פסוק א:לחדש הראשון. לפי שנא׳ למעלה שחזקיה עשה פסח בחדש השני לזה אמר שיאשיה עשה בחדש הראשון כמשפט:
פסוק ב:על משמרותם. כ ״א במשמר שלו:
פסוק ב:ויחזקם. זרזם באזהרה לעשות עבודת ה׳:
פסוק ג:ללוים המבינים. לכהנים בני לוי המלמדים בינה לישראל ובו׳:
פסוק ג:תנו את ארון. רז״ל אמרו שצוה לגנזו במקום מטמון שעשה שלמה למען לא יוליכוהו בגולה עם ישראל ולפי פשוטו יאמר כי המלכים הרשעים אשר קדמו לו העבירו הארון ממקומו והעמידו תחתיו הפסל לזה אמר להם להחזירו למקומו:
פסוק ג:אין לכם משא בכתף. ר״ל אחר שתשאו את הארון בכתף להחזירו למקומו שוב לא יהיה לכם מעתה שום עבודת משא בכתף ולזה תהיו פנוים ועבדו את ה׳ ועמו בדבר הקרבנות:
פסוק ד:והכינו. את עצמכם הכינו כל א׳ לבית אבתיו כפי אשר נחלקתם כאמור בכתב דוד ושלמה:
פסוק ה:לפלגות בית האבות. למחלוקת בית האבות כ״א לבד:
פסוק ה:לאחיכם בני העם. את בני ישראל צוה להעמיד כל בית אב לבד לעשות את הפסח:
פסוק ה:וחלוקת וכו׳. וכן הלוים יעמדו כל בית אב לבד:
פסוק ו:והתקדשו. טהרו את עצמבם:
פסוק ו:והכינו. גם הכינו וזרזו את אחיכם לטהר את עצמם לעשות הפסחים כדבר ה׳:
פסוק ז:לכל הנמצא. בירושלים:
פסוק ז:ובקר. לשלמי חגיגה:
פסוק ח:לעם. וחוזר ומפרש שהם לכהנים וללוים:
פסוק ח:חלקיה. ר״ל השרים חלקיה וכו׳ פקידי בית האלהים הם נתנו לכהנים לפסחים וכו׳:
פסוק י:ותכון העבודה. נעשית העבודה בתקון ובהכנה:
פסוק י:על עמדם. על מקום מעמדם כל משמר לבד:
פסוק י:על מחלקותם. כפי שנחלקו למשמרות:
פסוק י:כמצות המלך. אשר צוה שתעמוד כל משמר לבד:
פסוק יא:וישחטו. הלוים שחטו כי השחיטה כשרה בזרים:
פסוק יא:מידם. מיד הלוים כי הכהנים הושיבו בידם המזרקות עם הדם להיות מוכן לזריקה:
פסוק יא:מפשיטים. עורות הפסחים:
פסוק יב:ויסירו העולה. מכל פסח הסירו דבר העולה ממנו על מזבח והם האימורים:
פסוק יב:לתתם. לתת הפסחים להכתות החלוקות מבתי אבות וכו׳:
פסוק יב:להקריב לה׳. חוזר על ראשית המקרא לומר הסירו העולה להקריב לה׳:
פסוק יב:וכן לבקר. ובן עשו לבקר של שלמי חגיגה שהסירו מתחלה האימורים ואח ״ז נתנו הבקר לבעליהם:
פסוק יב:ויבשלו הפסה באש. ר״ל צלו אותו באש וזהו כמשפט:
פסוק יב:והקדשים. בשר השלמים:
פסוק יב:ויריצו. הוליכו במרוצה את הבשר לבני העם:
פסוק יד:ואחר. אח ״ז הכינו גם לעצמם ולהכהנים כי הכהנים היו עסוקים בהעלאת העולות והאימורים ולזה היו הלוים מכינים לעצמם ולכהנים:
פסוק טו:על מעמדם. עמדו על מקום מעמדם לשורר:
פסוק טו:כמצות דוד. ר״ל בהלולים שתקן דוד ואסף וכו׳ כי גם המה תקנו מזמורים כמ״ש בס׳ תהלים:
פסוק טו:והשוערים. שומרי השערים עמדו במקומם כ״א בשערו:
פסוק טו:אין להם לסור. לא היה להם צורך לסור מעבודתם להכין פסחיהם כי אחיהם הלוים הפנוים מעבודה הם הכינו להם:
פסוק טז:ותכון. הכל היה בתקון רב ובסדר נפלא בין בדבר הפסח בין בדבר העולות:
פסוק יז:הנמצאים. בירושלים:
פסוק יז:ואת חג המצות. ר״ל הקרבנות הקבועות בכל יום ועולות ראיה ושלמי חגיגה:
פסוק יח:כמוהו. להיות כמוהו בטהרה יתירה ובתקון נפלא:
פסוק יח:מלכי ישראל. הם דוד ושלמה שהיו גם מלכי ישראל:
פסוק יח:הנמצא. הבא מעריו ונמצא בירושלים:
פסוק כ:אשר הכין וכו׳. אשר העמיד דבר הבית על מכונו ובסיסו בהעמדת המשמרות וכיוצא:
פסוק כ:נכו. פרעה נכו וכן נאמר במ״ב:
פסוק כ:על פרת. סמוך לנהר פרת:
פסוק כא:מה לי ולך. ר״ל מה לי עליך ומה לך עלי וכי אויבים אנחנו זה לזה:
פסוק כא:לא עליך אתה היום. היום הזה אינני הולך עליך ואמר אתם לתוספת ביאור:
פסוק כא:אל בית מלחמתי. אל מקום מלחמתי והוא על מלך אשור:
פסוק כא:ואלהים אמר לבהלני. אולי שמע מפי ירמיה בדבר ה׳ למהר ללכת בבהלה על אשור:
פסוק כא:חדל לך מאלהים. ר״ל חדל לך מהלחם עם אלהים אשר עמי וכאומר הלא מפי ר׳ אני הולך וא ״כ הוא עמי ואם תעכב על ידי מללכת יחשב כאלו תלחם עמו לזה חדל לך ולא ישחיתך האלהים (כב) ולא הסב. לא החזיר פניו ממנו ובכדי להלחם בו שינה בגדי המלוכה ללבוש בגדי מלחמה:
פסוק כא:מפי אלהים. מה שאמר לו דברי ירמיה מפי אלהים:
פסוק כג:ויורו היורים. המורים בקשת ירו בו חצים:
פסוק כג:העבירוני. העבירו אותי מן המרכבה ההיא כי נעשיתי חולה מאוד וקשה לי לרכוב בה:
פסוק כד:על רכב המשנה. השניה ההולכת אצל מרכבתו הנוחה יותר לרכוב בה:
פסוק כה:השרים והשרות. המשוררים והמשוררות וכאשר המשורר בדבר שמחה נקרא משורר כן בדבר קינה ויללה נקרא משורר כי תוכן א׳ להם בדבר הרמת הקול ובהכרעת הנעימה:
פסוק כה:בקינותיהם. ר״ל בעת אשר קוננו קינה מה אמרו אז זכרון מיתת יאשיהו לקונן גם עליו:
פסוק כה:ויתנום לחוק. קבעו חוק בישראל להזכיר מיתת יאשיהו בקינותיהם:
פסוק כה:והנם כתובים. הקינות של יאשיהו:
פסוק כה:על הקינות. בספר איכה:
פסוק כו:וחסדיו. החסדים אשר עשה ככתוב בתורה:
