖יהָ תִּהְיֶ֣ה לְאִשָּׁ֑ה לְמַ֗עַן יִֽירְשׁוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַחֲלַ֥ת אֲבֹתָֽיו׃וְלֹֽא־תִסֹּ֧ב נַחֲלָ֛ה מִמַּטֶּ֖ה לְמַטֶּ֣ה אַחֵ֑ר כִּי־אִישׁ֙ בְּנַ֣חֲלָת֔וֹ יִדְבְּק֕וּ מַטּ֖וֹת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶׁ֑ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנ֥וֹת צְלָפְחָֽד׃וַתִּהְיֶ֜ינָה מַחְלָ֣ה תִרְצָ֗ה וְחָגְלָ֧ה וּמִלְכָּ֛ה וְנֹעָ֖ה בְּנ֣וֹת צְלָפְחָ֑ד לִבְנֵ֥י דֹדֵיהֶ֖ן לְנָשִֽׁים׃מִֽמִּשְׁפְּחֹ֛ת בְּנֵֽי־מְנַשֶּׁ֥ה בֶן־יוֹסֵ֖ף הָי֣וּ לְנָשִׁ֑ים וַתְּהִי֙ נַחֲלָתָ֔ן עַל־מַטֵּ֖ה מִשְׁפַּ֥חַת אֲבִיהֶֽן׃אֵ֣לֶּה הַמִּצְוֺ֞ת וְהַמִּשְׁפָּטִ֗ים אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב עַ֖ל יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב דוד חי הכהן שליט

קביעת מקום דרישתם של בני מנשה בסוף ספר במדבר

בזאת נסתיים עניינו של ספר במדבר, 'ספר הדרכים', המגולל את פרשת מסעותיהם וייסוריהם של ישראל בדרכי המדבר. כעת, כאשר תמו כל הצרות שבאו עלינו מתוך סביבת המדבר הקשה, אנו מוכשרים לעלות ולבוא אל ערכה הכולל והמחיה של ארץ הקודש.

אמנם, טרם שנבוא למעלה הרמה זו מזכירה לנו התורה שגם ארץ הקודש ארץ היא, ויש לנהוג בה בדרך הראויה לחיי העולם הזה, עולם החומר. מנקודת מוצא זו נשמעים דבריהם של ראשי האבות למשפחת גלעד, המבקשים למנוע את צמצום נחלת שבטם על ידי נישואי בנות צלפחד (שירשו נחלה כגברים) לגברים משבטים אחרים.

לכאורה, אחרי ההכרה כי ארץ ישראל היא ארץ חסד השופעת התחשבות ונתינה לכל הנצרך, לא היו דברי ראשי האבות ראויים להישמע; אולם ארץ ישראל היא ארץ חיים, ושמחת ישיבתה ועבודתה צריכה להתאים גם לחיי העולם הזה ולמושגיו – כאשר לכל שבט תכונה וצביון משלו – ועל פיהן ניתן לו חלקו המוגדר בנחלת הארץ. דברי בני מנשה נענים באותו מטבע לשון שבו נענו בנות צלפחד בזמנו: "כן בנות צלפחד דֹבְרֹת" – "כן מטה בני יוסף דֹּבְרִים". בנות צלפחד נצטוו להגביל את עצמן בנישואיהן לבני שבטן בלבד, כדי ש"לא תסב נחלה ממטה למטה אחר".

אמנם, מדברי חז"ל אנו למדים כי תקנה זו הייתה לשעתה בלבד, ולדורות הותרו השבטים לבוא זה בזה ללא הגבלה. זאת מאחר וכבר שנה לנו רב: "מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים – מה' אשה לאיש"; ויש לנו לסמוך על ההשגחה העליונה המסדרת את כל עלילות בני אדם, שלא תצא תקלה ח"ו מתחת ידה. אם קרה ונישאה בת יורשת נחלה משבט פלוני לגבר משבט אלמוני, ועל ידי כך העבירה מנחלת שבטה לשבטו של בעלה, יש לנו להאמין שמסדר שבטי ישראל דרך הגורל העלומה ימצא את האופן למלא את חסרון השבט הראשון על ידי מעשה דומה שיוסיף על נחלתו. כשם שניתנה הבחירה החופשית לאדם בכל מעשה התורה, כך גם בנחלות הארץ יש לה מקום בצד האמונה בטבע הפנימי המסודר שהטביע ה' בחלוקת הנחלות הראשונה.

לאור דברים אלו מובן מדוע סידרה התורה את דרישתם של בני מנשה בסוף ספר במדבר ולא במקומה – בפרשת פינחס. ראייתם הפרטית של בני מנשה, אף שניתן לה מקום לפי שעה, שייכת למצבו של הדור העובר מחיי המדבר לחיי הארץ, בשעה שהדברים עוד אינם מבוררים וטבע חיי האמונה שבארץ הקדושה עוד לא נקבע בנפשו בשלמות ובקביעות. לאחר שיזכו ישראל וייקבעו בארץ, תהיה האמונה בה' המניע היחידי שיעמוד מאחורי כל מחשבותיהם ומעשיהם בבנין חייהם.

מתוך כך מודיעה התורה כי בנות צלפחד קיבלו על עצמן את הנאמר להן: "ותהינה... לבני דודיהן לנשים", מעשה שהיה בו משום ויתור על זכותן הצודקת והתחשבות בחולשתם הזמנית של בני שבטן.

במצוות אלו, המדגישות את ערך חיי הצדק הראויים לארץ, את חובת ההגנה על קדושתה ואת ההתרכזות מסביב לעבודת ה' המתמצה בדמותו של הכהן הגדול ובחיים הנמשכים ממנה, כשכל אלו מקבילים לחיי עבודה מסודרים של כל שבט בנחלתו, סיימה התורה את פרשת מסעי ואת ספר במדבר, כאשר אנו נוגעים-לא-נוגעים בארצנו, בערבות מואב שעל ירדן ירחו.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך