פסוק א:וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
פסוק ב:דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ, כאשר תדליק אֶת הַנֵּרֹת, אֶל מוּל פְּנֵי, הקנה המרכזי של הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. צורתם של הנרות – שהם כלי קיבול השמן והפתילה – מסתיימת בפִיה שאפשר להטותה בכיוונים שונים. אהרן מצווה שכל הפתילות יפנו אל הקנה המרכזי, או: אל השטח שמול הקנה האמצעי.
פסוק ג:וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן – אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.
פסוק ד:וְזֶה סיכום מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה: מִקְשָׁה, גוש זָהָב, עַד יְרֵכָהּ, בסיס המנורה, עַד פִּרְחָהּ, הפרחים המעטרים את קניה – מִקְשָׁה הִוא. הכול עוצב מתוך גוש הזהב ללא הרכבה, ללא הדבקה וללא ריתוך. כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה – כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה. מן ההוראות המילוליות לבדן קשה היה לדעת כיצד יש לעצב את המנורה, כיצד צריכים להיראות כפתוריה ופרחיה ומה מספרם. משום כך ה' הראה למשה את דמותה בהר, ומשה יכול היה להורות לעושי המלאכה כיצד יש לבצעה.
פסוק ה:וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
פסוק ו:קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְטִהַרְתָּ אֹתָם.
פסוק ז:וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם: הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת, מי פרה אדומה, וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם. עליהם לגלח את כל שערותיהם – שער הראש, הזקן ושער הגוף, וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם, וְהִטֶּהָרוּ בטבילה.
פסוק ח:וְלָקְחוּ הלויים פַּר בֶּן בָּקָר לעולה וּמִנְחָתוֹ, העשויה סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן, וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת, כחלק מהיטהרותם.
פסוק ט:וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שכן הדבר נוגע גם להם.
פסוק י:וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי ה'. וְסָמְכוּ נציגיהם של בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אולי הסנהדרין ואולי הבכורות שהיו עובדים עד עתה ונפדו על ידי הלויים, אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם. כך הלויים ייעשו מעין קרבן של העדה. העדה תקדיש אותם לעבוד באוהל מועד במקום בכורותיה. סמיכת הידיים של נציגי ישראל על ראש הלויים דומה לסמיכת הידיים של הבעלים על ראש הבהמה המוקרבת, אך כאן היא מבטאת את ייפוי כוח הלויים למלא את מקום הבכורות כנציגי ישראל.
פסוק יא:וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כדרך שהכהן עושה בחלק מן הקרבנות. הנפת הלויים היא עבודה קשה הדורשת כוח רב. וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה'. כמו הקרבן אף הלויים זוכים למעמד מיוחד, ולקראתו הם עוברים הליכי הכנה דוגמת אלה שעובר הקרבן.
פסוק יב:בני ישראל סומכים את ידיהם על הלויים, וְאילו הַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ שני הַפָּרִים, הקרבנות המוקרבים בפועל על גבי המזבח. וַעֲשֵׂה אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה לַה', לְכַפֵּר עַל הַלְוִיִּם.
פסוק יג:וְהַעֲמַדְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו, וְהֵנַפְתָּ אֹתָם גם אתה תְּנוּפָה לַה' כחלק מהקדשתם.
פסוק יד:וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ לִי, לצבאי ולמִשמר המקדש שלי הַלְוִיִּם.
פסוק טו:וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה קודם שיבואו לעבוד,
פסוק טז:כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; נתונים מכל צד, הם ובניהם. או: נתונים כפליים הן מצד רצונם והן בבחירתו של ה', או: נתונים כשלעצמם ונתונים בתור תחליף – תַּחַת, במקום פִּטְרַת, פתיחת כָּל רֶחֶם – כלומר בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָקַחְתִּי אֹתָם לִי.
פסוק יז:כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם – את בכורי ישראל לִי, לעבודתי.
פסוק יח:ואחר כך – וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. הלויים נעשו תחליף לבכורות.
פסוק יט:וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכך לֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ. המשמר הקבוע של הלויים יוודא שישראל לא יגעו בקודש שלא כדין, וכך ישראל לא ייפגעו. השהייה במשכן ובמקדש והעבודה בו ומניעת כניסה שאינה ראויה או כזו שאין בה צורך, תובעות לימוד ואימון. קשה לדרוש זאת מכל בכור במשפחות ישראל, אך אפשר להקדיש שבט קטן אחד למטרה זו.
פסוק כ:וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לַלְוִיִּם – כֵּן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
פסוק כא:וַיִּתְחַטְּאוּ, נטהרו מעצמם הַלְוִיִּם וַיְכַבְּסוּ בִּגְדֵיהֶם. וַיָּנֶף אַהֲרֹן אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה', וַיְכַפֵּר עֲלֵיהֶם אַהֲרֹן והעלה אותם בדרגה לְטַהֲרָם כדי שיהיו ראויים לתפקיד.
פסוק כב:וְאַחֲרֵי כֵן בָּאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו. כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה עַל הַלְוִיִּם – כֵּן עָשׂוּ לָהֶם.
פסוק כג:המשך וסיכום לכך – וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
פסוק כד:זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם: מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד.
פסוק כה:וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה, וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד בנשיאת הכלים וכיוצא בה.
פסוק כו:וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת כצוות עזר למשמרות הלויים האחרים, אך עֲבֹדָה ממשית לֹא יַעֲבֹד. כָּכָה תַּעֲשֶׂה לַלְוִיִּם בְּמִשְׁמְרֹתָם. פותח בתזכורת שניתנה לישראל שנה לאחר יציאת מצרים, לעשות את קרבן הפסח. עתה, משהוקם המשכן וירדה שכינה לשרות בו, נצטווה העם להקריב את קרבן החובה שעוד בשנה הקודמת נצטווה עליו במצרים כל יחיד ויחיד מישראל. העם בכללו מציית למצוות ה', אך בעקבות פנייתם של אנשים טמאים, שהיו מנועים מלהקריב את הקרבן, ניתנות הלכותיו של 'פסח שני'. זהו אחד המקרים הבודדים בתורה שבו באה מצווה כפתרון אלוקי למשאלה ובקשה אנושיים.
