פסוק א:וַיִּקְחוּ כָּל־עַם יְהוּדָה אֶת־עֻזִּיָּהוּ, שנקרא במקומות אחרים עֻזיה או עזריה, וְהוּא בֶּן־שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ תַּחַת אָבִיו אֲמַצְיָהוּ.
פסוק ב:הוּא בָּנָה מחדש אֶת־אֵילוֹת, אילת, עיר הנמל הדרומית וַיְשִׁיבֶהָ לִיהוּדָה אַחֲרֵי שְׁכַב־הַמֶּלֶךְ אמציהו עִם־אֲבֹתָיו.
פסוק ג:בֶּן־שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה עֻזִּיָּהוּ בְמָלְכוֹ, וַחֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם. מלכותו הייתה כמעט הארוכה ביותר בתולדות ממלכת יהודה, ואכן הספיק לפעול בה הרבה. וְשֵׁם אִמּוֹ יְכָלְיָה מִן־יְרוּשָׁלִָם.
פסוק ד:וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה', כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה אֲמַצְיָהוּ אָבִיו בתקופתו הראשונה.
פסוק ה:וַיְהִי דרכו לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים בִּימֵי זְכַרְיָהוּ, שהיה נביא או איש צדיק וקדוש הַמֵּבִין בִּרְאֹת, במראות הָאֱלֹהִים, או: במה שהאלוקים בוחר ורוצה. וּבִימֵי דָּרְשׁוֹ אֶת־ה', בזמן שעֻזיהו נהג כראוי הִצְלִיחוֹ הָאֱלֹהִים.
פסוק ו:וַיֵּצֵא עֻזיהו וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים, וַיִּפְרֹץ אֶת־חוֹמַת גַּת וְאֵת חוֹמַת יַבְנֶה וְאֵת חוֹמַת אַשְׁדּוֹד, שהייתה אף היא אחד ממחוזות הפלשתים, וַיִּבְנֶה עָרִים בְּאַשְׁדּוֹד וּבמרחב פְּלִשְׁתִּים.
פסוק ז:וַיַּעְזְרֵהוּ הָאֱלֹהִים לגבור עַל־פְּלִשְׁתִּים, שכבר לא היו עם גדול וחזק, וְעַל־הָעַרְבִים הַיֹּשְׁבִים בְּגוּר־בָּעַל וְכן הַמְּעוּנִים, בני אומה קטנה שנקראה מעון. בניסיונות של עֻזיהו לקומם את המדינה, הוא לחם באויבים שמסביבו.
פסוק ח:וַיִּתְּנוּ הָעַמּוֹנִים מִנְחָה, מתנה לאות כניעה ונאמנות לְעֻזִּיָּהוּ. כניעת העמונים לעֻזיה ללא מלחמה היא ביטוי לתוקפו של מלך יהודה. וַיֵּלֶךְ שְׁמוֹ עַד־לְבוֹא מִצְרַיִם, כִּי הֶחֱזִיק, התחזק עַד־לְמָעְלָה, עד מאוד. אפילו המצרים הכירו בכוחה המדיני של ממלכת יהודה בימי עֻזיה. אמנם בינה ובין מצרים נדדו שבטים ערביים ואחרים, וגם האדומיים חיו באותו אזור, אבל אלה לא היו כוחות משמעותיים.
פסוק ט:וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים לחומות בִּירוּשָׁלִַם עַל־שַׁעַר הַפִּנָּה וְעַל־שַׁעַר הַגַּיְא וְעַל־הַמִּקְצוֹעַ וַיְחַזְּקֵם לתוספת ביצור.
פסוק י:וַיִּבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר, וַיַּחְצֹב בֹּרוֹת רַבִּים, כִּי מִקְנֶה־רַב הָיָה לוֹ וּבַשְּׁפֵלָה, בשפלה וּבַמִּישׁוֹר. היו לו גם אִכָּרִים וְכֹרְמִים בֶּהָרִים וּבַכַּרְמֶל, אזור שדות וכרמים, שכן רצה לקדם את החקלאות, כִּי־אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה.
פסוק יא:וַיְהִי לְעֻזִּיָּהוּ חַיִל עֹשֵׂה מִלְחָמָה, יוֹצְאֵי צָבָא לִגְדוּד בְּמִסְפַּר פְּקֻדָּתָם, מנויים ומחולקים למחלקותיהם, לתפקידיהם, או: למפקדיהם בְּיַד יְעִיאֵל הַסּוֹפֵר וּמַעֲשֵׂיָהוּ הַשּׁוֹטֵר, המפקד על סדרי השלטון הציבורי עַל יַד־חֲנַנְיָהוּ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ.
פסוק יב:כֹּל מִסְפַּר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְגִבּוֹרֵי חָיִל, הסגל הפיקודי – אַלְפַּיִם וְשֵׁשׁ מֵאוֹת.
פסוק יג:וְעַל־יָדָם, תחת פיקודם היה חֵיל צָבָא שמָּנה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְשִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת עוֹשֵׂי מִלְחָמָה בְּכֹחַ חָיִל, ותפקידם היה לַעְזֹר לַמֶּלֶךְ עַל־הָאוֹיֵב.
פסוק יד:וַיָּכֶן לָהֶם עֻזִּיָּהוּ, לְכָל־הַצָּבָא, מָגִנִּים וּרְמָחִים וְכוֹבָעִים וְשִׁרְיֹנוֹת וּקְשָׁתוֹת וּכלי ריגום לְאַבְנֵי קְלָעִים. עֻזיהו היה איש מאורגן. שלא כפעולותיו הקפריזיות-לעתים של אמציהו, עֻזיהו עסק ביסודיות בכל תחום – בחקלאות, בבנייה, בביצורים ובאספקת הציוד והנשק לצבא.
פסוק טו:וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלִַם חִשְּׁבֹנוֹת, אמצאות מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב, מחוכמות, לִהְיוֹת עַל־הַמִּגְדָּלִים וְעַל־הַפִּנּוֹת, לִירוֹא, לירות בַּחִצִּים וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת, כנראה מבנים מורכבים שניצבו על המגדלים ועל פינות החומה, שאפשר היה לירות מהם. וַיֵּצֵא שְׁמוֹ של עֻזיהו עַד־לְמֵרָחוֹק, כִּי־הִפְלִיא, עשה דברים מופלאים כדי לְהֵעָזֵר בהם עַד כִּי־חָזָק. אף שמלך על מדינה קטנה, קידם את הצבא ואת מבצריו, וכל צעד שצעד הוביל אותו לצעד אחר.
פסוק טז:כבר שנים לא היה ביהודה מלך כה תקיף ומוצלח כעֻזיהו. ואולם כְחֶזְקָתוֹ, כאשר הוא התחזק, גָּבַהּ לִבּוֹ, הוא נעשה גאה יותר ויותר עַד־לְהַשְׁחִית, וַיִּמְעַל בַּה' אֱלֹהָיו, וַיָּבֹא אֶל־הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל־מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. בכך חיקה את עמי האזור, שבהם נתפס המלך כקדוש, ולכן הקריב קרבנות מפעם לפעם. לא זה היה מנהגם של ישראל, אך כיוון שעֻזיהו הצליח, התגאה ונעשה מעורב בהמולה הבינלאומית, הוא חשב שמותר לו להקטיר קטורת – מעשה הנעשה על ידי הכהנים בלבד.
פסוק יז:וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן הגדול, וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַה' שְׁמוֹנִים בְּנֵי־חָיִל, זריזים ואמיצים.
פסוק יח:וַיַּעַמְדוּ עַל־עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמְרוּ לוֹ: לֹא־לְךָ, עֻזִּיָּהוּ, לְהַקְטִיר לַה', כִּי אם לַכֹּהֲנִים בְּנֵי־אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים, המוקדשים, כלומר המיוחדים, או: אלו שנעשו קודש לְהַקְטִיר. צֵא מִן־הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ, וְלֹא־לְךָ יהיה הדבר לְכָבוֹד מֵה' אֱלֹהִים.
פסוק יט:יש להניח שהמלך בא עם פמליה קטנה משלו, אבל אחריו הגיעה קבוצת כהנים גדולה לסלקו החוצה. וַיִּזְעַף, כעס מאוד עֻזִּיָּהוּ, וּבְיָדוֹ כבר הייתה נתונה מִקְטֶרֶת, מחתה שעליה קטורת לְהַקְטִיר. וּבְזַעְפּוֹ עִם־הַכֹּהֲנִים, וְהַצָּרַעַת הבוהקת זָרְחָה פתאום בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה' מֵעַל, סמוך לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת.
פסוק כ:וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ, הכהן הראשי וְכָל־הַכֹּהֲנִים, וְהִנֵּה־הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ. הצרעת נחשבה מחלה נוראה המביאה להרחקת הלוקים בה מהחברה, ולכן – וַיַּבְהִלוּהוּ, האיצו אותו לצאת מִשָּׁם, וְגַם־הוּא נִדְחַף, רץ לָצֵאת כִּי הרגיש שנִגְּעוֹ, הטיל בו נגע ה'.
פסוק כא:וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד־יוֹם מוֹתוֹ, וַיֵּשֶׁב בבֵית הַחָפְשִׁית, מקום הסגר שבו כולאים את המצורעים מחוץ למחנה. הוא עדיין מכונה עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ, משום שלא הוסר ממלכותו באופן רשמי, אבל בפועל הוא חדל למשול במדינה שכן היה מבודד. מְצֹרָע, כִּי נִגְזַר, נכרת, הופרד מִבֵּית ה'. וְיוֹתָם בְּנוֹ התמנה לאחראי עַל־בֵּית הַמֶּלֶךְ, שׁוֹפֵט אֶת־עַם הָאָרֶץ. השלטון בפועל עבר לבנו יותם.
פסוק כב:וְיֶתֶר דִּבְרֵי עֻזִּיָּהוּ הָרִאשֹׁנִים, שנחשבו לו לטובה, וְהָאַחֲרֹנִים, שלא היו לטובה, כָּתַב יְשַׁעְיָהוּ בֶן־אָמוֹץ הַנָּבִיא. בספר ישעיה אמנם מוזכר שהנביא פעל בימי עֻזיהו, אבל לא נאמר שם דבר על המלך, ומכאן שמדובר כאן בספר אחר שלא שרד.
פסוק כג:וַיִּשְׁכַּב עֻזִּיָּהוּ עִם־אֲבֹתָיו, וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עִם־אֲבֹתָיו בִּשְׂדֵה הַקְּבוּרָה אֲשֶׁר בחלקה שלַמְּלָכִים, לא בקברי בית דויד ממש אלא מבחוץ, כִּי אָמְרוּ: מְצֹרָע הוּא. וַיִּמְלֹךְ יוֹתָם בְּנוֹ תַּחְתָּיו.
