פסוק א:וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים, מקום הסמוך למואב שכנראה צמחו בו עצי שיטה, וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב.
פסוק ב:בעקבות זאת – וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן. וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. ישראל לא הגיעו לחטאי עבודה זרה מראש, אלא מתוך עניינן בנשות הארץ הם הצטרפו גם לפולחניהן,
פסוק ג:ובסופו של דבר – וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר, האל המואבי שנחשב לשליט באותו אזור. וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל על הזנות ועל העבודה הזרה.
פסוק ד:וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה: קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם, שהם השופטים המצוּוים על הריגת החוטאים. וְכיוון שעד כה איש לא מיחה בידם, הוֹקַע, הרוג ותלה אוֹתָם – את אלו שהשתתפו בחטא לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ, באופן פומבי ונחרץ כדי להביע את חומרת המעשה, וְאז יָשֹׁב חֲרוֹן אַף, כעסו של ה' מִיִּשְׂרָאֵל.
פסוק ה:וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל, המנהיגים הממונים על העם: הִרְגוּ אִישׁ את אֲנָשָׁיו, את האנשים שהוא מופקד עליהם הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.
פסוק ו:וְהִנֵּה אִישׁ, אדם חשוב מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית שמצא בשוק והלך אתה לאוהל לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. האיש עשה זאת בפומבי כדי להצהיר כי אין בכך כל פסול. וְהֵמָּה, הם, ישראל בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד משום שחשו עד כמה המעשה מגונה, אך היו חסרי ישע כי לא ידעו מה עליהם לעשות.
פסוק ז:וַיַּרְא את המעשה הזה פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, נכדו של הכהן הגדול, שנכח באותו מעמד עם משה ושאר מנהיגי העם, וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.
פסוק ח:וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל שקרב אל המדינית אֶל הַקֻּבָּה, האוהל, וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם בשעת מעשה ממש – אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ, אבר המין שלה. וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בעקבות הדקירה הזו .
פסוק ט:וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף.
פסוק י:וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
פסוק יא:פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב, שיכך והרגיע אֶת חֲמָתִי, כעסי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם. פינחס חש שעליו לשמור בקנאות את נוכחותי המוחלטת בקרב ישראל, ולכן עשה מעשה קיצוני שלא צֻווה עליו. וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לולא עשה מה שעשה, הייתה המגפה מתפשטת על כל העם.
פסוק יב:לָכֵן אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. ברית השלום המיוחדת לא ניתנה לו משום שהוא איש שלום, אלא מפני שהשכין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. במעשה זה הכריז פינחס על בעלותו הבלעדית של ה' על ישראל. עמדה קנאית זו אינה משלימה עם התערבותו של כל גורם זר בקשר הקרוב בין ישראל לאלוקים.
פסוק יג:וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם. זו המתנה שפינחס קיבל תַּחַת אֲשֶׁר, כי קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
פסוק יד:וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת, עם הַמִּדְיָנִית בעת המעשה – זִמְרִי בֶּן סָלוּא, נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי.
פסוק טו:וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית – כָּזְבִּי בַת צוּר, שהיה רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא. המדינים היו שבטים שונים שקיימו קשרים ביניהם, וצור היה מנהיג בית האב הגדול או החשוב ביותר במדין.
פסוק טז:וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:
פסוק יז:צָרוֹר, שנאו אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם. על מואב ה' הגן, אך במדין חִייב להילחם,
פסוק יח:כִּי צֹרֲרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם, בתחבולותיהם אֲשֶׁר נִכְּלוּ, זממו לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר. המדינים היו קשורים למואב, שהרי זקני מדין הלכו עם זקני מואב לשכנע את בלעם לקלל את ישראל, אך נראה ששנאו את ישראל יותר מהמואבים. מהמשך הכתובים מתברר שהרעיון לפתות את ישראל באמצעות הבנות הייתה מזימה מתוכננת של בלעם ושל המדינים, שהבינו שקיומו של העם הזה נעוץ בקדושתו ובייחודו. על כן מסרו את בנותיהם, ואפילו את בתו של נשיאם, להחטיא את ישראל כדי לגרום להם למפלה גדולה.
