פסוק א:וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא – וְשָׁמְעָה, בכך ששמעה קוֹל אָלָה, שבועה שהופנתה כלפיה, וְהוּא, השומע עֵד, אוֹ על ידי שרָאָה דבר-מה אוֹ שיָדָע דבר. אדם שחברו השביע אותו שיעיד לגבי הידוע לו בעניינו. אִם לוֹא יַגִּיד העד את מה שהוא - יודע – וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ, יקבל עונשו. מכיוון שחברו השביעו על כך, והוא שיקר ביודעין ואמר שאינו יודע להעיד לגביו – עוונו מצריך כפרה בקרבן.
פסוק ב:אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא: אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא, וְנֶעְלַם, והטומאה נשכחה מִמֶּנּוּ, כרוב רובם של קרבנות החטאת, הבאים על עברות שבשגגה, וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם. אין האשמה בעצם טומאתו, שהרי מותר לאדם להיות טמא. ההיטהרות מן הטומאה היא מעשה חיובי, אבל אינה חובה אישית. אשמתו של הטמא שבה מדובר כאן, כרוכה בכך שנהג כטהור; הוא נכנס למקדש או אכל קודש מתוך שכחה, ובכך חילל את הקודש והמקדש.
פסוק ג:אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם, לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ, וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ, מן האיש הנוגע, וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם. אדם שלא ידע כלל שנטמא, כגון שנגע בדבר טמא בלילה וכדומה, אינו נכלל בדין זה. כאן מדובר במי שידע שנטמא ואחר כך שכח.
פסוק ד:אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם, שיצאה שבועה מפיה שבה חייבה את עצמה לְהָרַע, לאסור על עצמה, להימנע מדבר כלשהו אוֹ לְהֵיטִיב לחייב את עצמה לעשות דבר לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה, ובסופו של דבר – וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ, הוא שכח את השבועה ועבר עליה, וְהוּא יָדַע לאחר מכן, וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵהשבועות האֵלֶּה. שלא כמו במקרה הראשון, 'שבועת העדות', שהושבע על ידי אחרים להעיד להם, 'שבועת ביטוי' הנדונה כאן היא יזמתו של הנשבע, שלאחר מכן לא קיים את דבריו מתוך שגגה – בין במעשה ובין בהימנעות מעשייה.
פסוק ה:וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵהעברות האֵלֶּה; השתמט מעדות לחברו אף על פי שהלה השביע אותו להעיד לו, נכנס למקדש או אכל קודש בטומאה, או נשבע ועבר על שבועתו – וְהִתְוַדָּה את החטאת אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ. ראשית כול עליו להודות בחטא. לא די בכך שנודע לו שהוא אשם, אלא עליו להתוודות על מעשהו בפיו.
פסוק ו:ולאחר ההודאה יש גם תיקון מעשי – וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא. מעבר לחטא הפרטי, יש במעשים הללו היבט המגדיר אותם כאשמה בדבר בלתי ראוי כלפי ה'. החוטא יבטא את אשמתו בהבאת נְקֵבָה דווקא מִן הַצֹּאן, כִּשְׂבָּה, כבשה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ, בדרך שתוארה בקרבנות החטאת בפרק הקודם.
פסוק ז:וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה, אם שה יקר מדי בשבילו, וְהֵבִיא אֶת קרבן אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא, שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַה': אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה. במקום קרבן חטאת מן הצאן, יביא העני שני עופות, שהם בוודאי זולים הרבה יותר, ורק אחד מהם קרב כחטאת.
פסוק ח:וְהֵבִיא אֹתָם אֶל הַכֹּהֵן, וְהִקְרִיב הכהן אֶת התור או גוזל היונה אֲשֶׁר מיועד לַחַטָּאת – רִאשׁוֹנָה, וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ, יחתוך בציפורן את מפרקתו של העוף מִמּוּל עָרְפּוֹ, אחורי הצוואר מתחת לגולגולת. וְלֹא יַבְדִּיל הכהן את הראש מן הגוף.
פסוק ט:וְהִזָּה, יתיז מִדַּם הַחַטָּאת שבצוואר העוף החתוך עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ, וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה, ייסחט מן העוף אל קיר המזבח כדי ששארית הדם תצא ותיזל אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ. קרבן חַטָּאת הוּא.
פסוק י:בקרבן חטאת העוף אין חלקים שנשרפים על המזבח כבחטאת בהמה, ולכן יש להביא עמו קרבן נוסף – וְאֶת העוף הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט, כמו שהתפרש משפטה למעלה, ימלוק ויבדיל את הראש, ימצה דמה על קיר המזבח, ויעלה את כולה על המזבח לאחר הסרת הזפק. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן באמצעות שני העופות מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, וְנִסְלַח לוֹ.
פסוק יא:וְאִם הוא עני עד כדי כך שלֹא תַשִּׂיג יָדוֹ אפילו לשלם לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה – וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא, עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְקרבן חַטָּאת. אולם לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה, כִּי חַטָּאת הִוא. מכיוון שקרבן זה בא על חטא עושים אותו בצניעות ובמיעוט, ולא כמנחת נדבה, שבה מוסיפים על הסולת שמן ולבונה.
פסוק יב:וֶהֱבִיאָהּ אֶל הַכֹּהֵן, וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ. הוא מוציא באמצעות שלוש אצבעות מן הסולת אֶת אַזְכָּרָתָהּ, חלק הקרבן שיעלה לזיכרון, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי ה', על האש שעל המזבח, חַטָּאת הִוא.
פסוק יג:וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא מֵאַחַת מֵאֵלֶּה, וְנִסְלַח לוֹ. וְהָיְתָה החטאת – בחלקה שאינו נשרף לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה, ומצווה עליו לאכלה. לאחר פירוט החטאות הקבועות של האישים השונים ושל שלושה חטאים מסוימים שעליהם מובא קרבן חטאת 'עולה ויורד', יפורטו שלושה מקרים שבהם יש להקריב קרבן אשם. כמו החטאת, אף האשם בעיקרו הוא קרבן חובה. כאן יבואר רק מינו של הקרבן ועל אֵילו חטאים הוא בא, ואִילו מעשה הקרבתו, עבודותיו ואכילתו יפורטו בהמשך.
פסוק יד:וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
פסוק טו:נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל, השתמשה לצורכי עצמה בדבר לא לה, וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה', מן הרכוש השייך לקודש, כגון שנהנתה ממאכל או מחפץ קדוש בלי לדעת שהוא קדוש. כאשר המועל יגלה שנהנה מן הקודש – וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ, קרבן על אשמתו לַה' – אַיִל, כבש בוגר תָּמִים מִן הַצֹּאן. בְּעֶרְכְּךָ, בערך, בשווי של כֶּסֶף שְׁקָלִים, לפחות שני שקלים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, יחידת משקל כפולה מהשקל הרגיל, המקבילה למטבע 'סלע צורי' בתקופה מאוחרת יותר, לְקרבן אָשָׁם.
פסוק טז:וְנוסף על כך, אֵת אֲשֶׁר חָטָא ולקח מִן הַקֹּדֶשׁ – יְשַׁלֵּם, וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ חמישית מערך המעל יוֹסֵף עָלָיו כעין קנס, וְנָתַן אֹתוֹ, את התשלום כולו, ההחזר והחמישית, לַכֹּהֵן. וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם, שנקרא 'אשם מעילות' – וְנִסְלַח לוֹ.
פסוק יז:וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא, וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה, וְלֹא יָדַע אם חטא, וְאָשֵׁם – וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ, ייטול את עונשו.
פסוק יח:וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ, בערך הנקוב לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג וְהוּא לֹא יָדַע עד עתה אם חטא אם לאו, וְנִסְלַח לוֹ.
פסוק יט:אָשָׁם הוּא הקרבן הזה. וכדי שלא יחשבו שאין זה אלא ספק זניח, חוזר הכתוב ומדגיש: אָשֹׁם אָשַׁם לַה'.
פסוק כ:וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
פסוק כא:נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה', וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן. מעילה זו מתרחשת כשאדם משתמש לצורכי עצמו בפיקדון שלקח מחברו, והוא מתכחש לכך, אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד, הונח בידו כסף, בהלוואה או בעסקה, והוא איננו מחזיר אותו, אוֹ בְגָזֵל של ממש, אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ שלא בגזלה גלויה, כגון מי שמסרב לשלם לחברו את שכרו המגיע לו.
פסוק כב:אוֹ מי שמָצָא אֲבֵדָה וכשתבעו אותה ממנו – כִחֶשׁ בָּהּ, הכחיש וטען שלא מצא דבר. וְנוסף על כך, נִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל העברות הללו אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה. בכל המקרים שלקח ממון של אחרים, הוא מכחיש וגם נשבע על כך לשקר.
פסוק כג:וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם – וְהֵשִׁיב לבעליו אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא, בין שהיה זה כסף או חפץ.
פסוק כד:אוֹ מִכֹּל מקרה דומה אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר, וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ, את הסכום הראשוני, את מה שקיבל, לקח או גזל, וַחֲמִשִׁתָיו, חמישית ממנו יֹסֵף, יוסיף עָלָיו כעין קנס. לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ, למי שהדבר שייך לו יִתְּנֶנּוּ, את סכום הכסף בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ, ביום שבו הוא יכיר ויודה באשמתו, יתהה ויתחרט על מעשיו.
פסוק כה:ולאחר מכן אֶת אֲשָׁמוֹ, את הקרבן על אשמתו, הנקרא 'אשם גזלות' יָבִיא לַה', אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ, בערך הנקוב לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן.
פסוק כו:וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה', באופן הראוי לקרבן זה, וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ.
