מדוע נצטרע עוזיהו מלך יהודה?
הקדמה
עוזיהו, הוא עזריהו, מלך יהודה, היה ממלכי יהודה הצדיקים. בספר מלכים מסופר עליו מאד בקיצור, בדומה למה שמסופר על שאר מלכי יהודה: שם אביו ושם אמו, מספר השנים שמלך, והאם היה צדיק.
דבר אחד מיוחד מסופר רק עליו: שהוא נצטרע.
נשאלת השאלה: מדוע נצטרע עוזיהו? והרי הוא היה צדיק!
דבר זה מפורש בפרקנו.
בתחילת הפרק יש תיאור ארוך ומפורט של מעשיו החשובים (א-טו), אבל אז השתנה מצבו:
טז. וכחזקתו גבה לבו עד להשחית, וימעל בד' אלקיו, ויבֹא אל היכל ד' להקטיר על מזבח הקטֹרת.
יז. ויבֹא אחריו עזריהו הכהן, ועמו כהנים לד' שמונים בני חיל.
יח. ויעמדו על עזיהו המלך, ויאמרו לו: לא לך עזיהו להקטיר לד', כי לכהנים בני אהרן המְקֻדָשים להקטיר, צא מן המקדש, כי מָעַלְתָּ, ולא לך לכבוד מד' אלקים.
יט. ויזעף עזיהו ובידו מקטרת להקטיר, ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו לפני הכהנים בבית ד' מעל למזבח הקטרת.
כ. ויפן אליו עזריהו כהן הראש וכל הכהנים, והנה הוא מצֹרע במצחו, וַיַבְהִלוּהוּ משם, וגם הוא נדחף לצאת כי נִגְעוֹ ד'.
כא. ויהי עזיהו המלך מצֹרע עד יום מותו, וישב בית החפשית מצֹרע, כי נגזר מבית ד', ויותם בנו על בית המלך, שופט את עם הארץ.
הכתוב מתאר באריכות את הצלחתו הצבאית הגדולה של עוזיהו (ו-טו) וששמו התפרסם עד לבוא מצרים (ח) ועד למקומות רחוקים (טו), מה שגרם לו להתגאות, ולרצות להקטיר קטורת (טז), ושעל כך הוא נענש בצרעת (כ-כא).
אבל יש לשאול: על מה בדיוק נענש עוזיהו? האם על הגאוה, או על הרצון להקטיר קטורת?
בדבר זה נחלקו חז"ל.
א. הסבר הגמרא במסכת ערכין
בגמרא במסכת ערכין (טז ע"א) אמרו: "על שבעה דברים נגעים באים", והוכיחו כל אחד מהדברים, ובין שאר הדברים אמרו: "ועל גסות הרוח - דכתיב: 'וכחזקתו גבה לבו עד להשחית, וימעל בד' אלקיו... והצרעת זרחה במצחו' (דה"ב כו, טז-יט)".
לפי הגמרא מה שגרם לעוזיהו להיענש בצרעת היתה הגאוה.
יסוד זה, שהנגעים באים על גסות הרוח, כתב רש"י על הפסוק בפרשת מצורע "וצוה הכהן ולקח לַמִטהר שתי צפרים חיות טהֹרות, ועץ ארז, ושני תולעת, ואזֹב" (ויקרא יד, ד): "ועץ ארז - לפי שהנגעים באין על גסות הרוח". "ושני תולעת ואזב - מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאותו, כתולעת וכאזוב".
מדוע הנגעים באים על גסות הרוח?
יש לשאול: מדוע הנגעים באים על גסות הרוח?
נראה לענות על כך על פי מה שאמרו במדרש משנת רבי אליעזר (פרשה י עמוד 194):
קשה היא גסות הרוח, שכל גס רוח כאילו עושה עצמו אלוק. שלבושו של הקב"ה גאות, שנאמר: 'ד' מלך גאות לבש'. ושנו רבותינו במלך בשר ודם: 'אין רוכבין על סוסו, ואין משתמשין בשרביטו, ואין לובשין לבושו'. וכל שכן מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא... מלמד, שהקב"ה מביא על הגאים חמש פורעניות קשות: השפלה, הכנעה, הדכה, וטמינה, וחבישה.
השפלה - זה העוני, וכן הוא אומר: 'לשום שפלים למרום' (איוב ה, יא).
הכנעה - זו תשות כח, וכן הוא אומר: 'ויכנע אלקים' (שופטים ד, כג).
הדכה - אלו היסורין, וכן הוא אומר: 'או דכו במדֹכה' (במדבר יא, ח).
טמינה - זו המיתה בלא עת, שנאמר: 'טמון בארץ חבלו' (איוב יח, י).
חבישה - זו גיהנם, והיא בית האסורים.
קשה היא גסות הרוח, שעליה נגעים באין. שכן הוא אומר בעוזיה: 'וכחזקתו גבה לבו'.
כלומר: מתוך שגס הרוח רוצה להרגיש את עצמו חשוב מכולם, וכאילו עושה עצמו אלוק - ד' מעניש אותו בנגעים, שגורמים לו להיות מושפל ומוכנע, ומדוכא ביסורים, ומסולק מחוץ לשלש מחנות.
ב. הסבר הגמרא במסכת סוטה ומספר מדרשים
בגמרא במסכת סוטה (ט ע"ב) נאמר: "כל הנותן עיניו במה שאינו שלו, מה שמבקש אין נותנין לו, ומה שבידו נוטלין הימנו. וכן מצינו בנחש הקדמוני... וכן מצינו בקין, וקרח, ובלעם, ודואג, ואחיתופל, וגחזי, ואבשלום, ואדוניהו, ועוזיהו, והמן, שנתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם, מה שביקשו לא ניתן להם, ומה שבידם נטלוהו מהם".
פירש רש"י מה רצה כל אחד מהמנויים וכיצד ניטל ממנו, ולגבי עוזיהו כתב: "ועוזיה - בכהונה, 'והצרעת זרחה במצחו' (דה"ב כו)".
מפורש כאן שעוזיהו נצטרע בגלל רצונו להיות כהן, ולא בגלל גסות הרוח.
במדרש רבה בפרשת נשא (ז, ה) אמרו: "על י"א דברים הצרעת באה", והוכיחו כל אחד מהדברים, ובין שאר הדברים אמרו:
ועל גסות הרוח - זה נעמן, שנאמר: 'ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול' (מלכים ב ה, א). מהו גדול? שהיתה רוחו גסה, מפני שהיה גבור חיל, ועל ידי כך נצטרע.
ועל הנכנס בתחום שאינו שלו - זה עזיהו, שביקש להכנס בתחום הכהונה. ומה כתיב בו? 'והצרעת זרחה במצחו' (דהי"ב כו, יט).
כעין זה אמרו גם במדרש תנחומא בפרשת מצורע (ד):
על אחד עשר דברים הנגעים באים על האדם...
ועל הנכנס בתחום שאינו שלו מנין? מן עוזיהו, שנכנס בתחום הכהונה, שנאמר: 'והצרעת זרחה במצחו' (דה"ב כו, יט).
ויש אומרים: אף על גסות הרוח. מנין? מנעמן, שנאמר: 'ונעמן שר צבא מלך ארם גבור חיל מצורע' (מ"ב ה, א), שהיה גס רוח.
בשני מדרשים אלו אמרו שמה שגרם לעוזיהו להיענש בצרעת היה הרצון להיכנס לתחום שאינו שלו, ואילו את עונש הצרעת על גסות הרוח למדו המדרשים מנעמן, ולא מעוזיהו.
מדוע הנגעים באים על הנכנס בתחום שאינו שלו?
מה הקשר בין הרצון להיכנס בתחום שאינו שלו לבין עונש הצרעת?
כתב על כך החיד"א ב"חומת אנך" כאן (דברי הימים ב כו, יט):
והצרעת זרחה במצחו - ולקה בצרעת מדה כנגד מדה, שהוא רצה ליכנס למקום שאינו שלו, לכן ידחה עתה ממקום שהיה שלו.
כלומר: המצורע מסולק מחוץ לשלש מחנות, ובזה הוא נענש במדה כנגד מדה, שרצה להגיע למקום שאינו שלו, ומפסיד את המקום שלו.
ג. הסבר המדרש רבה בפרשת מצורע
במדרש רבה בפרשת מצורע (יז, ג) אמרו: "על עשרה דברים נגעים באים", ובין שאר הדברים אמרו:
ועל הגוזל את שאינו שלו - מעוזיהו, דכתיב: 'ויהי המלך עוזיהו מצורע עד יום מותו' (ד"ה ב כו, יט).
ועל גסות הרוח, דכתיב: 'ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בד' אלקיו' (שם, טז).
לפי מדרש זה מה שגרם לעוזיהו להצטרע היה גם הגאוה וגם הרצון לגזול את שאינו שלו!
ד. הסברי רש"י על פי המדרש תנחומא בפרשת צו
1. הסברי רש"י בפרשת קרח
נאמר בפרשת קרח (במדבר פרק יז):
א. וידבר ד' אל משה לאמר:
ב. אמֹר אל אלעזר בן אהרן הכהן, וירם את המחתֹת מבין השרפה, ואת האש זרה הלאה, כי קָדֵשו.
ג. את מחתות החטאים האלה בנפשֹתם, ועשו אֹתם רִקֻעי פחים צפוי למזבח, כי הקריבֻם לפני ד' ויקדשו, וְיהיו לאות לבני ישראל.
ד. ויקח אלעזר הכהן את מחתות הנחשת אשר הקריבו השרֻפים, וירקעום צפוי למזבח.
ה. זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא להקטיר קטֹרת לפני ד', ולא יהיה כקרח וכעדתו, כאשר דבר ד' ביד משה לו.
כתב שם רש"י (בפסוק ה):
ולא יהיה כקרח - כדי שלא יהיה כקרח.
ומדרשו על קרח, ומהו: 'ביד משה', ולא כתב: 'אל משה'? רמז לחולקים על הכהונה שלוקין בצרעת, כמו שלקה משה בידו, שנאמר: 'ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג' (שמות ד, ו), ועל כן לקה עוזיה בצרעת.
לפי רש"י כאן עוזיהו נצטרע מפני שחלק על הכהונה. מקור דבריו הוא במדרש תנחומא בפרשת צו (יא).
ניתן לומר שזהו סוג של "הנכנס לתחום שאינו שלו", שנאמר במדרשים הקודמים, וניתן לומר שמדרש זה סובר שזה עונש מיוחד למערער על הכהונה.
עוד נאמר בפרשת קרח:
ויהי ממחרת, ויבא משה אל אהל העדות, והנה פרח מטה אהרן לבית לוי, ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים.
(יז, כג)
כתב שם רש"י:
ויגמל שקדים - כשהוכר הפרי הוכר שהן שקדים, לשון: 'ויגדל הילד ויגמל' (בראשית כא, ח), ולשון זה מצוי בפרי האילן, כמו: 'ובוסר גומל יהיה נצה' (ישעיה יח, ה). ולמה שקדים? הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות, אף המעורר על הכהונה פורענותו ממהרת לבא, כמו שמצינו בעוזיה: 'והצרעת זרחה במצחו' (דהי"ב כו, יט).
2. הסבר רש"י בספר ישעיהו
רש"י בספר ישעיהו הסביר ביתר הרחבה את שנעשה לעוזיהו בשעה שבא להקטיר.
כך נאמר בספר ישעיהו (פרק ו):
א. בשנת מות המלך עזיהו ואראה את ד' יֹשֵב על כסא, רם ונשא, ושוליו מלאים את ההיכל.
ב. שרפים עֹמדים ממעל לו, שש כנפים שש כנפים לאחד, בשתים יכסה פניו, ובשתים יכסה רגליו, ובשתים יעופף.
ג. וקרא זה אל זה ואמר: קדוש קדוש קדוש ד' צב-אות מלא כל הארץ כבודו.
ד. וַיָנֻעו אמות הסִפים מקול הקורא, והבית ימלא עשן.
כתב שם רש"י:
א: בשנת מות המלך עזיהו - כשנצטרע.
ד: וינועו אמות הספים - אילות סיפי, הם מזוזות הפתח, שנמדדין במדות אמות לגובה ולרוחב, והן מזוזת ההיכל.
מקול הקורא - מקול המלאכים הקוראים. והוא היה יום הרעש, שנאמר בו: 'ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עֻזיה' (זכריה יד, ה).
בו ביום עמד עֻזיה להקטיר בהיכל. רעשו שמים לשורפו, לומר: דינו בשריפה, כמו שנאמר: 'ואש יצאה מאת ד' ותאכל את החמשים ומאתים איש' (במדבר טז, לה), וזהו שקראם 'שרפים' שבאו לשורפו.
רעשה הארץ לבולעו, כסבורה דינו לבלע, כקרח שערער על הכהונה (שם, לב).
יצתה בת קול ואמרה: 'זכרון לבני ישראל' וגו' (שם יז, ה) 'ולא יהיה' עוד אדם המעורר על הכהונה 'כקרח' בבליעה, 'וכעדתו' בשריפה, אלא 'כאשר דבר ד' ביד משה' - בסנה: 'הבא נא ידך בחיקך' (שמות ד, ו) 'ויוציאה מצורעת כשלג'. אף כאן צרעת פרחה במצחו".
ה. מדוע נצטרע עוזיהו דווקא במצחו?
יש לשאול: מדוע נצטרע עוזיהו דווקא במצחו?
נאמרו על כך שתי תשובות עיקריות, התלויות בסיבות לצרעת שנצטרע עוזיהו, הכתובות בפרק הקודם.
1. הסבר ה"בית אלוקים"
בספר "בית אלוקים" למבי"ט (שער היסודות פרק כט) כתב:
...וכן היה לעוזיהו כשרצה לשמש בכהונה, שלקה בצרעת, שנאמר: 'והצרעת זרחה במצחו' - מפני שהעיז מצחו במקום השכינה.
נראה שכוונתו בביטוי "העיז מצחו" שהוא התגאה, כמו שאמרה הגמרא במסכת ערכין.
וכן כתב ב"דעת מקרא":
במצחו דווקא, כדי לרמוז למצח נחושה - לגסות הרוח שהיתה בו.
2. הסבר ה"ערוך לנר"
הסבר אחר כתב ה"ערוך לנר" במסכת סנהדרין (מח ע"ב):
והצרעת זרחה במצחו... ובמצחו להורות שחטא במה שרצה להיות כהן גדול, שנשא ציץ על מצחו.
וכן כתב ב"דעת מקרא":
במצחו דווקא, במקום שהכהן הגדול והמלך נושאים את נזריהם.
הסבר זה מתאים לרש"י ולמדרש תנחומא בפרשת צו, שהצרעת באה על עוזיהו בגלל רצונו להיות כהן, ולכן נענש במקום ציץ. כן יש להסביר את דעת המדרשים שאמרו "על הנכנס לתחום שאינו שלו", שעוזיהו רצה להיכנס לתחום הכהונה, ולכן נענש במקום שבו מתבטאת הכהונה.
יש לשאול על דברי ה"ערוך לנר": מנין שעוזיהו רצה להיות כהן גדול? והרי הקטרת הקטורת כשרה בכהן הדיוט, ולכהן הדיוט אין ציץ על מצחו!
נראה לפרש שכיון שעוזיהו כבר היה מלך, לא היה מתאים שאם הוא ישמש ככהן - הוא ישמש ככהן הדיוט, אלא ככהן גדול.
ו. כיצד יתכן שמלך צדיק כעוזיהו חטא בחטא מפורסם כזה?
1. העולה מפשט הפסוקים
על פי פשט הפסוקים ניתן לומר שאף על פי שעוזיהו היה צדיק, מכל מקום הצלחתו הצבאית ועושרו הגדול המתוארים בהרחבה בפרקנו (ו-טו) גרמו לו להתגאות, ולרצות לשמש ככהן.
2. הסבר המפרש המיוחס לרש"י בדברי הימים
המפרש המיוחס לרש"י בדברי הימים כתב:
וימעל בד' אלקיו - כאן נופל לומר 'מעילה', כי בשגגה עשה. דוגמא: 'נפש כי תמעול מעל, וחטאה בשגגה' (ויקרא ה, טו).
ויבא אל היכל ד' - שאמר: נאה למלך לשרת למלך הכבוד.
אם כן לפי המפרש המיוחס לרש"י עוזיהו לא חטא בגאוה, אלא שגג, וחשב שהוא עושה מצוה, שראוי שהמלך יעבוד את ד' במקדש!
מקורו של המפרש המיוחס לרש"י הוא במדרש תנחומא בפרשת נח (יג), וכך נאמר שם:
בעוזיה כתיב: 'כי אוהב אדמה היה' (דברי הימים ב כו, י) - שהיה מלך, והפקיר עצמו לאדמה, ולא נזקק לתורה.
יום אחד נזקק לבית הועד, אמר להם: במה אתם עוסקין?
אמרו לו: ב'הזר הקרב יומת' (במדבר א, נא).
אמר להם עוזיה: הקדוש ברוך הוא מלך ואני מלך, נאה למלך לשמש פני מלך ולהקטיר לפניו.
מיד: 'ויבא אל היכל ד' להקטיר על מזבח הקטרת, ויבא אחריו עזריה הכהן ועמו כהנים לד' שמונים בני חיל' (דברי הימים ב כו, יז), וכלם מפרחי כהונה, 'ויאמרו לו: לא לך עוזיהו להקטיר לד', כי לכהנים בני אהרן המקדשים להקטיר. צא מן המקדש כי מעלת' (שם, יח). ולזה יצא עליו קצף מלפני ד', מיד: 'ויזעף עוזיהו ובידו מקטרת להקטיר, ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו' (שם, כ). באותה שעה נבקע ההיכל הילך והילך י"ב על י"ב מיל, 'ויבהילוהו משם, וגם הוא נדחף לצאת כי נגעו ד'' (שם).
מי גרם לו זו? שבטל מן התורה, והפקיר עצמו לאדמה.
אם כן לפי המדרש מתוך שעוזיהו הפסיק לעסוק בתורה הוא הגיע לידי טעות.
יש לשאול: מדוע הפסיק עוזיהו לעסוק בתורה?
לכאורה הדברים מפורשים במדרש: מתוך שהיה אוהב אדמה.
אבל יש לשאול: האם ללא סיבה מיוחדת החליף עוזיהו את לימוד התורה בעבודת האדמה?
כתב על כך הרב זילברשטיין שליט"א בספרו "חשוקי חמד" על מסכת נדה, בהקדמה:
כתב הגאון הצדיק ר' אביגדור מילר זצ"ל: המלך עוזיהו מלך חמישים ושתים שנה, וצדיק היה בכל דרכיו, חוץ מטעות אחת בסוף ימיו. ימיו הטובים ביותר היו במשך חייו של מורו זכריה (דברי הימים ב כו, ה), בעוד שלאחר מות רבו לא היה המלך פנוי ללמוד תורה כמו עד אז.
אם כן לפי הסבר זה כל זמן שרבו זכריהו היה בחיים למד עוזיהו תורה מפיו, וכאשר מת רבו הפסיק עוזיהו לעסוק בתורה.
נראה שהרב מילר דייק את האמור בפסוק ה': "ויהי לדרֹש אלקים בימי זכריהו המבין בראֹת האלקים, ובימי דרשו את ד' הצליחוֹ האלקים". שהכוונה היא שרק בימי זכריהו הוא דרש אלקים, אבל אחרי מותו של זכריהו הפסיק עוזיהו לדרוש אלקים, ועסק בעבודת האדמה.
כן כתב גם ב"דעת מקרא" שם:
בימי זכריהו - דווקא, אבל משמת זכריהו פסק לדרוש בד', כמו שמפרש בסיפא: 'ובימי דרשו את ד' הצליחו האלקים', ומכלל הן אתה שומע לאו.
אבל קשה: כיצד הסביר המדרש ששורש הקלקול של עוזיהו היה שהיה אוהב אדמה, והרי הפסוק אומר: "וכחזקתו גבה לבו עד להשחית"!
נראה לומר כמו שהסברנו קודם, שמתוך אהבת האדמה עסק עוזיהו פחות בתורה, והגיע לידי טעות.
יהי רצון שנעסוק בתורה, ונזכה בקרוב לביאת מלך המשיח בן דוד.