ויקרא אל משה. לפי שאמר למעלה בסוף הספר וכבוד ה׳ מלא את המשכן ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וגו׳ הוצרך לקרותו וליתן לו רשות להכנס, ולפיכך כתב ויקרא אל משה. וכן הפירוש ויקרא כבוד ה׳ הנזכר למעלה אל משה מאהל מועד וידבר אליו. וכן מצינו בתרגום ירושלמי והוה כיון דאשלים משה למקמא ית משכנא ורבי יתיה וקדיש יתיה וית כל מנוהי וחשב משה בליביה ואמר טורא דסיני דבעיר רבוייה רבוי שעה וקדושיה קדוש שעה לא סליקית לגויה עד זמן דאתמר לי מן קדם ה׳ ברם משכנא דרבויי רבוי דלעלם וקדושיה קדוש עלם דינא הוא דלא ניעול לגויה עד זמן דיתמר לי מן קדם ה׳ ואכלי דבורא דה׳ למשה וכו׳ וכשהיה הוא בתוך האהל היה שומע הקול בא לו מבין שני הכרובים כדכתיב בסוף פרשת נשא.אליו פרש״י יכול ישמעו קול הקריאה ת״ל קול לו קול אליו. כלומר בפרשת נשא כתיב וישמע את הקול מדבר אליו היה יכול לומר מדבר לו ואומר מדבר אליו ללמדך שאליו לבדו היה נמשך הקול כך פרש״י בריש יומא (ד:).לאמר כפל לשון הוא לוידבר, כמו שפירש בפרשת נח דוגמתו. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם.אדם לרבות גרים, שהם מקבלים ברית כישראל ולרבות אפי׳ א״י ואע״ג דאדם משמע כאן ישראל מיהו מדכתיב אבתריה מכם דמשמע מכם ולא מאומות אחרות והוי מעוט אחר מעוט, ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות א״י. וכן אמרינן בעלמא איש איש לרבות א״י שנודרים נדרים ונדבות כישראל.כי יקריב לאחר שהוקם המשכן פי׳ לך איך ישרתוהו עבדיו בביתו.מכם ולא כולכם להוציא את האפיקורסים שאינם מקבלים ברית כישראל.מכם בכם חלקתי ולא באומות. דאפילו א״י רשע גמור מקבלים ממנו קרבן כדי לקרבו תחת כנפי השכינה. אדם כי יקריב סרסהו אדם מכם כי יקריב.כי יקריב כי יקדיש.קרבן לה' - כלל, מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן - פרט, תקריבו את קרבנכם - חזר וכלל אין בכלל אלא מה שבפרט להוציא חיה דאינה נקרבת לפי שלא היתה בכלל ברכה במעשה בראשית מפני הנחש שהיה ראוי לקללה והמביאה עובר. ד״א למדנו מכאן ענותנותו של הקב״ה, שלא הטריח בניו אלא בדבר המצוי בידם וזשה״כ עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך וגו'. ד״א מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן ולא מן האדם ולפי שהכנענים שורפים את בניהם ובנותיהם לגבוה, נאמר פסוק זה.אם עלה קרבנו שהתנדב בלשון זה, פתח הכתוב בעולה לפי שהיא מעולה ועולה כולה למעלה.יקריבנו יקדישנו, ואומר זה הקדשתי לגבוה.אל פתח אהל מועד יקריב אתו שלא יאמר המקריב לכהן לך וקח בביתי הבהמה שהתנדבתי ועשה אותה קרבן דאין זה דרך כבוד למעלה.לרצנו לפי שקרבן נדבה הוא זה נאמר בו לרצונו אבל בשאר קרבנות אין כתיב לרצונו הואיל ולפעמים הם באים חובה.לפני ה׳ וסמך אעפ״י שסמך בחוץ יחזור ויסמוך בפנים.וסמך ידו. לפי הפשט כך מנהג בני אדם כשרוצים להתחיל ולהתעסק בשום מעשה היו מזמינים עצמם לעשותו בענין הנחת יד עליו.ידו. ולא יד בנו ועבדו ושלוחו.ידו על ראש. ולא ידו על גבי ידו.ידו על ראש. ולא על צואר.על ראש העלה פרש״י להביא עולת חובה וכו'. כדאיתא בתו״כ מה עולת נדבה טעונה סמיכה אף עולת חובה טעונה סמיכה, שהרי נאמר עולה אחת עולת נדבה ואחת עולת חובה, לומר זו וזו טעונה סמיכה. שהרי נאמר עולה אחת עולת בקר ואחת עולת צאן, נאמר זו וזו טעונה סמיכה. ודוקא עולת יחיד טעונה סמיכה אבל עולת צבור ושל נשים ושל א״י אינן טעונות סמיכה וכולן טעונות נסכים ואפי׳ של א״י כדתניא א״י ששלח את עולתו וכו'.לכפר עליו. לשון כופר להיות הקרבן כופר העונש אשר עליו.עליו. בשבילו דוגמא ״כי עליך הורגנו כל היום״ (תהלים מד,כג), ״כי עליך נשאתי חרפה״ (תהלים סט,ח).וסמך ושחט הבעלים, לשמש בו לפני בוראם עד קבלה ואילך שמצוה על הכהונה.וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים, אף שחיטה בטהורים. וסמך ושחט במקום שסומכין שוחטין וסמך ושחט תיכף לסמיכה שחיטה.את בן הבקר לשון בחרות, להוציא זקן יותר מדאי וחולה משום הקריבהו נא לפחתך.את בן הבקר לפני ה' ואין השוחט לפני ה׳ שמעון התמני אומר מניין שתהיה ידו של שוחט לפנים מן הנשחט ת״ל את בן הבקר לפני ה'. בני אהרן. שלא יהיו זקנים מרתתים, כמו שאמרו רבותינו מאימתי כהן פסול משירתת.אהרן דומיא דאהרן שאינו בעל מום, הכהנים ולא חללים יצאו בעלי מומין וחללים.והפשיט את העלה לפי שמצינו בפרים ושעירים הנשרפים שכולם נשרפים עור ובשר ופרש, כתיב בעולה אעפ״י שנשרפת שהיא טעונה הפשט. [ונתח אתה דרך הקרבנות לנתחם].עצים על האש ולא אש על גבי עצים.וערכו בני אהרן בבן הבקר שהוא בהמה גסה כתיב וערכו אבל בצאן שהיא בהמה דקה כתיב וערך.וקרבו וכרעיו ירחץ. לפי שהיא באה על שלחנו של מלך, אבל פרים ושעירים הם נשרפים חוץ אין הקרב והכרעיים טעונים רחיצת מים.ירחץ במים. רחיצה האמורה גבי אדם מתרגמינן ״יסחי״ לפי שהוא לשון טבילה בחוץ כמו כאשר יפרש השוחה לשחות, אבל רחיצה האמורה בקרבנות מתרגמינן ״יחליל״ פירוש יוציא מהן הפרש וישארו חלולים.ירחץ במים. יכול מה רחיצה האמורה להלן ארבעים סאה אף רחיצה האמורה כאן תהא טעונה ארבעים סאה תלמוד לומר מים - כל שהוא.את הכל. לרבות עצמות וגידים קרניים וטלפים וצמר שבראש הכבשים ושער שבזקן התישים בזמן שהם מחוברים.ואם מן הצאן קרבנו להוציא את הגזול.מן הכשבים או מן העזים להוציא את הכלאים.ושחט אתו וגו׳ אותו בצפון ואין העוף והשלמים והבכור והמעשר והפסח בצפון.על ירך המזבח אצל צדו של מזבח כמו וסכות על הארון.ירך המזבח צפנה שיהא ירך המזבח בצפון והיכן פניו בדרום למדנו שהכבש בדרום.צפנה לפני ה' שיהא כל הצפון כולו פנוי ואף אבן הבקר דלעיל קאי להיות שחיטתו בצפון, דהא נמי כתיב ביה לפני ה׳ ואם שחטו בדרומו של מזבח אין זה לפני ה׳ לפי שרוב המזבח וכבש שלו בדרום קיימי ולא מיתחזי ליה אפיתחא דהיכלא אבל כששוחטו בצפון שהוא פנוי מכל ואינו מקום דריסת רגלי הכהנים שהרי הכבש בדרום הרי הוא כנגד ההיכל וזהו לפני ה'. וכי קבע מקום לשחיטה לקדשי קדשים קבע, כדכתיב במקום אשר תשחט את העולה תשחט את החטאת וכתיב כי כחטאת האשם שהרי עקר זביחתם לשמים אבל קדשים קלים אין קבע מקום לשחיטתם הואיל ואין עקרן כל כך לשמים.ונתח אתו שלא תאמר בבן הבקר שהוא בהמה גסה צריך נתוח אבל בהמה דקה לא קמ״ל. אבל להפשט לא צריך קרא דפשיטא לן שצריכה הפשט כגסה.והקריב הכהן את הכל זו הולכת אברים לכבש.ואם מן העוף. ולא כל העוף פרט למחוסר אבר.העוף עלה. ואין העוף זבח שלמים.העוף עלה קרבנו. היחיד מביא עוף ואין הצבור מביאין עוף.והקריבו. לרבות שהיא באה נדבת שנים.מן התרים. אפילו גדולים ולפי שהתור משמת בן זוגו אינו מזדווג לזוג אחר.או מן בני היונה. ולא גדולים לפי שהיונה פותה אין לב לה, אם מת בן זוגו מזדווגת ליונה אחרת לפיכך אין בהם כשרים אלא הקטנים. ולפי ששתי עופות אלו רדופים מכל שאר עופות בחר בהם הקב״ה.ומלק בעצמו של כהן לפי שהוא בראשו של מזבח אבל לא בסכין כדכתיב כי חרבך הנפת עליה ותחללה. ומה מליקה האמורה להלן ממול עורף אף כאן ממול עורף.ראשו והקטיר מה מצינו הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו, ע״י שחיטת שני סימנים כדי לקיים מצות הבדלה.ונמצה דמו דם כולו, הא כיצד הראש אחוז בגוף ע״י שלא נחתך לגמרי ומוצה משניהם וקים לן כל המעכב בשחיטה כגון העור אינו מעכב בהבדלה.ונמצה דמו על קיר המזבח ע״י שדמו מועט אם יקבלנו במזרק לא יוכל ליקח ממנו להזות לכך מולק בראש המזבח כדי שימצה מיד על המזבח.אל מקום הדשן חנינא בן אנטיגנוס אומר שתי בתי דשנין היו שם הא׳ למזרח של כבש וא׳ למזרחו של מזבח. של מזרחו של כבש שם היו נותנין מוראות העוף ודשן המזבח הפנימי ומנורה, ושל מזרחו של מזבח שם היו שורפין פסולי קדשי קדשים ואמורי קדשים קלים.לא יבדיל לפי שהוא קטן ואם יבדיל יהיו הנתחים קטנים ואינן ראויין להביא לפני המלך.
