א וּכְכַלּ֣וֹת כָּל־זֹ֗את יָצְא֨וּ כָּל־יִשְׂרָאֵ֥ל הַֽנִּמְצְאִים֮ לְעָרֵ֣י יְהוּדָה֒ וַיְשַׁבְּר֣וּ הַמַּצֵּב֣וֹת וַיְגַדְּע֣וּ הָאֲשֵׁרִ֡ים וַיְנַתְּצ֣וּ אֶת־הַ֠בָּמוֹת וְאֶת־הַֽמִּזְבְּחֹ֞ת מִכָּל־יְהוּדָ֧ה וּבִנְיָמִ֛ן וּבְאֶפְרַ֥יִם וּמְנַשֶּׁ֖ה עַד־לְכַלֵּ֑ה וַיָּשׁ֜וּבוּ כָּל־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל אִ֥ישׁ לַאֲחֻזָּת֖וֹ לְעָרֵיהֶֽם׃ ב וַיַּעֲמֵ֣ד יְחִזְקִיָּ֡הוּ אֶת־מַחְלְק֣וֹת הַכֹּהֲנִ֣ים וְ֠הַלְוִיִּם עַֽל־מַחְלְקוֹתָ֞ם אִ֣ישׁ ׀ כְּפִ֣י עֲבֹדָת֗וֹ לַכֹּהֲנִים֙ וְלַלְוִיִּ֔ם לְעֹלָ֖ה וְלִשְׁלָמִ֑ים לְשָׁרֵת֙ וּלְהֹד֣וֹת וּלְהַלֵּ֔ל בְּשַׁעֲרֵ֖י מַחֲנ֥וֹת יְהוָֽה׃ ג וּמְנָת֩ הַמֶּ֨לֶךְ מִן־רְכוּשׁ֜וֹ לָעֹל֗וֹת לְעֹלוֹת֙ הַבֹּ֣קֶר וְהָעֶ֔רֶב וְהָ֣עֹל֔וֹת לַשַּׁבָּת֖וֹת וְלֶחֳדָשִׁ֣ים וְלַמֹּעֲדִ֑ים כַּכָּת֖וּב בְּתוֹרַ֥ת יְהוָֽה׃ ד וַיֹּ֤אמֶר לָעָם֙ לְיוֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֔ם לָתֵ֕ת מְנָ֥ת הַכֹּהֲנִ֖ים וְהַלְוִיִּ֑ם לְמַ֥עַן יֶחֶזְק֖וּ בְּתוֹרַ֥ת יְהוָֽה׃ ה וְכִפְרֹ֣ץ הַדָּבָ֗ר הִרְבּ֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ רֵאשִׁ֣ית דָּגָ֗ן תִּיר֤וֹשׁ וְיִצְהָר֙ וּדְבַ֔שׁ וְכֹ֖ל תְּבוּאַ֣ת שָׂדֶ֑ה וּמַעְשַׂ֥ר הַכֹּ֛ל לָרֹ֖ב הֵבִֽיאוּ׃ ו וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֣ל וִֽיהוּדָ֗ה הַיּֽוֹשְׁבִים֮ בְּעָרֵ֣י יְהוּדָה֒ גַּם־הֵ֗ם מַעְשַׂ֤ר בָּקָר֙ וָצֹ֔אן וּמַעְשַׂ֣ר קָֽדָשִׁ֔ים הַמְקֻדָּשִׁ֖ים לַיהוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֑ם הֵבִ֕יאוּ וַֽיִּתְּנ֖וּ עֲרֵמ֥וֹת עֲרֵמֽוֹת׃ ז בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשְּׁלִשִׁ֔י הֵחֵ֥לּוּ הָעֲרֵמ֖וֹת לְיִסּ֑וֹד וּבַחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֖י כִּלּֽוּ׃ ח וַיָּבֹ֙אוּ֙ יְחִזְקִיָּ֣הוּ וְהַשָּׂרִ֔ים וַיִּרְא֖וּ אֶת־הָעֲרֵמ֑וֹת וַֽיְבָרֲכוּ֙ אֶת־יְהוָ֔ה וְאֵ֖ת עַמּ֥וֹ יִשְׂרָאֵֽל׃ ט וַיִּדְרֹ֣שׁ יְחִזְקִיָּ֗הוּ עַל־הַכֹּֽהֲנִ֛ים וְהַלְוִיִּ֖ם עַל־הָעֲרֵמֽוֹת׃ י וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו עֲזַרְיָ֧הוּ הַכֹּהֵ֛ן הָרֹ֖אשׁ לְבֵ֣ית צָד֑וֹק וַ֠יֹּאמֶר מֵהָחֵ֨ל הַתְּרוּמָ֜ה לָבִ֣יא בֵית־יְהוָ֗ה אָכ֨וֹל וְשָׂב֤וֹעַ וְהוֹתֵר֙ עַד־לָר֔וֹב כִּ֤י יְהוָה֙ בֵּרַ֣ךְ אֶת־עַמּ֔וֹ וְהַנּוֹתָ֖ר אֶת־הֶהָמ֥וֹן הַזֶּֽה׃ יא וַיֹּ֣אמֶר יְחִזְקִיָּ֗הוּ לְהָכִ֧ין לְשָׁכ֛וֹת בְּבֵ֥ית יְהוָ֖ה וַיָּכִֽינוּ׃ יב וַיָּבִ֨יאוּ אֶת־הַתְּרוּמָ֧ה וְהַֽמַּעֲשֵׂ֛ר וְהַקֳּדָשִׁ֖ים בֶּאֱמוּנָ֑ה וַעֲלֵיהֶ֤ם נָגִיד֙ כונניהו (כָּֽנַנְיָ֣הוּ) הַלֵּוִ֔י וְשִׁמְעִ֥י אָחִ֖יהוּ מִשְׁנֶֽה׃ יג וִֽיחִיאֵ֡ל וַ֠עֲזַזְיָהוּ וְנַ֨חַת וַעֲשָׂהאֵ֜ל וִֽירִימ֤וֹת וְיוֹזָבָד֙ וֶאֱלִיאֵ֣ל וְיִסְמַכְיָ֔הוּ וּמַ֖חַת וּבְנָיָ֑הוּ פְּקִידִ֗ים מִיַּ֤ד כונניהו (כָּֽנַנְיָ֙הוּ֙) וְשִׁמְעִ֣י אָחִ֔יו בְּמִפְקַד֙ יְחִזְקִיָּ֣הוּ הַמֶּ֔לֶךְ וַעֲזַרְיָ֖הוּ נְגִ֥יד בֵּית־הָאֱלֹהִֽים׃ יד וְקוֹרֵ֨א בֶן־יִמְנָ֤ה הַלֵּוִי֙ הַשּׁוֹעֵ֣ר לַמִּזְרָ֔חָה עַ֖ל נִדְב֣וֹת הָאֱלֹהִ֑ים לָתֵת֙ תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֔ה וְקָדְשֵׁ֖י הַקֳּדָשִֽׁים׃ טו וְעַל־יָד֡וֹ עֵ֣דֶן וּ֠מִנְיָמִן וְיֵשׁ֨וּעַ וּֽשְׁמַֽעְיָ֜הוּ אֲמַרְיָ֧הוּ וּשְׁכַנְיָ֛הוּ בְּעָרֵ֥י הַכֹּהֲנִ֖ים בֶּאֱמוּנָ֑ה לָתֵ֤ת לַאֲחֵיהֶם֙ בְּמַחְלְק֔וֹת כַּגָּד֖וֹל כַּקָּטָֽן׃ טז מִלְּבַ֞ד הִתְיַחְשָׂ֣ם לִזְכָרִ֗ים מִבֶּ֨ן שָׁל֤וֹשׁ שָׁנִים֙ וּלְמַ֔עְלָה לְכָל־הַבָּ֥א לְבֵית־יְהוָ֖ה לִדְבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֑וֹ לַעֲב֣וֹדָתָ֔ם בְּמִשְׁמְרוֹתָ֖ם כְּמַחְלְקוֹתֵיהֶֽם׃ יז וְאֵ֨ת הִתְיַחֵ֤שׂ הַכֹּהֲנִים֙ לְבֵ֣ית אֲבוֹתֵיהֶ֔ם וְהַ֨לְוִיִּ֔ם מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וּלְמָ֑עְלָה בְּמִשְׁמְרוֹתֵיהֶ֖ם בְּמַחְלְקוֹתֵיהֶֽם׃ יח וּלְהִתְיַחֵ֗שׂ בְּכָל־טַפָּ֧ם נְשֵׁיהֶ֛ם וּבְנֵיהֶ֥ם וּבְנוֹתֵיהֶ֖ם לְכָל־קָהָ֑ל כִּ֥י בֶאֱמוּנָתָ֖ם יִתְקַדְּשׁוּ־קֹֽדֶשׁ׃ יט וְלִבְנֵי֩ אַהֲרֹ֨ן הַכֹּהֲנִ֜ים בִּשְׂדֵ֨י מִגְרַ֤שׁ עָרֵיהֶם֙ בְּכָל־עִ֣יר וָעִ֔יר אֲנָשִׁ֕ים אֲשֶׁ֥ר נִקְּב֖וּ בְּשֵׁמ֑וֹת לָתֵ֣ת מָנ֗וֹת לְכָל־זָכָר֙ בַּכֹּ֣הֲנִ֔ים וּלְכָל־הִתְיַחֵ֖שׂ בַּלְוִיִּֽם׃ כ וַיַּ֧עַשׂ כָּזֹ֛את יְחִזְקִיָּ֖הוּ בְּכָל־יְהוּדָ֑ה וַיַּ֨עַשׂ הַטּ֤וֹב וְהַיָּשָׁר֙ וְהָ֣אֱמֶ֔ת לִפְנֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהָֽיו׃ כא וּבְכָֽל־מַעֲשֶׂ֞ה אֲשֶׁר־הֵחֵ֣ל ׀ בַּעֲבוֹדַ֣ת בֵּית־הָאֱלֹהִ֗ים וּבַתּוֹרָה֙ וּבַמִּצְוָ֔ה לִדְרֹ֖שׁ לֵֽאלֹהָ֑יו בְּכָל־לְבָב֥וֹ עָשָׂ֖ה וְהִצְלִֽיחַ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם

מלבי"ם

פסוק א:
ובאפרים. מזה מבואר כמ"ש בפי' (סי' ח, ד; סי' י, א - ה; עמוס ט, א) שהושע בן אלה בטל את עבודת העגלים, וע"כ יכלו בני עמו לעשות כזאת בערי ישראל, וע"כ ערב לב חזקיה לשלוח אגרות שיבואו לירושלים, שכ"ז לא יצוייר בעוד שהמלך החזיק בעבודת העגלים:
פסוק ב:
לכהנים וללוים. ומפרש, לכהנים לעולה ולשלמים, וללוים לשרת. כמו שחיטה והפשטה
פסוק ב:
להודות ולהלל. הוא השיר
פסוק ב:
בשערי מחנות. הם השוערים שחנו בשערים לשמור:
פסוק ג:
ומנת המלך. מנה היא מנתו המגיע לו מן העם, כמו מנת הכהנים (בפסוק שאח"ז), כי התמידים צריכים לבא מקופת הצבור, ונתן המלך המנה והפרס שקבל מן הצבור (שזה היה רכושו), להקריב מהם תמידים, ובזה היה דינו כקופת הצבור, וכמו שכן יהיה לע"ל שהנשיא יתן קרבנות הצבור מן מנתו מן הצבור, כמבואר ביחזקאל (מה, יג - טז):
פסוק ד:
ויאמר. צוה שהמעשר והתרומה שהוא מנת הכהנים והלוים לא יתנו לכהנים ההולכים בטלים, רק להעוסקים בתורה, שהנתינה יהיה שעי"כ יחזקו בתורת ה':
פסוק ה:
וכפרץ. וכאשר רבו כהנים ולוים עוסקים בתורה שהוטל על ישראל לפרנסם, הוסיפו ב"י שלא לבד שנתנו להם ראשית דגן תירוש ויצהר שחייב מן התורה, כי הביאו גם מן יתר תבואת שדה כמו קטניות, וגם מעשר הכל, שעשרו כל אשר היה להם, כמו מעשר כספים והריוח שלהם, והכל הביאו לרוב, עד שהיה מספיק לפרנסתם:
פסוק ו:
ובני יהודה. הוסיפו עוד שגם מעשר בקר וצאן שדינו שיוקרב האימורים על המזבח והבשר נאכל לבעלים, נתנו אותם ללוים וכהנים. וגם מעשר קדשים שהדין הוא שהקדשים פטורים מן המעשר, והם הפרישו ממנו מעשר קודם ההקדש ואחר כך הקדישו, עד שעי"כ הביאו ויתנו ערמות ערמות, כי היה המעשר רב מאד יותר מכדי צורך הלוים:
פסוק ז:
בחדש השלישי. שאז התחיל הקציר, נתנו יסוד אל הערמות מן הבכורים שהביאו, ובחדש השביעי שנגמר האסיף, כלו ע"י תרומות ומעשרות:
פסוק ט:
וידרוש. על ידי הערמות דרש על הכהנים והלוים, אחר שראה שרבו ערמות התבואה היה נראה לו שלא באו הכהנים והלוים לקחת מתנותיהם כי אין עוסקים בתורה ובעבודה, ועי"כ נשאר המעשר ולא נתחלק, או מפני שלא נתנו להם די ספוקם:
פסוק י:
ויאמר אליו עזריה הכהן הראש. (אינו הכ"ג, שהכ"ג בימי חזקיה היה שמו נריה כמבואר בס"ע, רק כהן הממונה על הבית, כמ"ש למעלה שיש הבדל בין כהן הגדול ובין כהן הראש)
פסוק י:
מהחל התרומה. השיב לו שמה שנותר הרבה ערמות אינו מפני מיעוט הכהנים והלוים או שלא נתנו להם כדי ספוק, כי באמת אכל ושבוע והותר, רק שמעת החלו להביא התרומה לבית ה' בא ברכה, אם בתבואת העם כי ברך ה' את עמו, בין בתבואת הערמות, ושעורו וכי ברך ה' את הנותר את ההמון הזה, שבהמון הערמות האלה שנותרו בא בם ברכת ה' ולכן הם רבים ע"י ברכת ה':
פסוק יד:
לתת. הראשונים היו ממונים לקבל הקדשים ותרומות ומעשרות בירושלים, וקורא בן ימנה היה ממונה לחלק את התרומה וק"ק בערי הכהנים והלוים, ועז"א לתת את תרומת ה' היינו לחלק:
פסוק טו:
ועל ידו. ר"ל ותחתיו היו עדן ומנימן, והם היו ממונים בערי הכהנים לתת לאחיהם, ר"ל לחלק להכהנים והלוים שלא באו לעבודה והם בעריהם, והם קבלו החלוקה ע"י קורא והממונים תחתיו עדן ומנימן, והיתה החלוקה שוה כגדול כקטן:
פסוק טז:
מלבד. שני פסוקים האלה הוא מאמר מוסגר, שקורא והממונים אתו היו ממונים רק על ערי הכהנים לחלק לכהנים ולוים שיושבים בעריהם, אבל הכהנים שבאו לעבודה הם היו מקבלים החלוקה ע"י כנניהו הלוי ושמעי והממונים תחתיהם שחשב בפסוק י"ב י"ג, ושיעור הכתוב מלבד הבא לבית ה' לדבר יום ביומו לעבודתם, ר"ל שהבאים לבית לעבודה לא היו תחת קורא בן ימנה, כי הם לקחו במשמרותם כמחלקותם, שכל משמר העובד לקחו חלקם ע"י כנניהו שהיה ממונה בירושלים, והם לקחו החלוקה בענין אחר, אחר שעסקו בעבודה. וספר כי היו בכלל זה גם בניהם הבאים עמהם, שכהן או לוי שבא למשמרו והביא אתו בניו הזכרים מבן שלש ומעלה ללמוד אצל אביו, היו נותנים לו חלוקה גם בעד בניו אע"פ שאין ראוים לעבודה. והנה שם יחוש יאמר בין על היחוש למטה, שמזה מדבר פה מ"ש התחישם לזכרים, שהזכרים שלהם התיחשו אליהם והיו נותנים לאביהם מזון לפרנסם בירושלים. ובין על היחוס למעלה, ועז"א:
פסוק יז:
ואת התיחש הכהנים (וכן הלוים) לבית אבותיהם. ויחוש זה היה מבן עשרים שנה, שכל מי שהיה בן עשרים היה בפני עצמו, והתיחס על בית אבותיו מאיזה בית אב הוא והיה לוקח חלוקה בפ"ע, ואם היה אתו בנים זכרים מבן שלש ומעלה היו מיחשים את בניו אליו ונתנו לו חלק גם כפי מספר נפשות בניו שעמו, וזה היה במשמרותם, כ"א לפי משמרו
פסוק יז:
ובמחלקותיהם. לפי חלוקתו, כי אנשי משמר זכו כל אחד בזכיות מיוחדות ביום שעבד בו, בבשר ובעורות קדשים וכדומה שהיו מגיעים לאנשי המשמר, וכ"ז היה בכהנים ולוים שעבדו בבהמ"ק שקבלו חלקם ע"י הממונים הראשונים שחשב בפסוק י"ב י"ג, ומלבד כל אלה נתנו חלוקה להכהנים והלוים שלא באו לעבודה וישבו בעריהם, שע"ז היה ממונה קורא בן ימנה ואשר אתו שחשב בפסוק י"ד ט"ו:
פסוק יח:
ולהתיחש. זה שב לפסוק ט"ו, מ"ש לתת לאחיהם במחלקות כקטן כגדול, שאלה שחלקו התו"מ בערי הכהנים והלוים שם היו כולם שוים בחלוקה, ושם היו מתיחשים בכל טפם נשיהם ובניהם לכל קהל, שכל קהל מן כהנים או לוים שישבו בעריהם היו נותנים להם חלוקה כפי מספר הנפשות הגדולים והקטנים הזכרים והנקבות, והיו מיחשים כמה בנים ובנות ונשים יש לכ"א וכמספרם קבל את החלוקה, חוץ מן העובדים, שחוץ מה שקבלו נשיהם ובנותיהם בעריהם קבלו הם ובניהם הזכרים חלוקה אחרת בירושלים
פסוק יח:
כי באמונתם. הגם שלא עבדו במקדש התקדשו להיות קדושים לאלהיהם ע"י אמונתם וצדקתם, שהיו מאמינים בתורה ובה' והיו אנשי אמונה, והיו קדושים, ולכן לקחו מעשר ותרומה:
פסוק יט:
ולבני אהרן. וחוץ מן הממונים הכוללים שהזכיר בפסוק י"ד וט"ו, היו לבני אהרן היושבים בערים ואין עובדים בביהמ"ק בכל עיר ועיר אנשים מצוינים הנקובים בשמות שהם היו מחלקים מנות הכהנים, והיו נותנים לכל זכר בכהנים, ר"ל שהכהנים לא היו צריכים להתיחס כי אין בודקים מן המזבח ולמעלה, וכל זכר בכהנים היה לוקח מנות, כי כל זכר עבד במקדש וזה היה יחוסו, אבל הלוים היו צריכים להראות כתב יחוסן, ועז"א ולכל התיחש בלוים:
פסוק כ:
ויעש הטוב. במצות שבין אדם למקום
פסוק כ:
והישר. בדברים שבין אדם לחברו
פסוק כ:
והאמת. באמונות ודעות:
פסוק כא:
ובכל מעשה. ובכל אשר החל באיזה מצוה, בין בעבודה בין בתורה בין במצוה, היה בכל לבו בלי שום פניה, ועי"כ הצליח ועלה בידו כי היה לו סייעתא דשמיא על כל מעשיו: