פסוק יא:רש"י ד"ה ונסכיהם, מוסב על המוספין הכתובים, ועל "תעשו" וכו'. והנה לא כתוב "תעשו" בכל הפרשה כולה. וראה "שפתי חכמים" (אות ס) וראה ב"דיוקים" של ר' פינחס וולף ז"ל. (פ' פינחס תשס"א)
פסוק יב:"ובחמשה עשר יום לחדש השביעי מקרא קדש...". קצת קשה: למה אין כאן תיבת "זה" כמו למעלה (כח, יז ו־כט, ז). ואולי עוד יותר קשה משום הערתו של "אור החיים" הק' למעלה (כח, יז) ששם בא "הזה" למעט סוכות ממצה - על פי תורת כהנים (כג, ו). (פ' פינחס תשנ"ג) וראה "אזנים לתורה" שכתב: בפרשת אמר (כג, לד) נאמר: "בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה", המראה, שלחלק ידוע מחג הסוכות (הישיבה בסוכה, ד' המינים ושאר המצוות האמורות בו) יש שייכות ל"מקראי קודש" של "החדש השביעי הזה", לראש השנה ויום הכפורים, שהיוצא חייב בימי הדין, מפני שעוונותיו רבו על זכויותיו, יש לו תקנה לקיים את המצוות המרובות שבימי הסוכות ולהכריע את הכף לזכות. וזהו הסוד של "גמר חתימה"... ולפיכך נמנו שם כל מצוות החג הנהדר הזה. אבל כאן הדברים אמורים במוספי ימי הסוכות, היינו אודות "הצד השני" של החג, שהוא בין־לאומי; והיינו שבני ישראל, המכירים את רבון העולמים והשגחתו על כל יושבי תבל, ויודעים שבסוכות נידונים על המים, נצטוו להקריב בעד כל האומות שאינם מכירים את בורא עולם או שאינם יודעים שעל המים דנים בשמים בחג הסוכות - קרבן לה': שבעים פרים בעד שבעים אומות. ומנקודת מבט זו אין לחג זה שום שייכות לראש השנה ויום כיפור (ולפיכך לא נזכר כאן מצוות סוכה וד' מינים)... ולפיכך לא נאמר בו "הזה" (זה שכבר מדובר עליו בראש השנה ויום כיפור)... אלא סתם "לחדש השביעי". ע"כ.
פסוק יב:הכתוב מזכיר לגבי פסח איסור מלאכה ומצוות מצה, לגבי שבועות איסור מלאכה, אך לגבי סוכות רק "וחגתם חג", כלומר לא רק שאינו מזכיר מצוות היום (ארבעת המינים וסוכה), אלא אף לא איסור מלאכה.
פסוק יב:(פ' פינחס תשנ"ד - לפני שלום זכר של בנם של מיכאל וחגית שי') באשר לאי־איזכורה של מצוות סוכה כתב בעל "משך חכמה": לא כתב כאן "בסוכות תשבו" כמו שכתב "מצות יאכל" (כח, יז) בפסח, ובראש השנה "יום תרועה יהיה לכם" (בפרקנו, פסוק א), משום דבחג היו צריכים כולם להיראות לפני ה' בשילה או בבית עולמים. וכי יעלו כולם, אז פטורים מדין הולכי דרכים, ומשום מצטער, ופטורים מסוכה, לכן לא הזכיר זה. ע"כ. וראה "אזנים לתורה" (לפסוק יב). לדבריו, שני צדדים יש בחג הסוכות: הצד האחד - היותו גמר החתימה של הימים הנוראים הקודמים לו. לצד זה מוקדשות מצוות כמו ישיבה בסוכה וארבעת המינים. היוצא חייב בימי הדין, מפני שעוונותיו רבו על זכויותיו, יש לו תקנה לקיים את המצוות המרובות שבימי המצוות ולהכריע את הכף לזכות. צד זה מודגש בפרשיית המועדות שבפרשת אמור (ויקרא כג). כאן, לעומת זאת, מודגש הצד השני - הצד הבין־לאומי - בו מצווים בני ישראל להקריב בעד כל האומות. מנקודת מבט זו אין לחג סוכות שום שייכות לראש השנה ויום כיפור ואין ענין להזכיר מצוות כמו סוכה וארבעת המינים.
פסוק כד:"...מנחתם ונסכיהם". בכל קרבנות החג כתוב "ומנחתם", ואלו כאן חסרה הו"ו, וצריך עיון. (פ' פינחס תשנ"א) וראה "אבני שהם" לרב משה ליב שחור (עמ' רצו). לדבריו, נאמר ביום הרביעי "מנחתם", בלי ו"ו החיבור, ובשאר הימים "ומנחתם" עם ו"ו החיבור, לרמוז שאין לערבב את המנחות של היום הרביעי בכלי אחד עם המנחות של הימים הקודמים, אבל בשאר הימים כולם, ניתן לערבב אלו עם אלו. עיין שם. וראה הסבריהם של בעל "משך חכמה" על אתר, ושל מרן הגרא"י קוק ב"עולת ראי"ה" (ח"ב עמ' שצא-שצב).
פסוק לו:רש"י ד"ה פר אחד איל אחד, ...ובמדרש רבי תנחומא, לימדה תורה דרך ארץ, שמי שיש לו אכסנאי, יום ראשון מאכילו פטומות, למחר מאכילו דגים וכו'. מסתבר שלשון "למדה תורה דרך ארץ" אינו בא לומר שכך צריך לנהוג, חרף לשון "יאכילנו", אלא צילום המציאות (-דרך ארץ) הוא זה. כלומר כך הוא דרך העולם, אבל אין כל חובה לנהוג כן, וקצת תמוה שאין רש"י אומר משהו על השלילה שבדבר, או על החיוב לעשות טוב מזה. ראיתי מפרשי רש"י ומדרש תנחומא שבידי ולא נחה דעתי. (פ' פינחס תשמ"ז, תשנ"ב, תשנ"ט) על שאלה זו השיב רבי חיים קמיל, ראש ישיבת אופקים, בגליון ה' של הקובץ "משולחן מלכים" (עמ' קפג), וכך כתב: וכי זהו דרך ארץ, הזוהי הנהגה הרצויה על פי התורה - להיות פוחת והולך בכיבוד האורח?! אכן למדתנו תורה דרך ארץ, להיות פוחת והולך. הסיבה למעט בכבודו של האורח נובעת מפני שאינו אורח כבר. ככל שמתארך זמן אירוחו נעשה יותר ויותר כבן בית ולפיכך נוהגים עמו כאחד מאנשי הבית, וזהו דרך ארץ, לתת לפני האורח את ההרגשה שהינו כבן בית. ע"כ. ובאופן אחר השיב ר' שמואל עמנואל שי': דומה שלגבי מארח בעל אמצעים זו אכן לא הדרך ארץ הרצויה. אבל מה יעשה מארח בעל אמצעים מצומצמים, שאין באפשרותו לתת לאכסנאי כל יום פטומות? לגביו קיימת אפשרות לתת כל יום דגים או בשר בהמה, דהיינו מאכלים במחיר ממוצע. המעלה של הדרך המוצעת על ידי רבי תנחומא היא שהמארח נותן כל יום מאכל בדרגה המירבית שהוא יכול לתת באותו היום.
פסוק לט:"...לבד מנדריכם ונדבֹתיכם לעֹלֹתיכם ולמנחֹתיכם ולנסכיכם ולשלמיכם". הרי זה פסוק קשה, כי הנה עולה, מנחה ושלמים הם קרבנות המובאים בתור נדר או בתור נדבה, ולכאורה אין כל צורך לפרט על ידיהם את המלים "מנדריכם ונדבֹתיכם". ובוודאי קשה "ולנסכיכם" שאינו אלא לוואי לקרבן, ולא קרבן הקרב בפני עצמו. וראה ראב"ע, אך דבריו קשים. (פ' פינחס תשנ"ו) וראה "העמק דבר" על אתר המבאר כי עולת ראיה ושלמי חגיגה, אף על פי שהם חובה, מכל מקום ניתן להרבות בנדרים ונדבות, וכן אפשר להרבות מנחות ונסכים יותר מהחוב ולהביא לכבש מידת נסכים הרגילה אצל פר. עיין שם.
פסוק לט:בר־מצוה של יגאל מנחם שי'
פסוק לט:סעודת בר מצוה היא סעודת מצוה גם בלא דברי תורה, אך מדברי תודה איננו פטורים. בפרשת פינחס למדנו שמותר לספור בני משפחה. יעקב אבינו ע"ה אמר "כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות" (בראשית לב, י), והיו לו בסך הכל שבעים נפש כשירד למצרים, וזאת מארבע נשים. יגאל שלנו הוא הנכד הארבעים, והכל מאשה אחת, ה' ישמרה. וב"ה הבנים והכלות, הבנות והחתנים - כולם טובים. וכן הנכדים ההולכים וגדלים. אילו ידעתי כמה טוב להיות סבא, הייתי הופך הסדר ומתחיל בזה... אם כן אני מנצל הזדמנות זו להודות לקב"ה על כל הטובה שעשה עמי. יעקב עבר את הירדן ובידו מקל, ואני, עברתי ים גדול ואפילו מקל לא היה בידי, על אחת כמה וכמה שעלי להודות ולהודות. ברכתי לחתן הטרי, שיזכה להודות לו יתברך מדי יום בכל לב כמו עכשיו. (פ' פינחס תשנ"ד)