ויקרא אל משה. כתב הרמב"ן לאחר שסיים בענין אהל מועד וכבוד ד' מלא את המשכן צוהו בקרבנות ובשמירת המשכן שיהיו הקרבנות כפרה להם ולא יגרמו העוונות לסלוק השכינה וציום בכהנים שיתקדשו ויזהרו בטומאת מקדש וקדשיו ולא יהרסו לעלות אל ה' כמו שנאמר דבר אל אהרן ואל יבא בכל עת וגו' ואחר כן הגביל המשכן בהגבלת הר סיני בעת היות שם כבוד ה'. ורוב הספר בתורת הקרבן והמקריבין ובמקום שיתקרב בו ויבואו בו קצת מצות נגררות עם אלה כי מתחלה צוה בקרבנות הנדבה ואיסור החלב והדם בעבורם ואחר כן בקרבנות החטא ונגרר אחר זה להזכיר המאכלים האסורים בעבור שהם מטמאים והאוכל או הנוגע בהם בכל קודש לא יגע ואל המקדש לא יבא והוצרך להזכיר תורת המצות (המצורע?) ומשפט היולדת והזב והזבה לחייב אותם בקרבן ולהזהיר עוד בטומאתם ונגרר אחר זה שיזהיר על העריות כי משכבם מטמא ועונם יקרא טומאה וגורם לסלוק השכינה ועוד כי השוגג בהם מחויב חטאת שהזכיר כבר בואם נפש אחת תחטא בשגגה ואחרי כן מצות שבת ומועדי ד' בעבור הקרבן שמקריבין בהם ורוב הפרשיות בענין זה ידבר עם הכהנים דבר אל אהרן ואל בניו. צו את אהרן ואת בניו. ובפ' קדושים קצת מצות לבני ישראל רובם נגררין על עניין הקרבנות או בדומים להם. ולא אמר ויקרא ה' אל משה משו' דקאי אלעיל דכתיב וכבוד ה' מלא וגו' ועלה קאי ויקרא. כתב הרמב"ן דר"זל דלכל האמירות והצוויין קדמה קריאה ולא כתב אותו אלא כאן שהוא תחלת הדבור שהי' אליו מאהל מועד לומר שזה היה משפטו כל הימים בכל התורה. ולדעתם מאהל מועד הוא מוקדם ופירושו ויקרא אליו מאהל מועד וידבר אליו באהל כי משה שם היה. ולפי פשוטו בעבור שכבוד ה' מלא את אהל מועד לא היה משה רשאי לבא בענן עד שקורא לו כמו בהר סיני שנאמר ויקרא אל משה ביום הז' מתוך הענן. וי"א דהיינו דאמרינן בפרק אין דורשין דכל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה נעשה מלאך כאדם השולח מלאכו לפניו לקרוא למי שירצה ואחר כך מדבר עמו וזהו ויקרא על ידי מלאך ואחר כך וידבר אליו: אליו. למעט את אהרן ובכל מקום שנאמר וידבר ד' אל משה ואל אהרן פי' שיאמר אותו לאהרן להיותו שליח בדבר כמותו ובשליחות הדבור לישראל הושוו:
מן הבהמה וגו'. בשביל שחיה בכלל בהמה פרט אחר כך דוקא מן הבקר ומן הצאן ולא חיה שלא רצה הקב"ה להטריח את ישראל להביא קרבן מדבר שאינו מצוי בידם. אי נמי לכך לא צוה להביא קרבן מן החיה לפי שאינה בכלל ברכה במעשה בראשית שלא בירך לחיות בשביל הנחש ולכך הותר חלב החיה לפי שאינו קרב וציוה לכסות דמה כיון שאינו נזרק על המזבח: מן הבקר. להוציא את הטרפה ואיצטריך למעוטה היכא דהוקדשה ולבסוף נטרפה דאילו נטרפה תחלה פשיטא דלא קדשה דאפי' לישראל אסורה:
אל פתח אהל מועד וגו'. שלא יאמר לכהן קח בהמה שבבית ועשה אותה קרבן שאין זה דרך כבוד של מעלה אלא הוא בעצמו יטפל בה להביאה:
וסמך ידו. פי' שתי ידיו כמו שמצינו במקום אחר וסמך אהרן שתי ידיו וכתב ידו בשביל הדרש שדרשו בו ידו ולא יד שלוחו אע"ג דבעלמא שלוחו של אדם כמותו הכא ממעט שליח: ונרצה לו לכפר עליו. פירש"י על מה הוא מרצה א"ת על כריתות ומיתות ב"ד או מיתה בידי שמים ומלקות הרי עונשן אמור. והקשה הרמב"ן היכן אמור כי הקרבנות בשוגגין הם מרצין ונוכל לומר שיכפר על חייבי מיתה בידי שמים שוגגין ועל חייבי מלקות שוגגין וכן על חייבי מיתות ב"ד שוגגין באותן שאין חייבים עליהם חטאת כגון מכה אביו ואמו שכשם שחטאת מכפרת בחייבי מיתות ב"ד (כריתות ?) שוגגין כך תכפר עולה בחייבי מלקות ומיתות בידי שמים שוגגין וכן על חייבי מיתות ב"ד שוגגין באותן שאין בהם חטאת. ותירץ אולי בעבור שפירש הכתוב בחייבי מיתות ובחייבי כריתות עונשן במזיד ובשוגג ופירש עונש האחרים במזיד ולא פירש אותו בשוגג לומר שהוא חייב עליהן עולה לכך אמר שאין בחייבי מיתה בידי שמים ובחייבי מלקות אלא עונש המפורש בהן במזיד אבל בשוגג אין עליהם שום נשיאות חטא וזהו שאמר הרי ענשן אמור שכל העונש שרצה להטיל עליהן כבר אמרו הכתוב אבל על עשה ולא תעשה הניתק לעשה המזידין שלא הוזכר בהן שום עונש ואי אפשר שלא יענש בהן בזה העולה מרצה אם יביאנה בנדבת נפשו. ויתכן לומר בעבור שלא הזכיר בקרבנות הנדבה לכפר על שגגתו אשר שגג כאשר אמר בקרבנות החטאת אלא אמר ונרצה לכך דרשו כך שמשמעו שמכפר על המזידים שאין רצון לפניו כי השוגג אע"פ שחטא רצוי השם הוא אם כן אי אפשר לה לכפר על מזידין זולתי על עשה ועל לא תעשה הניתק לעשה שלא נזכר בהן עונש אלא שאינן רצוין למלך בעבור שעברו על מצותו. ואע"ג דאמרינן בעשה ולא תעשה הניתק לעשה דאם עשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו ואם לא עשה תשובה זבח רשעים תועבה יש לומר אע"ג דעשה תשובה ומוחלין לו מכופיא אין לו כפרה גמורה עד שיביא העולה. ולפי הפשט פעמים בא לכפר העון שאכל חלב וסבר שהוא שומן שאלו נודע שחלב הי' מביא חטאת ואלו הי' לו ספק הי' מביא אשם תלוי ועתה שסבור ששומן הי' מרצה העולה:
ושחט את בן הבקר. בן משמע שלא יהא זקן. וכן: בני אהרן. משמע שיהו בנים ולא זקנים דזקן פסול לעבודה: אי נמי לפי שחטא אהרן במעשה העגל אינו מזכיר שום ציווי בזו הפרשה במעשה הקרבנות לאהרן אלא לבניו והתפלל אהרן ובקש רחמים על זה ונענה ולכך הזכיר בסדר שלאחריו צו את אהרן: והפשיט את העולה. לפי שמצינו בפ' הנשרפין שנשרפין בעורן פי' בכאן אע"פ שכולה כליל אין העור נשרף וצריכה הפשט: והפשיט. ונתח. על הבעלים קאי כמו וסמך ושחט כי הפשט ונתוח כשרים בזר ולכך חזר אחר כן:
ונתנו בני אהרן. ואמר לשון רבים ונתנו וערכו כי כן דרך הפסוק בכל מצות כהונה בעבור שהכהנים רבים ומתאספים בבית השם לעשות העולה וברוב עם הדרת מלך: והפשיט ונתח ונתנו בני אהרן הכהן אש. כתב הרמב"ן אין זה הסדר שתחלה מערכין המערכה ואחר כן מנתחין העולה וכן הי' סדר המערכה תמיד וכן מה שאמר וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים ואחרי כן והקרב והכרעים ירחץ אין זה צוואה שיעשה כסדר הזה כי העריכה היא הקטר הנתחים שצוה למטה והקטיר הכהן את הכל וא"כ אין הסדר שיעלה הנתחים והראש והפדר על האש שבמזבח ואחרי כן הקרב והכרעים ויקטירם אלא תחלה ונתח וירחץ ואח"כ יעלה הכל על האש ויקטיר. אלא ענין הכתוב שהקדים זריקת הדם ללמד שהיא קודמת לכל דבר ואחר כן צוה בהקטרת האיברים ואמר שיפשיט וינתח אותם להעריך אותם על האש אחר רחיצת הקרב והכרעים ואז יקטירו הכל כאחד וזהו שאמר הכתוב והקטיר הכהן את הכל והכוונה ששנה הכתוב באיברים לומר וערכו על האש וכתב פעם אחרת והקטיר ללמד לאחר שיסדרם על האש לא יניחם עד שיבער בהם האש ויאכל אותם ותעלה מהם הקטורת וכן מה שהקדים הפשט ונתוח למערכת האש ללמד שאין בעולת הנדבה חובה להקדים לה מערכה כעולת תמיד שחובה להקדימה לכל כדכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר:
ואת הפדר. כתב הרמב"ן תרגם אונקלוס תרבא ואינו שם לחלבים כולם רק לחלב הדק הפרוס ומבדיל בין הקרבים והמלה מן המהפכים מופרד שמפריד בין הקרבים התחתונים לעליונים ולכך אמרו רבותינו שיהא פורס הפדר על בית השחיטה שהחלב ההוא ראוי לפרוס ולכסות בו וכן נהגו חשובי האומות לפרסו על הצלי. ואם הוא שם לכל החלבים נקרא החלב כן בשביל שהוא שומן הנפרד מן הבשר. וכתב הרמב"ם טעם הקרבנות עבור שהמצרים והכשדים שהיו ישראל ביניהם היו עובדים לבקר ולצאן המצרים לטלה והכשדים לשדים אשר ידמו להם כדמות שעירים ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר ע"כ צוה השם לשחוט ג' מינים האלו לשמו הגדול לידע שהדבר אשר הם חשבו כי הם בתכלית העבודה הוא אשר יקריבו לבורא ית' ובו יתכפרו העונות והאמונות הרעות שהם מדוי הנפש כי כל מדוי וחולי לא יתרפא אלא בהפכו. והרמב"ן כתב כי הם דברי הבאי וכתב כי יותר יש לשמוע הטעם שאומר כי מעשה בני אדם נגמרין במחשבה ובדבור ובמעשה וצוה השם שכאשר יחטא יביא קרבן ויסמוך ידו עליו כנגד המעשה ויתודה בפיו כנגד הדבור וישרוף באש הקרב והכרעים והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה והכרעים כנגד ידיו ורגליו ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו שיחשב האדם בעשותו כל אלה שחטא לאלקיו בגופו ונפשו וראוי לו שישפך דמו ותשרף נפשו לולי חסדי השם שלקח ממנו תמורה הקרבן הזה שיהי' דמו תחת דמו ונפשו תחת נפשו ראשי איבריו כנגד ראשי איבריו והמנות להחיות בהם מורי התורה שיתפללו עליו וקרבן (תמיד. כצ"ל) יכפר בעבור שלא ינצלו הרבים מן החטא תמיד. והוא החזיר אותו סוד ואינו מגלה סוד:
ואם מן הצאן. דינה כדין עולת בקר לכך קיצר בה ולא הזכיר בה וסמך ונרצה. והוסיף בה צפונה ללמד על לפני ה' דבן בקר שהוא בצפון וכתב כאן וערך הכהן ללמד שדי בכהן אחד:
מן התורים או מן בני היונה. כתב הרמב"ן בחר הכתוב בשני מינין האלה בשביל שהן מצויין יותר כאשר אמרו רבותינו בשור כשב או עז שיקריב מן הגדלים על אבוסו ולא יצטרך לשאת כליו תליו וקשתו לצוד ציד להביא ורצה בתורים הגדולים בעבור פרישותם והדבקם במינם שכיון שאבד בן זוגו לא ידבק באחר לעולם וכן ישראל דבקים בד' אלהיהם ולא ידבקו באל אחר לעולם אבל היונים קנאים מאוד ובקנאתם יתפרדו ויחליפו על כן לא בחר בהם אלא הקטנים קודם שיזדווגו כי היונה בקטנותה אז תופסת אהבה בקן גידוליה יותר מן העופת. והזכירו רבותינו כי כל העופות אם יגע אדם בקן שלהם לקחת משם אפרוח או ביצים יעזבוהו ולא יקננו בו לעולם והיונה לא תעזבוו בשום ענין לכן ישראל לא יחליפו בוראם ותורתם לעולם אלא או יהודי או צלוב ולא בחר בתרנגולים לעומת זנותם:
והקריבו הכהן המזבחה. הקרבה זו היא העלאה שמעלה אותו למזבח כדי למולקו: ומלק. והקטיר. ונמצה. אי אפשר לפרשו כפשטי' שיקטיר הראש וימצה ואחר כך יקטיר הגוף שאין שום הקטרה קודם כפרת הדם לכך דרשו שלא בא הכתוב אלא להקיש מליקה להקטרה מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו. ולפי פשוטו יש לפרש ומלק את ראשו והקטיר הראש המזבח אחר כך כמו שמקטיר הגוף. ואמר בכאן והקטיר אותו הכהן ולא אמר והקטיר את הכל כמו שאמר בעולת בן בקר לפי שלא הי' מקטיר הכל כאחד כי שתי הקטרת הן תחלה מקטיר הראש ומסיר המוראה ושסע אותו ואחר כך יקטיר הגוף: ונמצה דמו. ולא אמר לקבל אותו בכלי לפי שהדם הוא מעט ואם יקבלנו במזרק ידבק בו ולא יהא בו כדי לזרקו לכך צוה למלוק על המזבח ויתמצה הדם מיד על המזבח:
והסיר את מוראתו. פירש"י לפי שאכלה מן הגזל אבל לא צוה להשליך כל המעיים לפי שכבר נתעכל מה שבתוכו:
ושסע אותו בכנפיו. פירש"י אינו צריך למרוט כנפי נוצתו כנפיו נוצה ממש. וכתב הרמב"ן אינו נכון שא"כ לא פירש מאיזה מקום ישסע אותו מלפניו או מגבו אלא פירושו ושסע אותו במקום כנפיו ואין כנפים נוצה אלא ככל כנפים שבכתוב צפור כל כנף ונוצה הוא השיער שעל גוף העיפות:
