שפתי כהן על במדבר כט

לא ידוע

🔗 שתף
פסוק א:
ובחודש השביעי. הוא יום ראש השנה יום דין. ונבחר חודש זה להיות יום דין, לפי שבחודש זה הוא מזל מאזנים, ואומר במאזנים לעלות, שכולם עולים לפניו לדין, וצריכין הכל שיכינו עצמן ויזיינו עצמן בכלי זיין שהם תשובה ומעשים טובים, לזה הוא חודש ז' זיין, עוד נבחר יום זה לדין, לפי שבתשרי נברא העולם, וקשה דהא העולם נברא בכ"ה באלול, אלא מה שאמרו שבתשרי נברא העולם הוא על האדם שנברא ביום ששי שהוא נקרא עולם, שסיבת בריאת העולם הוא בשבילו, בראשית אותיות א' בתשרי, ואותו יום נצטווה ולא עמד בציוויו ונידון ויצא בדימוס, ואמר לו זה סימן לבניך, כשם שיצאת ביום זה בדימוס, כן בניך יוצאים מלפני בדימוס, ולזה נקרא תשרי, תשרי ותשבוק לחובין, זהו מקרא קודש יהיה לכם, היו בטוחים בו ועשו אותו יום טוב, אבל לכם לבד, כמו שאמר והוא ישפוט תבל בצדק, אלו ישראל שנידונין תחילה מיקמי דליפוש חרון אף, שביום זה דן כל העולם. ועם כל זה יום תרועה יהיה לכם, לא תמשכו באכילה ושתיה כל כך כי הוא יום דין:
פסוק א:
ובזוהר פרשת תצוה (דף קפ"ד) אמר טעם אחר על דרך הסוד למה נבחר יום זה לדין וזה לשונו, אמאי אתער דינא ביומא דא אלא כל רזין וכל קידושין יקירין כולהו תליין בשביעאה וההיא שביעאה עילאה עלמא דאתי איקרי ומיניה נהרין כל בוצינין וכל קידושין וכל ברכאן, וכד ייתי זימנא לחדותי ברכאן וקידושין לאנהרא בעא לאשגחא בכל תיקוני דעלמין כולהו וכל אינון תיקונין לאתקיימא כולא סלקין מגו תתאה אי אינון כשראן ואי לא כשראן כדין קיימא דלא נהירא עד דאתפרשן חייבין מגו זכאין כדין אתער דינא, ומהאי דינא אתתקף סיטרא אחרא ואשתכח מקטרגא בעלמא בגין דינתנון אינון חייביא בידיה, בגין דעליה כתיב ולכל תכלית הוא חוקר, וחפיא לסיהרא, אמאי בגין דלית תיאובתיה דקודשא בריך הוא לאובדא לעובדי ידוי, וההוא סיטרא אחרא קיימא בקליפה תקיפא דלא יכיל לאתברא בר מההוא עיטא דקודשא בריך הוא יהיב לישראל דכתיב תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, בגין לתברא ההוא כסה דאתחפיא סיהרא ולא נהיר, וכד מתערי ישראל לתתא בשופר בההוא קלא דנפיק משופר בטש באוירא ובקע רקיעין עד דסלקא לגבי ההוא טינרא תקיפא דחפיא לסיהרא אשגח ואשכח אתערותא דרחמי דסליק וקיימא לעילא אתערבב, כדין ההוא קלא קיימא ואעבר ההוא דינא כיון דלתתא אתערו רחמי הכי נמי לעילא אתער שופרא אחרא עילאה ואפיק קלא דאיהו רחמי ואאתערעו קלא בקלא רחמי ברחמי ובאתערותא דלתתא אתער הכי נמי לעילא, עד כאן. זהו באחד לחודש, בא אחד שהיא הבינה, ששלוש עליונות נקראים כולם אחת ואחת כמו שאמר אחת אחת ואחת, אם כן בא אחד לחודש כמו שאחד מטי זימנא לחדותי ברכאן וקידושין (ס"א וחידושין), לזה ראש של שנה היא כנסת ישראל:
פסוק א:
ובמדרש ובחודש השביעי, חודש שהוא שבע במצוות, שופר בו, כיפור בו, סוכה בו, לולב בו, ראיה בו, וכו'. דבר אחר השביעי, רבי ברכיה קרי ליה ירחא דשבועתא, שכן נשבע הקב"ה לאברהם ואמר לו בי נשבעתי, ומה היה צורך לשבועה זו, אמר אברהם אבינו לפני הקב"ה רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת לי קח נא את בנך את יחידך שהיה בלבי מה להשיבך וכבשתי את יצרי ולא השיבותיך, כך כשיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירה ומעשים רעים, תזכור להם עקידת יצחק אביהם ותמלא עליהם רחמים ותרחם עליהם ותקום מכסא דין לכסא רחמים, אימתי בחודש השביעי, עד כאן:
פסוק א:
עוד באחד לחודש, משל לבן מלך שהיה לו דין לפני אביו, אמר לו המלך אם אתה מבקש לזכות לפני בדין מנה לך אפטרון פלוני והוא זוכה לך בדין, כך אמר הקב"ה לישראל אם אתם מבקשים לזכות לפני בדין תהון מזכירין לפני זכות אבותיכם. באחד זה אברהם שנאמר אחד היה אברהם. זכרון תרועה זה יצחק שנאמר והנה איל אחר. מקרא קדש, זה יעקב שנאמר שמע אלי יעקב וגו' וישראל מקוראי, אימתי אתם מזכירים זכות אבות ואתם זוכים לפני בדין, בחדש השביעי:
פסוק א:
מצאתי כתוב בספר הרוקח וז"ל, מנין לנו שבראש השנה באים לדין שנאמר למשפטיך עמדו היום. בפרשת אמור בכל הרגלים כתיב יום לבד מראש השנה, בפסח כתיב יום, ובחמשה עשר יום לחדש, ובעצרת כתיב וביום הבכורים בהקריבכם מנחה וגו', וביוה"כ כתיב וקראתם בעצם היום הזה וגו' כי יום כפורים הוא, בסכות כתיב ביום הראשון וביום השביעי, אבל בראש השנה אמר זכרון תרועה ולא הזכיר יום, זהו ימים יוצרו ולא אחד בהם, ולו קרי, לומר ימים יוצרו ולו להקב"ה אחד בהם שלא כתב בו יום. ועל ספרך כולם יכתבו, וסמיך ליה ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם, לומר שצדיקים גמורים נכתבים לחיים. אם תקטול אלוה רשע רשעים נכתבים למיתה. אם דרך עוצב בי ונחני בדרך עולם, בינונים תלוים ועומדים עד יום הכפורים. מכאן אסמכתא למאי דאמר רבי כרוספדאי אמר ר' יוחנן שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, ואמרינן אדם נידון בראש השנה ונגמר דינו ביום הכפורים. ולא אחד בהם, ס"ת אדם, לכך אנו מתפללים זכרנו לחיים כו'. לכך בפרשת ראש השנה שבסדרא זו יש תיבות כמנין חיים. ומנין שביום הכפורים נחתם, שהרי בסדרא זו בחול ובשבת ובפסח ובעצרת ובראש השנה ובסכות כתיב יום בפרשת המוספים, אבל לא ביום הכפורים, זהו ימים יוצרו ולו אחד בגימט' שנ"ד כמנין שנת הלבנה, ולו אחד, להקב"ה יום הכפורים. ולו קרי, ולא כתיב, אין שטן מקטרג על עבירות שנעשו אותו היום, כדאיתא בפרק קמא דיומא. א"כ ולו אחד, יום אחד שהוא יום הכפורים, אין לו בו קטרוג. יום אחד, בגימט' הדין. ולפי שבפרשת אמור אין כתיב יום בראש השנה, לפי שבא בראש חדש, ומקדשין את החדש ע"י הלבנה, ואין כבודה אלא בלילה, שנאמר את המאור הקטן לממשלת הלילה, וראש חדש תלוי בב"ד ובעדים, ופעמים שאין רואין אותו בזמנו, ופעמים בא בארוכה ואין רואין אותו ביום שראוי לו להיות בו ראש חדש, לכך אין יום בפרשת ובראשי חדשיכם, שאין מברכין ברכת הלבנה אלא בלילה, ולכך אין יום בפרשת אמור בפרשת ראש השנה, ע"כ. ובתיקון שתקנו ז"ל ג"פ חיים, שאומר זכרנו לחיים אל מלך חפץ בחיים כתבנו בספר החיים, כנגד שלשה ספרים, כנגד ספר צדיקים אומר זכרנו לחיים, שזכירה היא בצדיקים שנאמר זכר צדיק לברכה, אל מלך חפץ בחיים כנגד רשעים, שנאמר כי לא אחפוץ במות המת, כתבנו בספר חיים כנגד בינונים שהם תלוים ועומדים לכתיבה. א"כ יהיה פירוש באחד לחדש על זה הדרך, בא אחד, בא יום שממתין לו השטן שהוא יום ראש השנה יום דין, כי ליום זה הוא ממתין, כמ"ש ולא אחד כתיב, ולו קרי, יום ראש השנה, ולהקב"ה יום כפור, לזה נתן הקב"ה עצה לישראל ואמר להם יום תרועה שתערבבו השטן, ויהיה ג"כ לכם יום תרועה, יום שברון, כמו תרועם בשבט ברזל, ולזה יום תרועה מוטעם טרחא, שחוזר לכאן ולכאן:
פסוק א:
ועשיתם עולה וגו'. ולא אמר כמו בשאר המועדים והקרבתם אשה. אמר בזוהר וז"ל, ועשיתם עולה, והקרבתם מבעי ליה כשאר כל יומין מאי ועשיתם, אלא ביומא דא ועשה לי מטעמים כתיב, כמה מטעמים תבשילים עבדו ישראל בהני יומי בעוד דמקטרגא אזיל ומפשפש בחובין דעלמא, ועל דא לא כתיב והקרבתם אלא ועשיתם, ולא אמר אשה, וכן בכל שאר יומין לא כתיב אשה דלית לון חולקא בכל הני יומי כ"ש בהאי יומא דאינון עבדי מטעמים ותבשילין בלא דעתא דסטרא אחרא, דהא יצחק משדר ליה לצוד צידא דחובין דבני עלמא ולאייתאה לגביה, ובעוד דאיהו אזיל ישראל נטלו עיטא מרבקה ועבדין כל אינון צלותין, מזמנין שופר ותקעין ביה בגין לאתערא רחמי, והא אוקימנא. ויבא לו יין וישת דאייתי ליה מרחיק מגו אתר דחמרא עתיקא ושתי ואטעי ליה, ואח"כ מברך ליה בכמה ברכאן ואעבר על חובוי, מה כתיב ויהי אך יצא יצא יעקב וגו', ובגין כך איהו יומא דיבבא, וקרבנא איהו איל אחד בגין אילו דיצחק. ושעיר עזים אחד לחטאת, שוחד לסמאל לכפרה אנפוי מההוא בכיה דאיהו בכי בהאי יומא כיון דאיהו חמי דלא אתעבידת רעותיה והא למגנא צד צידה, ע"כ. א"כ פירוש לחטאת לקנח הדמעות:
פסוק א:
עוד ובחדש השביעי באחד. לומר שהוא חדש מיוחד להקב"ה, כמ"ש בזוהר פרשת תצוה (דף קפ"ו) וז"ל, פתח ואמר החדש הזה לכם ראש חדשים, וכי זמנין וחדשים לאו אינון להקב"ה, אלא חדשיכם לא כתיב אלא החדש הזה לכם, דילי איהו, אבל אנא מסרית יתיה לכון, דילכון איהו באתגליא, אבל שביעאה דילי איהו, ועל דא איהו בכסא ולא באתגליא, ירחא דילכון איהו בסדרא דאתוון אביב אב י"ב רזא דג' ואיהו אב"ג בסדרא דאתוון, אבל ירחא דילי איהו מסופא דאתוון תשרי, מ"ט אתי מתתא לעילא ואנא מעילא לתתא, האי דילי ברישא דירחא אנא איהו באתכסיא, בעשרא לירחא אנא איהו, בגין דאנא בחמש קדמאי וחמש אחרנין וחמש תליתאי, בקמייתא דירחא אנא איהו בגין ה' יומין, בעשרא דירחא אנא איהו בגין ה' יומין אחרנין, בט"ו לירחא אנא איהו, מ"ט כולי האי, בגין דכל ירחא דא מעלמא עילאה איהו, ועלמא עילאה ברזא דה' איהו בכל זמנא וזמנא, בגין כך ירחא דא בכסה ולא באתגליא, בגין דעלמא עילאה בכסה איהו וכל מילוי באתכסיא, וירחא דא דקוב"ה איהו בלחודוי, ע"כ. א"כ באחד לחדש כאילו אמר חדש לאחד, ב"ה שבידו לחדש:
פסוק א:
עוד באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם. כמו שאמרו במדרש אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי, אימתי בראש השנה, שהסנהדרין יושבין לעשות ראש השנה ביום פלוני, מיד הקב"ה מושיב סנהדרין של מלאכים ואומר להם לכו גמרו מה שתחתונים גוזרין, אומרים לפניו רבש"ע בניך גזרו שיהיה ר"ה ביום פלוני, מיד הקב"ה יושב באותו יום לדון עולמו, והכסאות מוצעות והספרים נפתחים והסנהדרין של מלאכים עומדים לפניו אלו מלמדים זכות ואלו מלמדים חובה, למה כי חוק לישראל הוא, ישראל גזרו חוק ראש השנה, והרי הוא משפט לאלהי יעקב, ע"כ. לזה אמר כאן מקרא קדש יהיה לכם, והוא לשון זימון, כמו וקדשתם היום ומחר ת"א ותזמנינון, למה הוא מקרא קדש, שהוא מזומן לדין. הוא לכם, כלומר בשבילכם שאתם קראתם אותו קדש, זהו יהיה לכם:
פסוק ה:
שעיר עזים אחד חטאת. לא אמר ושעיר, כמ"ש בשאר שאמר ושעיר בוא"ו, וכן לא אמר לחטאת אלא חטאת, וכן לא אמר לכפר עליכם כמ"ש בפסח ובחג השבועות ובראש השנה. ועוד שעיר זה למה, כבר נתנו לו שעיר אחד שעלה לו הגורל ונתרצה והלך לו. אלא שעיר זה היה קרב עם קרבן מוסף לומר שהוא תוספת חטוי ודכוי, לא שהיה בו צורך חטוי, כי א"כ היל"ל לחטאת, אלא אמר חטאת כל דהו הואיל ובכל המוספין של שאר המועדים היה קרב עמהם שעיר גם במוסף זה, ולזה היה נעשה בחוץ, כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות יוה"כ, שכתב היה נעשה בחוץ והיה נאכל בערב, נאכל בחוץ בלא פחד, לזה לא נאמר בו לכפר, כי כבר נתכפר פניו בשעיר של גורל וכן בכל קרבן מוסף של שמונה ימי החג לא נאמר בהם לכפר, וכן לא נאמר בהם לחטאת, אלא חטאת, לפי שבאלו הימים הם ימי שמחה והנחה למדינות עשה, שנותנין חלק לע' שרים, ואין שום מערער ואין שטן ואין פגע רע, ולזה אנו יושבין בסוכה בחוץ בלי פחד, כי הם ימי שמחה ולזה נכפלה השמחה בזה החג. וכן אמרו בזוהר בסעודתא עילאי דעביד ליה, האי רחימוי דמלכא ידע דמלכא אתרעי ביה, אמר מלכא השתא אנא בעי למחדי עם רחימאי ודחילנא דכד אנא בסעודתא עם רחימאי יעלון כל אינון קסטורי ממנן ויתבון עמנא לפתורא למסעד סעודתא דחדוה עם רחימאי, מה עבד אקדים ההוא רחימוי קוסטורין דירוקי ובשרא דתורי ואקריב קמייהו דאינון קסטורי ממנן למיכל, לבתר יתיב מלכא עם רחימוי לההיא סעודתא עילאה (פירוש מעולה) מכל עידונין דעלמא ואחדי מלכא עם רחימוי בלחודוהי ולא אתערבון אחרנין בינייהו, כך ישראל עם קוב"ה, בגין כך כתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם, ע"כ:
פסוק ה:
גימטריאות
פינחס. פני חס, פנים של זעם הסירה וחס עליהם, פנה וחס:
פסוק ה:
בקנאו את קנאתי. באותה קנאה האמורה בסוטה, רוח קנאה וקנא את אשתו, וישראל היו כנואפים וזונים:
פסוק ה:
בת צור. בלק צר לישראל. צור רא"ש, צורר, לזה צרור וגו':
פסוק ה:
ראובן חנוך משפחת. ר"ת רח"ם, שקיים רמ"ח מ"ע:
פסוק ה:
לאזני. שאיזן את התורה. לעירי, כמו עירין קדישין, שאליהו בא ממנו שנקרא מלאך:
פסוק ה:
משה לאמר צו את ס"ת למפרע תורה, שקודם הקרבנות צוה להם על התורה, ואמר להם התורה היא מכפרת במקום הקרבנות, שנאמר זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת וגו':
פסוק ה:
קרבני. קר בני, קורת רוח עשה לי בני:
פסוק ה:
לחמי. מחלי, רמז שבני לוי מחלי מקרבים ישראל לאביהם שבשמים. ד"א לחמי, ימחל, שבקרבן ימחול להם לישראל עונם:
פסוק ה:
כבשים בני שנה. ר"ת כבש, כובשים העונות ועושין ישראל כתינו"ק ב"ן שנ"ה:
פסוק ה:
כבשים. כבש ים, שבזכות הקרבנות נקרע הים:
פסוק ה:
לריח. י"ו בקרייא, כנגד י"ו קרבנות עולה שמקריבים בשבוע, ב' בכל יום וב' של מוסף שבת, וכנגדם נכרתו שש עשרה בריתות על כל מצוה ומצוה:
פסוק ה:
הסך נסך. ב' ניסוכין, יין ומים:
פסוק ה:
הסך נסך שכר. ר"ת שנה, לומר פעם בשנה מנסכין המים שהוא בחג הסכות. כל ימות החג ב' ניסוכין. הסך, סכ"ה, נסך, לומר בחג הסכות היו ב' ניסוכין:
פסוק ה:
לה' וביום השבת. ר"ת לוה, כלומר לוה להוצאת שבת, לוו עלי ואני פורע:
פסוק ה:
אילים וכבשים ועשרונים במספר קה"ל. לכפר על קהל ישראל. וכל העשרונים והפרים והאילים והכבשים במנין שמ"ח, והיית אך שמח:
פסוק ז:
ובעשור לחדש השביעי הזה וגו'. מאי הזה, הרי בסכות אמר ובט"ו יום לחדש השביעי, ולא אמר הזה, אלא לפי שבתשרי נברא העולם ובזה החדש חטא אדם הראשון, לזה אמר הזה, כלומר הואיל ובזה החדש היה החטא, ראוי הוא שתענו את נפשותיכם, שכולכם הייתם כלולים באדם הראשון, וכמו שחטא בעשירית, שכן אמרו בתשיעית נצטווה ובעשירית סרח, לזה בעשור תענו וגו'. וכבר ביארנו פסוק בראשית ברא אלהים, שהכוונה היתה לברוא אדם בארץ להיותם כמלאכים בשמים ואע"פ שהן בעלי חומר, שנאמר אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם, וכשחטא ולא נעשית הכוונה רצה הקב"ה שתתקיים הכוונה ביום א' בשנה, ויחשב להם כשנה, להיותם כמלאכים, וזה ביום הכפורים שאין בו לא אכילה ולא שתיה, לפי שנברא ונדון בו' בתשרי, ולפי שתשש כחו מחמת שעלה לדין ונתגרש מגן עדן, ופשט מלבושי האור ונתלבש בעור, לזה המתין לו ד' ימים עד העשור עד שנתחזק ונצטווה על הענוי, שבענוי יוצאי חלציו יש לו ג"כ עינוי זהו תענו את נפשותיכם, את דייקא, תענו אותו כח שקבלתם מאדם, לזה בחדש השביעי הזה. ובפרשת אמור כתבנו שם טעם עינוי יום כפור על דרך הסוד עיי"ש. א"כ בערך שיצא בדימוס מקרא קדש יהיה לכם, ובערך שחטא ועניתם את נפשותיכם. ולפי שחטא ביום הששי, לזה הם ששה ענוים, אלא ששתיה בכלל אכילה, לזה הם חמשה. נפשותיכם, בגי' רמוזים בכאן חמשה ענוים. תענו את נפשותיכם, כביכול כמו שכ"י עולה למעלה לאימא עילאה להביא טרף לביתה והיא מעונה, מאכילה נגד אברהם שהיה מאכיל לכל עובר ושב, משתיה נגד יצחק, מרוב החמימות הוא צמא לשתות, וזהו סוד הבארות שחפרו עבדי יצחק, והוא בכלל אכילה, בסוד ויעקוד את יצחק בנו רחיצה נגד יעקב שהוא הצינור הגדול שמושך מימי החסד ומימי הרחמים. סיכה נגד הנצח שמושך משמן הטוב מן החכמה ע"י זקן אהרן. נעילת הסנדל נגד ההוד, שמי שהולך יחף אין לו הוד. תשמיש המטה נגד היסוד, מטה היא עטרה, ולפי שכביכול היא מנועה ביום זה מאלו, כן צוה ביום זה לישראל ג"כ, שלא יתגדלו על אמם:
פסוק ז:
ובזוהר ז"ל, ועל דא ביומא דכפורי דאיהו קנוחא דכל חובין ונקוי דילהין, בעיין ישראל לנקאה גרמייהו ולמהך יחפי רגלין כמלאכין עילאין, חמש ענויין בגין לאסתייעא מחמש סטרין עילאין דיומא דכפורי אפיק לון ואינון תרעין דיליה, ואי שתיה קא חשיב דאיהו מסטרא דיצחק הא שית, ואע"ג דבכלל אכילה היא, ובדין אינון שית. ענויא בתראה איהו תשמיש המטה ובדרגא שתיתאה שכיח, ולקבליה אנן עבדין ענויא דא, ע"כ והבן:

במדבר כט - קרבנות ראש השנה, יום הַכִּפּוּרִים, סוכות, שְׁמִינִי עֲצֶרֶת

א וּבַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ י֥וֹם תְּרוּעָ֖ה יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃ ב וַעֲשִׂיתֶ֨ם עֹלָ֜ה לְרֵ֤יחַ נִיחֹ֙חַ֙ לה' פַּ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד אַ֣יִל אֶחָ֑ד כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵי־שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּמִימִֽם׃ ג וּמִנְחָתָ֔ם סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן שְׁלֹשָׁ֤ה עֶשְׂרֹנִים֙ לַפָּ֔ר שְׁנֵ֥י עֶשְׂרֹנִ֖ים לָאָֽיִל׃ ד וְעִשָּׂר֣וֹן אֶחָ֔ד לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָ֑ד לְשִׁבְעַ֖ת הַכְּבָשִֽׂים׃ ה וּשְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את לְכַפֵּ֖ר עֲלֵיכֶֽם׃ ו מִלְּבַד֩ עֹלַ֨ת הַחֹ֜דֶשׁ וּמִנְחָתָ֗הּ וְעֹלַ֤ת הַתָּמִיד֙ וּמִנְחָתָ֔הּ וְנִסְכֵּיהֶ֖ם כְּמִשְׁפָּטָ֑ם לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לה'׃ ז וּבֶעָשׂוֹר֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כָּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ ח וְהִקְרַבְתֶּ֨ם עֹלָ֤ה לה' רֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ פַּ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד אַ֣יִל אֶחָ֑ד כְּבָשִׂ֤ים בְּנֵֽי־שָׁנָה֙ שִׁבְעָ֔ה תְּמִימִ֖ם יִהְי֥וּ לָכֶֽם׃ ט וּמִנְחָתָ֔ם סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן שְׁלֹשָׁ֤ה עֶשְׂרֹנִים֙ לַפָּ֔ר שְׁנֵי֙ עֶשְׂרֹנִ֔ים לָאַ֖יִל הָאֶחָֽד׃ י עִשָּׂרוֹן֙ עִשָּׂר֔וֹן לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָ֑ד לְשִׁבְעַ֖ת הַכְּבָשִֽׂים׃ יא שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את מִלְּבַ֞ד חַטַּ֤את הַכִּפֻּרִים֙ וְעֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד וּמִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכֵּיהֶֽם׃ יב וּבַחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֜וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וְחַגֹּתֶ֥ם חַ֛ג לה' שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ יג וְהִקְרַבְתֶּ֨ם עֹלָ֜ה אִשֵּׁ֨ה רֵ֤יחַ נִיחֹ֙חַ֙ לה' פָּרִ֧ים בְּנֵי־בָקָ֛ר שְׁלֹשָׁ֥ה עָשָׂ֖ר אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִ֥ם יִהְיֽוּ׃ יד וּמִנְחָתָ֔ם סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן שְׁלֹשָׁ֨ה עֶשְׂרֹנִ֜ים לַפָּ֣ר הָֽאֶחָ֗ד לִשְׁלֹשָׁ֤ה עָשָׂר֙ פָּרִ֔ים שְׁנֵ֤י עֶשְׂרֹנִים֙ לָאַ֣יִל הָֽאֶחָ֔ד לִשְׁנֵ֖י הָאֵילִֽם׃ טו וְעִשָּׂרׄוֹן֙ עִשָּׂר֔וֹן לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָ֑ד לְאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר כְּבָשִֽׂים׃ טז וּשְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד מִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ׃ יז וּבַיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֗י פָּרִ֧ים בְּנֵי־בָקָ֛ר שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵי־שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם׃ יח וּמִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֡ם לַ֠פָּרִים לָאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט׃ יט וּשְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד וּמִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכֵּיהֶֽם׃ כ וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י פָּרִ֥ים עַשְׁתֵּי־עָשָׂ֖ר אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵי־שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם׃ כא וּמִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֡ם לַ֠פָּרִים לָאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט׃ כב וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד וּמִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ׃ כג וּבַיּ֧וֹם הָרְבִיעִ֛י פָּרִ֥ים עֲשָׂרָ֖ה אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם׃ כד מִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֡ם לַ֠פָּרִים לָאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט׃ כה וּשְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד מִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ׃ כו וּבַיּ֧וֹם הַחֲמִישִׁ֛י פָּרִ֥ים תִּשְׁעָ֖ה אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם׃ כז וּמִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֡ם לַ֠פָּרִים לָאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט׃ כח וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד וּמִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ׃ כט וּבַיּ֧וֹם הַשִּׁשִּׁ֛י פָּרִ֥ים שְׁמֹנָ֖ה אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵי־שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם׃ ל וּמִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֡ם לַ֠פָּרִים לָאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט׃ לא וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד מִנְחָתָ֖הּ וּנְסָכֶֽיהָ׃ לב וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁבִיעִ֛י פָּרִ֥ים שִׁבְעָ֖ה אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵי־שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם׃ לג וּמִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּהֶ֡ם לַ֠פָּרִים לָאֵילִ֧ם וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כְּמִשְׁפָּטָֽם׃ לד וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד מִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ׃ לה בַּיּוֹם֙ הַשְּׁמִינִ֔י עֲצֶ֖רֶת תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ לו וְהִקְרַבְתֶּ֨ם עֹלָ֜ה אִשֵּׁ֨ה רֵ֤יחַ נִיחֹ֙חַ֙ לה' פַּ֥ר אֶחָ֖ד אַ֣יִל אֶחָ֑ד כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵי־שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּמִימִֽם׃ לז מִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֗ם לַפָּ֨ר לָאַ֧יִל וְלַכְּבָשִׂ֛ים בְּמִסְפָּרָ֖ם כַּמִּשְׁפָּֽט׃ לח וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד וּמִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכָּֽהּ׃ לט אֵ֛לֶּה תַּעֲשׂ֥וּ לה' בְּמוֹעֲדֵיכֶ֑ם לְבַ֨ד מִנִּדְרֵיכֶ֜ם וְנִדְבֹתֵיכֶ֗ם לְעֹלֹֽתֵיכֶם֙ וּלְמִנְחֹ֣תֵיכֶ֔ם וּלְנִסְכֵּיכֶ֖ם וּלְשַׁלְמֵיכֶֽם׃

פרשנים על הפרק

מאמרים על הפרק