א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב בְּיוֹם־הַחֹ֥דֶשׁ הָרִאשׁ֖וֹן בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ תָּקִ֕ים אֶת־מִשְׁכַּ֖ן אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ ג וְשַׂמְתָּ֣ שָׁ֔ם אֵ֖ת אֲר֣וֹן הָעֵד֑וּת וְסַכֹּתָ֥ עַל־הָאָרֹ֖ן אֶת־הַפָּרֹֽכֶת׃ ד וְהֵבֵאתָ֙ אֶת־הַשֻּׁלְחָ֔ן וְעָרַכְתָּ֖ אֶת־עֶרְכּ֑וֹ וְהֵבֵאתָ֙ אֶת־הַמְּנֹרָ֔ה וְהַעֲלֵיתָ֖ אֶת־נֵרֹתֶֽיהָ׃ ה וְנָתַתָּ֞ה אֶת־מִזְבַּ֤ח הַזָּהָב֙ לִקְטֹ֔רֶת לִפְנֵ֖י אֲר֣וֹן הָעֵדֻ֑ת וְשַׂמְתָּ֛ אֶת־מָסַ֥ךְ הַפֶּ֖תַח לַמִּשְׁכָּֽן׃ ו וְנָ֣תַתָּ֔ה אֵ֖ת מִזְבַּ֣ח הָעֹלָ֑ה לִפְנֵ֕י פֶּ֖תַח מִשְׁכַּ֥ן אֹֽהֶל־מוֹעֵֽד׃ ז וְנָֽתַתָּ֙ אֶת־הַכִּיֹּ֔ר בֵּֽין־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וּבֵ֣ין הַמִּזְבֵּ֑חַ וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖ם מָֽיִם׃ ח וְשַׂמְתָּ֥ אֶת־הֶחָצֵ֖ר סָבִ֑יב וְנָ֣תַתָּ֔ אֶת־מָסַ֖ךְ שַׁ֥עַר הֶחָצֵֽר׃ ט וְלָקַחְתָּ֙ אֶת־שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וּמָשַׁחְתָּ֥ אֶת־הַמִּשְׁכָּ֖ן וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בּ֑וֹ וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹת֛וֹ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֖יו וְהָ֥יָה קֹֽדֶשׁ׃ י וּמָשַׁחְתָּ֛ אֶת־מִזְבַּ֥ח הָעֹלָ֖ה וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וְקִדַּשְׁתָּ֙ אֶת־הַמִּזְבֵּ֔חַ וְהָיָ֥ה הַמִּזְבֵּ֖חַ קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִֽׁים׃ יא וּמָשַׁחְתָּ֥ אֶת־הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת־כַּנּ֑וֹ וְקִדַּשְׁתָּ֖ אֹתֽוֹ׃ יב וְהִקְרַבְתָּ֤ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֔יו אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְרָחַצְתָּ֥ אֹתָ֖ם בַּמָּֽיִם׃ יג וְהִלְבַּשְׁתָּ֙ אֶֽת־אַהֲרֹ֔ן אֵ֖ת בִּגְדֵ֣י הַקֹּ֑דֶשׁ וּמָשַׁחְתָּ֥ אֹת֛וֹ וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹת֖וֹ וְכִהֵ֥ן לִֽי׃ יד וְאֶת־בָּנָ֖יו תַּקְרִ֑יב וְהִלְבַּשְׁתָּ֥ אֹתָ֖ם כֻּתֳּנֹֽת׃ טו וּמָשַׁחְתָּ֣ אֹתָ֗ם כַּאֲשֶׁ֤ר מָשַׁ֙חְתָּ֙ אֶת־אֲבִיהֶ֔ם וְכִהֲנ֖וּ לִ֑י וְ֠הָיְתָה לִהְיֹ֨ת לָהֶ֧ם מָשְׁחָתָ֛ם לִכְהֻנַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתָֽם׃ טז וַיַּ֖עַשׂ מֹשֶׁ֑ה כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֹת֖וֹ כֵּ֥ן עָשָֽׂה׃ יז וַיְהִ֞י בַּחֹ֧דֶשׁ הָרִאשׁ֛וֹן בַּשָּׁנָ֥ה הַשֵּׁנִ֖ית בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ הוּקַ֖ם הַמִּשְׁכָּֽן׃ יח וַיָּ֨קֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־הַמִּשְׁכָּ֗ן וַיִּתֵּן֙ אֶת־אֲדָנָ֔יו וַיָּ֙שֶׂם֙ אֶת־קְרָשָׁ֔יו וַיִּתֵּ֖ן אֶת־בְּרִיחָ֑יו וַיָּ֖קֶם אֶת־עַמּוּדָֽיו׃ יט וַיִּפְרֹ֤שׂ אֶת־הָאֹ֙הֶל֙ עַל־הַמִּשְׁכָּ֔ן וַיָּ֜שֶׂם אֶת־מִכְסֵ֥ה הָאֹ֛הֶל עָלָ֖יו מִלְמָ֑עְלָה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ כ וַיִּקַּ֞ח וַיִּתֵּ֤ן אֶת־הָעֵדֻת֙ אֶל־הָ֣אָרֹ֔ן וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַבַּדִּ֖ים עַל־הָאָרֹ֑ן וַיִּתֵּ֧ן אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת עַל־הָאָרֹ֖ן מִלְמָֽעְלָה׃ כא וַיָּבֵ֣א אֶת־הָאָרֹן֮ אֶל־הַמִּשְׁכָּן֒ וַיָּ֗שֶׂם אֵ֚ת פָּרֹ֣כֶת הַמָּסָ֔ךְ וַיָּ֕סֶךְ עַ֖ל אֲר֣וֹן הָעֵד֑וּת כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ כב וַיִּתֵּ֤ן אֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד עַ֛ל יֶ֥רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֖ן צָפֹ֑נָה מִח֖וּץ לַפָּרֹֽכֶת׃ כג וַיַּעֲרֹ֥ךְ עָלָ֛יו עֵ֥רֶךְ לֶ֖חֶם לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ כד וַיָּ֤שֶׂם אֶת־הַמְּנֹרָה֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד נֹ֖כַח הַשֻּׁלְחָ֑ן עַ֛ל יֶ֥רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֖ן נֶֽגְבָּה׃ כה וַיַּ֥עַל הַנֵּרֹ֖ת לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ כו וַיָּ֛שֶׂם אֶת־מִזְבַּ֥ח הַזָּהָ֖ב בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לִפְנֵ֖י הַפָּרֹֽכֶת׃ כז וַיַּקְטֵ֥ר עָלָ֖יו קְטֹ֣רֶת סַמִּ֑ים כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ כח וַיָּ֛שֶׂם אֶת־מָסַ֥ךְ הַפֶּ֖תַח לַמִּשְׁכָּֽן׃ כט וְאֵת֙ מִזְבַּ֣ח הָעֹלָ֔ה שָׂ֕ם פֶּ֖תַח מִשְׁכַּ֣ן אֹֽהֶל־מוֹעֵ֑ד וַיַּ֣עַל עָלָ֗יו אֶת־הָעֹלָה֙ וְאֶת־הַמִּנְחָ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ ל וַיָּ֙שֶׂם֙ אֶת־הַכִּיֹּ֔ר בֵּֽין־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וּבֵ֣ין הַמִּזְבֵּ֑חַ וַיִּתֵּ֥ן שָׁ֛מָּה מַ֖יִם לְרָחְצָֽה׃ לא וְרָחֲצ֣וּ מִמֶּ֔נּוּ מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֣ן וּבָנָ֑יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם וְאֶת־רַגְלֵיהֶֽם׃ לב בְּבֹאָ֞ם אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד וּבְקָרְבָתָ֛ם אֶל־הַמִּזְבֵּ֖חַ יִרְחָ֑צוּ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ לג וַיָּ֣קֶם אֶת־הֶחָצֵ֗ר סָבִיב֙ לַמִּשְׁכָּ֣ן וְלַמִּזְבֵּ֔חַ וַיִּתֵּ֕ן אֶת־מָסַ֖ךְ שַׁ֣עַר הֶחָצֵ֑ר וַיְכַ֥ל מֹשֶׁ֖ה אֶת־הַמְּלָאכָֽה׃ לד וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּכְב֣וֹד יְהוָ֔ה מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן׃ לה וְלֹא־יָכֹ֣ל מֹשֶׁ֗ה לָבוֹא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד כִּֽי־שָׁכַ֥ן עָלָ֖יו הֶעָנָ֑ן וּכְב֣וֹד יְהוָ֔ה מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן׃ לו וּבְהֵעָל֤וֹת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הַמִּשְׁכָּ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּכֹ֖ל מַסְעֵיהֶֽם׃ לז וְאִם־לֹ֥א יֵעָלֶ֖ה הֶעָנָ֑ן וְלֹ֣א יִסְע֔וּ עַד־י֖וֹם הֵעָלֹתֽוֹ׃ לח כִּי֩ עֲנַ֨ן יְהוָ֤ה עַֽל־הַמִּשְׁכָּן֙ יוֹמָ֔ם וְאֵ֕שׁ תִּהְיֶ֥ה לַ֖יְלָה בּ֑וֹ לְעֵינֵ֥י כָל־בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּכָל־מַסְעֵיהֶֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק ג:
רש"י ד"ה וסכֹת על הארֹן, לשון הגנה, שהרי מחיצה היתה. ע"כ. כלומר הפרוכת. וקשה לי, כיצד מוכיח רש"י על משמעו של הפועל מתוך הבנתו שלו את תכלית העצם - הפרוכת. והשאלה אינה רק לגבי המתוֹדה של הפירוש, אלא גם לגופו - אף אם נאמר שהפרוכת נועדה להיות מחיצה, וזה ודאי, אינו מוכח מכאן לשון הגנה, שהרי למחיצה תכליות שונות, כגון הפרדה. וצ"ע. (פ' פקודי תשמ"ט)
פסוק טז:
"ויעש משה". כלום רק משה עשה ואחרים לא עשו? ולעניות דעתי גם כאן יש לאמץ את דברי "אור החיים" הק' המובאים למעלה (לו, ח). כלומר תפקידו של משה רבנו ע"ה היה להבטיח את ההרמוניה בעשייה הזאת המתבצעת בידי רבים מאוד, ועל כן נקראת המלאכה על שמו. (פ' פקודי תשמ"ה) וראה דברי "העמק דבר" בהשלמות שבסוף הספר שכתב: [נאמר] "ככל אשר צוה" ולא כתיב "כאשר צוה", ללמד דאפילו מה שלא עשה משה בעצמו, רק על־ידי פקודתו - הוי כמו שעשה. ע"כ. וכדאיתא בסנהדרין (צט ע"ב) - כל המעשה את חבירו לדבר מצוה - מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.
פסוק יט:
"...וישם... כאשר צוה ה' את משה". כל העשיות החל בפסוק יח מתבצעות על ידי משה, ואף על פי כן נאמר בסיפא "כאשר צוה ה' את משה" שש פעמים (כאן וכן כא, כג, כה, כז, כט). (פ' ויקהל־פקודי תשנ"ח)
פסוק כ:
"ויקח ויתן". עד סוף הפרק־הפרשה לא באים אף פעם שני פעלים אלו יחדיו, חוץ מאשר כאן, ושאלתי את נתנאל שי' כאשר ביקר עם משפחתו בשבת. הוא ענה מיניה וביה, כי "העדת", כלומר הלוחות לא נעשו במסגרת עבודות ההכנה של המשכן ושל כליו, ומן הסתם שמרם משה עד לחנוכת המשכן במקום ששמרם, ולפיכך צריך היה לקחתם לפני הנתינה בארון. ואכן כן הוא ברמב"ן על אתר. (פ' פקודי תשמ"ט, תשנ"ד)
פסוק כז:
רש"י ד"ה ויקטר עליו קטרת, שחרית וערבית, כמו שנאמר, בבקר בבקר בהיטיבו את הנרת וגו' (לעיל ל, ז). ע"כ. צריך לסמן פסוקים ז-ח, שהרי רק בפסוק ח שם מדובר בקטורת של בין הערבים. (פ' פקודי תש"ס)
פסוק לג:
"ויקם את החצר" וגו'. דומה שהביטוי "ויקם" הוא קצת קשה. הרי לא את החצר כי אם את המחיצות המקיפות אותה מקימים, והחצר מתהווה מאליה. ומעין זה כבר הערתי למעלה (לז, ט). (פ' פקודי תשס"ה)
פסוק לח:
רש"י ד"ה לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם, ...מקום חניתם אף הוא קרוי מסע וכו'. לכבוד שבת החתן של אסף שי' אמרתי כך: עם צאתו לאויר העולם, יוצא אדם למסע ארוך ובו תחנות שגם הן נקראות מסעות, כפי שרש"י מוכיח כאן מן הפסוקים "וילך למסעיו" (בראשית יג, ג) ו"ואלה מסעי בני ישראל" (במדבר לג, א). בשבוע הקרוב, ביום שהוכפל בו כי טוב, תגיע אי"ה למסע־תחנה חשוב ביותר, אתה תעזוב את אביך ואת אמך ותדבק באשתך ותקים בית בישראל. בית זה יהיה מקדש, שהרי אתה מקדש את אשתך, היא ביתך. ויש דרגות בקדושה, כפי שמלמדת אותנו פרשת השבוע בראשיתה - קדושת השבת גדולה מקדושת הכנת המשכן. מהו מקום קדושת הבית בסולם הקדושות שבעולמנו היהודי, איני יודע. גם איני יודע אם ההלכה קובעת לה מקום. שמא כל אחד צריך לקבוע מקום זה, ו"מעלין בקודש"...
פסוק לח:
מקדש־בית זה, כמו המשכן־בית המקדש, אינו יכול להתקיים בלא תרומה, כאמור בריש פרשת ויקהל: "קחו מאתכם תרומה" (לה, ה). תרומה זו צריכה להיות מאתכם - כל אחד במקומו, במקדש שלו, והיא צריכה להיות מתמדת, 'תמיד' לא במשמע במחזור קבוע, כמו "קרבן תמיד", דהיינו בוקר וערב, אלא במשמע "אש תמיד תוקד בו" - אש רציפה, בלא הפסקה. ככל שתזכור זאת ותנהג על־פי זה יותר, תהיה קדושת ביתך נעלה יותר.
פסוק לח:
אחתום את דברי בברכה בה בירך משה רבנו ע"ה את ישראל עם גמר המלאכה, וכפי שמביא רש"י (למעלה לט, מג ד"ה ויברך אתם משה): אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם "ויהי נעם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו" וגו' (תהלים צ, יז). ע"כ. וכדי להבהיר קצת ברכה זו אקרא לפניך, לפניכם, מה שכתב בנדון אחד מאבות אבותיך, רבי שלמה הכהן, האדמו"ר מרדומסק, בספרו "תפארת שלמה": יהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידיכם - לא על מלאכת המשכן בלבד כי גם על מעשי ידיכם אשר בבתיכם תשרה השכינה והברכה. אחרי אשר כבר הרימותם את תרומת ה' לנדבת המשכן מעתה תחול הברכה על הנשאר לכם, כי כן דרך התרומה - חיטה אחת פוטרת את כל הכרי ובעל הבית מתברך על ידה, כמו שכתוב "בחנוני נא בזאת... והריקתי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג, י), וזהו שאמר אחר הפרשת המעשרות "השקיפה ממעון קדשך... וברך את עמך", כי כשנותן חלק גבוה, תשרה הברכה על הנשאר מעתה. וזהו שתשרה שכינה במעשה ידיכם, רצונו לומר כל מעשי ידיכם בבית ובחוץ, במשא ומתן, תכוונו הכל לשמים לצורך גבוה, לצדקה ולהוצאת בניו לתלמוד תורה וכדו', שיהיה זה מקום להשראת שכינה במעשה ידיכם ולברך אתכם. וזהו "ויהי נעם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו", שיהיה בכוונה הרצויה לשם שמים, ואז "ומעשה ידינו כוננהו", תשרה השכינה.