פסוק א:בֶּן־שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה היה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ. הוא עלה למלוכה כילד, וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם. תקופת שלטונו של מנשה הייתה הארוכה ביותר במלכי ישראל.
פסוק ב:וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה', כְּתוֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ, סילק ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. הוא חזר לנהוג כחטאי הכנענים.
פסוק ג:וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת־הַבָּמוֹת הפרטיות שנועדו בעצם לעבודת ה', אֲשֶׁר נִתַּץ, שבר יְחִזְקִיָּהוּ אָבִיו. וַיָּקֶם מִזְבְּחוֹת חדשים גם לַבְּעָלִים, שזה מעשה מרחיק לכת הרבה יותר, וַיַּעַשׂ פסלי אֲשֵׁרוֹת. האשרה היא האלילה הראשית בכנען, ונחשבה בת זוגו של האליל הראשי, הבעל. וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל־צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אֹתָם.
פסוק ד:יתרה מזו – וּבָנָה מִזְבְּחוֹת לפולחנים הזרים בְּבֵית ה', במקום אֲשֶׁר אָמַר ה': "בִּירוּשָׁלִַם יִהְיֶה־שְּׁמִי לְעוֹלָם".
פסוק ה:וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל־צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית־ה', בחצר החיצונה ובחצר הפנימית.
פסוק ו:וְהוּא הֶעֱבִיר אֶת־בָּנָיו בָּאֵשׁ בְּגֵי בֶן־הִנֹּם, וְעוֹנֵן, הגיד עתידות על פי מראה העננים או חילופי העונות, וְנִחֵשׁ וְכִשֵּׁף וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעוֹנִי, העלה רוחות של מתים כדי לדעת את העתיד. הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ. כאן מדובר בעיקר על חטאים של עבודה זרה וכל המתלווה אליה, שבהם פרץ את כל הגדרות של עבודת ה'.
פסוק ז:וַיָּשֶׂם אֶת־פֶּסֶל הַסֶּמֶל, הדמות, הצלם אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית הָאֱלֹהִים, הוא הבית אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֶל־דָּוִיד וְאֶל־שְׁלֹמֹה בְנוֹ: "בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלִַם העיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת־שְׁמִי לְעֵילוֹם, לעולם.
פסוק ח:וְלֹא אֹסִיף לְהָסִיר אֶת־רֶגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֶעֱמַדְתִּי לרשות אֲבוֹתֵיכֶם. ישראל לא יהיו עוד עם של נוודים, כמו שהיו לפני בואם לארץ, אלא יישארו על אדמתם. אלא שהבטחה זו – תנאי בצדה: רַק אִם־יִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל־אֲשֶׁר צִוִּיתִים לְכָל־הַתּוֹרָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים בְּיַד־מֹשֶׁה".
פסוק ט:וַיֶּתַע, התעה מְנַשֶּׁה אֶת־יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם, וגרם להם לַעֲשׂוֹת רָע יותר מִן־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. תחת השפעתו היו מעשיהם גרועים מאלה של הכנענים, שכן כיוון שהעבודה הזרה הייתה חדשה להם הם התלהבו ממנה יותר מעובדיה משכבר הימים, ואף התמסרותם לה הייתה מלאה יותר.
פסוק י:וַיְדַבֵּר ה' באמצעות נביאיו אֶל־מְנַשֶּׁה וְאֶל־עַמּוֹ דברי תוכחה, וְהם לֹא הִקְשִׁיבוּ.
פסוק יא:וַיָּבֵא ה' עֲלֵיהֶם אֶת־שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר. לא נראה שהייתה זו מלחמה גדולה, ושמלך אשור ניסה להשמיד את מנשה. אפשר שהשרים שמלך אשור מינה בשומרון וסביבתה החליטו מיזמתם לצאת לתקיפה מוגבלת, והם הצליחו – וַיִּלְכְּדוּ אֶת־מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים, חַחים, טבעות או קרסים שמובילים בהם בעלי חיים. הם הצמידו אותם גם לפניו של אדם הן כאמצעי לכידה והן לשם ביזיון. וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם, שלשלאות שאוסרים בהן פושעים, וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה, לבבל כדי לתת דין וחשבון בפני מלך אשור.
פסוק יב:וּכְהָצֵר לוֹ, כאשר באו עליו צרות, הוא הגיע להכרה שאין לו להסתמך אלא על אביו שבשמים. על כן חִלָּה אֶת־פְּנֵי, התחנן לה' אֱלֹהָיו, וַיִּכָּנַע מְאֹד מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו.
פסוק יג:וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו, וַיֵּעָתֶר לוֹ, ה' קיבל את תפילתו, וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ, וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים. בסופו של דבר הוא שב לאלוקים.
פסוק יד:כאן מופיע פרט נוסף על מנשה, שגם הוא ייחודי לספר דברי הימים: וְאַחֲרֵי־כֵן בָּנָה מנשה חוֹמָה חִיצוֹנָה לְעִיר־דָּוִיד מַעְרָבָה לְגִיחוֹן בַּנַּחַל. הייתה זו חומה נוספת של ירושלים, שכיום לא נותר ממנה זכר, אבל כנראה נועדה להקיף עוד חלק מהעיר והגיעה עד מה שנקרא כעת הר ציון. וְהחומה כּוּונה לָבוֹא בְשַׁעַר, להגיע עד שער הַדָּגִים וְסָבַב בחומה עד לָעֹפֶל, מצודה או שטח מוגבה ומבוצר, וַיַּגְבִּיהֶהָ, מנשה הגביה את החומה מְאֹד, וַיָּשֶׂם שָׂרֵי־חַיִל בְּכָל־הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת בִּיהוּדָה.
פסוק טו:וַיָּסַר מנשה בעקבות תשובתו אֶת־אֱלֹהֵי הַנֵּכָר וְאֶת־הַסֶּמֶל מִבֵּית ה', וְאת כָל־הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר בָּנָה בְּהַר בֵּית־ה' וּבִירוּשָׁלִָם, וַיַּשְׁלֵךְ חוּצָה לָעִיר.
פסוק טז:וַיִּבֶן אֶת־מִזְבַּח ה' וַיִּזְבַּח עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים וְתוֹדָה, וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה לַעֲבוֹד אֶת־ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. הוא חזר בו ותיקן גם את הוראותיו לאחרים.
פסוק יז:אֲבָל גם לאחר ששב אל ה', עוֹד הָעָם זֹבְחִים בַּבָּמוֹת הפרטיות, רַק לַה' אֱלֹהֵיהֶם. לא היה לו די כוח להחזיר את עבודת ה' למרכז היחידי שבירושלים כפי שעשה חזקיהו אביו.
פסוק יח:וְיֶתֶר דִּבְרֵי מְנַשֶּׁה וּתְפִלָּתוֹ אֶל־אֱלֹהָיו וְדִבְרֵי הַחֹזִים, הנביאים הַמְדַבְּרִים אֵלָיו בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנָּם מתוארים במפורט עַל־דִּבְרֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל.
פסוק יט:וּתְפִלָּתוֹ של מנשה וְהֵעָתֶר, ההיעתרות של ה' לוֹ, קבלת תפילתו, ומצד שני כָל־חַטָּאתוֹ וּמַעְלוֹ וְהַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר בָּנָה בָהֶם בָּמוֹת וְהֶעֱמִיד הָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים לִפְנֵי הִכָּנְעוֹ, כל אלה הִנָּם כְּתוּבִים עַל דִּבְרֵי חוֹזָי, נביאַי. עַל דִּבְרֵי חוֹזָי, הדברים הללו כתובים בכמה ספרים שכתבו נביאי ה'.
פסוק כ:וַיִּשְׁכַּב מְנַשֶּׁה עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרֻהוּ בתוך בֵּיתוֹ. כיוון שחל פיחות במעמדו בסוף ימיו, הוא לא נקבר בקברי המלכים. וַיִּמְלֹךְ אָמוֹן בְּנוֹ תַּחְתָּיו.
פסוק כא:בֶּן־עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה אָמוֹן בְּמָלְכוֹ, וּשְׁתַּיִם שָׁנִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם.
פסוק כב:וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כַּאֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה אָבִיו, וּלְכָל־הַפְּסִילִים אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה אָבִיו זִבַּח אָמוֹן וַיַּעַבְדֵם. אמון המשיך את דרכו של אביו אך לא מנקודת הסיום של חייו, כפי שהיא מתוארת כאן, אלא מן הזמן שבו הרשיע וחטא.
פסוק כג:וְלֹא נִכְנַע מִלִּפְנֵי ה' כְּהִכָּנַע מְנַשֶּׁה אָבִיו, כִּי הוּא – אָמוֹן – הִרְבָּה אַשְׁמָה, אף על פי שהוא לא חי שנים רבות, חטאיו היו חמורים יותר.
פסוק כד:וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו עֲבָדָיו וַיְמִיתֻהוּ בְּבֵיתוֹ.
פסוק כה:לאחר מכן – וַיַּכּוּ, הרגו עַם־הָאָרֶץ אֵת כָּל־הַקֹּשְׁרִים עַל־הַמֶּלֶךְ אָמוֹן. ייתכן שהמלך אמון קומם במעשיו עד כדי כך שמרדו בו ורצחו אותו, ובכל זאת העם עדיין תמכו במלכות בית דויד, ולכן – וַיַּמְלִיכוּ עַם־הָאָרֶץ אֶת־יֹאשִׁיָּהוּ בְנוֹ תַּחְתָּיו. יאשיהו היה למעשה המלך הגדול האחרון של ממלכת יהודה, וממילא של שארית ישראל.
