פסוק א:וַיֹּאמֶר דָּוִיד הַמֶּלֶךְ לְכָל־הַקָּהָל: שְׁלֹמֹה בְנִי אינו אלא איש אֶחָד, שבָּחַר־בּוֹ אֱלֹהִים כשהיה נַעַר וָרָךְ. כשעלה שלמה למלוכה, הוא היה בשנות העשרה לחייו, וייתכן שגם נראה צעיר ועדין. וְהַמְּלָאכָה גְדוֹלָה, כִּי לֹא לְמען אָדָם נבנית הַבִּירָה, הארמון, המבצר, ולא בתפקידים הרגילים ששימשו ארמונות לראווה ולהפגנת פארו של המלך או לצורכי התבצרות. הארמון הזה לא נבנה למעני ולא למען שום מלך אנושי אחר, כִּי, אלא לַה' אֱלֹהִים. כיצד יוכל אדם לעשות מקום לישיבת ה' אלוקים? עליו להתמסר למעשה הגדול הזה ולא להירתע מפני חשש כישלון, כי לא נדרש ממנו דבר שמעבר ליכולתו האנושית.
פסוק ב:וּכְכָל־כֹּחִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית־אֱלֹהַי את הַזָּהָב לפי צורך הזָּהָב וְהַכֶּסֶף לַכֶּסֶף וְהַנְּחֹשֶׁת לַנְּחֹשֶׁת, הַבַּרְזֶל לַבַּרְזֶל וְהָעֵצִים לָעֵצִים, אַבְנֵי־שֹׁהַם, שאולי הן אונקיס, שגונן בדרך כלל צהבהב-חום או אדמדם, וּמִלּוּאִים, אבנים שנועדו לשיבוץ, אַבְנֵי־פוּךְ, סוג של אבנים טובות, וְרִקְמָה, מעשה תשבץ של אבנים צבעוניות ומעוצבות, וְכֹל אֶבֶן יְקָרָה וְאַבְנֵי־שַׁיִשׁ לָרֹב.
פסוק ג:וְעוֹד בִּרְצוֹתִי, מכיוון שאני רוצה בְּבֵית אֱלֹהַי, יֶשׁ־לִי סְגֻלָּה, אוצר מיוחד של זָהָב וָכָסֶף שנָתַתִּי לְבֵית־אֱלֹהַי, לְמַעְלָה מִכָּל, מעבר לכל החומרים שהֲכִינוֹתִי למטרות מוגדרות לְבֵית הַקֹּדֶשׁ כחלק מתבנית המקדש.
פסוק ד:ותרומתי הייחודית הזאת היא שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים כִּכְּרֵי זָהָב מִזְּהַב אוֹפִיר, שזו כמות גדולה מאוד, וְשִׁבְעַת אֲלָפִים כִּכַּר־כֶּסֶף מְזֻקָּק ששניהם ישמשו לָטוּחַ, לצפות את קִירוֹת הַבָּתִּים, הקודש וקודש-הקודשים. במקום טיח העשוי מחרסית וחול, ירוצף המקדש זהב.
פסוק ה:את הנדרש לַזָּהָב – לַזָּהָב, וְלַכֶּסֶף – לַכֶּסֶף, וּלְכָל־מְלָאכָה הנעשית בְּיַד חָרָשִׁים, בעלי מלאכה. נתתי ככל יכולתי את כל הדרוש, ואף השארתי כסף להוצאות מזדמנות ולקישוטים. ודויד ממשיך וקורא לישראל לתרום לאוצרות המקדש: וּמִי מכם מִתְנַדֵּב לְמַלֹּאות יָדוֹ בנדבה הַיּוֹם לַה'?
פסוק ו:וַיִּתְנַדְּבוּ שָׂרֵי הָאָבוֹת וְשָׂרֵי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וּלְשָׂרֵי מְלֶאכֶת הַמֶּלֶךְ, גם פקידי המלך התנדבו.
פסוק ז:וַיִּתְּנוּ לַעֲבוֹדַת בֵּית־הָאֱלֹהִים זָהָב כִּכָּרִים חֲמֵשֶׁת־אֲלָפִים, נוסף על שלושת אלפים כיכר שנתן המלך, וַאֲדַרְכֹּנִים, מטבעות זהב. הם תרמו זהב המקביל לרִבּוֹ, ריבוא אדרכונים. וְכֶסֶף – כִּכָּרִים עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, וּנְחֹשֶׁת – רִבּוֹ וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים כִּכָּרִים, שמונה-עשר אלף כיכרי נחושת, וּבַרְזֶל מֵאָה־אֶלֶף כִּכָּרִים. חלק מהתרומה הגדולה הזאת שימש לצורכי העבודה ולכלים, וחלק נועד לאוצר.
פסוק ח:וְהַנִּמְצָא אִתּוֹ אֲבָנִים, כל מי שהיו לו אבנים מיוחדות, נָתְנוּ לְאוֹצַר בֵּית־ה' עַל יַד, לרשותו של יְחִיאֵל הַגֵּרְשֻׁנִּי, שהיה הפקיד הממונה על הנדבות הללו למקדש.
פסוק ט:לא תמיד כשעם מתגייס לקריאתו של מלך, הוא עושה זאת בשמחה, ואולם כאן – וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל־הִתְנַדְּבָם, כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לַה'. וְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה כשראה שאנשים הוסיפו ונתנו משלהם.
פסוק י:וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת־ה' לְעֵינֵי כָּל־הַקָּהָל. וַיֹּאמֶר דָּוִיד: בָּרוּךְ אַתָּה, ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ, מֵעוֹלָם וְעַד־עוֹלָם, לנצח נצחים.
פסוק יא:לְךָ, ה', הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד, כִּי־כֹל הנמצא בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ – שלך. לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה, וְאתה הוא הַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ, על כל הראשים, המושלים.
פסוק יב:וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ, מאתך הם, וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל, וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה, וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל.
פסוק יג:וְעַתָּה, אֱלֹהֵינוּ, מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ וּמְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ, את שמך המפואר.
פסוק יד:וְכִי מִי אֲנִי, וּמִי עַמִּי, כִּי־נַעְצֹר, נאסוף, נחזיק כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת? מניין היו לנו הכוחות והאמצעיים לתת נדבות כה גדולות? על רקע כפיפותם של ישראל לצריהם עד ימי דויד והמלחמות הרבות שהמשיכו גם בימי שלטונו, מרשימה במיוחד התגייסותם של שרי העם לתרום סכומים נאים אלו. כִּי־מִמְּךָ בא הַכֹּל, וּמִיָּדְךָ, שהיא מקור מה שברשותנו, נָתַנּוּ לָךְ. כאשר אנחנו נותנים לך דבר-מה, כביכול, הרי זה בעצם מתוך ידך שלך שהעניקה לנו.
פסוק טו:כִּי־גֵרִים אֲנַחְנוּ – בני האדם, לְפָנֶיךָ, וְתוֹשָׁבִים כְּכָל־אֲבֹתֵינוּ. אין ליצורי אנוש קביעוּת בעולם. אנו מתגוררים פה לפי רצונך, אך למעשה כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל־הָאָרֶץ. הדימוי לצל משמעו כפול: הצל משתנה ללא הרף, ואין לו צורה קבועה ויציבה; ונוסף לזה, אין בו שום ממש. כך אנחנו בני חלוף ואין ממשות לקיומנו, וְאֵין לנו מִקְוֶה, תקווה להימלט מהמוות.
פסוק טז:ה' אֱלֹהֵינוּ, כֹּל הֶהָמוֹן, הריבוי הַזֶּה אֲשֶׁר הֲכִינוֹנוּ לִבְנוֹת־לְךָ בַיִת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ – מִיָּדְךָ הוּא, וּלְךָ שייך הַכֹּל. איננו יכולים לומר שמשהו שייך לנו. אנו נותנים את מה שאתה הענקת לנו.
פסוק יז:וְיָדַעְתִּי, אֱלֹהַי, כִּי אַתָּה בֹּחֵן לֵבָב, וּמֵישָׁרִים תִּרְצֶה. אֲנִי בְּיֹשֶׁר לְבָבִי הִתְנַדַּבְתִּי כָל־אֵלֶּה, וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ, שנמצאים פֹה, רָאִיתִי שאף הם באו בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב־לָךְ. אני יודע מה היה בלבבי, וכעת אני נוכח לדעת שגם שרי העם שנדבו את הסכומים הללו, עשו זאת בשמחה. איננו יכולים לטעון לבעלות על רכושנו, אבל ביכולתנו לפחות לתת לה' את לבבנו ואת רצונותינו. ומכאן הבקשה:
פסוק יח:ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל אֲבֹתֵינוּ, שָׁמְרָה־זֹּאת לְעוֹלָם – לְיֵצֶר, את הכוח המניע מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ. זכור לעולם את האופן היפה שבו התנדב העם בלב שלם, וְהָכֵן, חזֵק, כוון את לְבָבָם לפנות אֵלֶיךָ.
פסוק יט:וְלִשְׁלֹמֹה בְנִי תֵּן לֵבָב שָׁלֵם לִשְׁמוֹר מִצְוֹתֶיךָ, עֵדְוֹתֶיךָ וְחֻקֶּיךָ וְלַעֲשׂוֹת הַכֹּל וְלִבְנוֹת הַבִּירָה, הארמון אֲשֶׁר־ הֲכִינוֹתִי.
פסוק כ:וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְכָל־הַקָּהָל: בָּרְכוּ־נָא אֶת־ה' אֱלֹהֵיכֶם. וַיְבָרְכוּ כָל־הַקָּהָל לַה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיהֶם, וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַה' וְלַמֶּלֶךְ.
פסוק כא:וַיִּזְבְּחוּ לַה' זְבָחִים וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת לַה' לְמָחֳרַת הַיּוֹם הַהוּא, פָּרִים – אֶלֶף, אֵלִים – אֶלֶף, כְּבָשִׂים – אֶלֶף וְנִסְכֵּיהֶם, הסולת והיין הנוצקים על המזבח עם הקרבן. כל אלו היו מתנות המלך או הציבור, וּזְבָחִים פרטיים נזבחו לָרֹב לְכָל־יִשְׂרָאֵל.
פסוק כב:וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ לִפְנֵי ה' בַּיּוֹם הַהוּא בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה, וַיַּמְלִיכוּ שֵׁנִית לִשְׁלֹמֹה בֶן־דָּוִיד, וַיִּמְשְׁחוּ אותו לַה' לְנָגִיד, למושל. אמנם שלמה כבר הומלך בהתאם לרצונו ולפי פקודתו של דויד, אבל המלכתו הייתה שקטה. אף על פי שכמה מגדולי הממלכה תמכו בו, היה זה טקס פרטי. כאן, לעומת זאת, מתקיים טקס המלכה ומשיחה בנוכחות כל ישראל. וּלְצָדוֹק לְכֹהֵן. את צדוק מינו לכהן הגדול, וגם זו הייתה כנראה בחירתו של דויד, שהעדיף שצדוק יהיה הכהן הראשי ולא אחימלך שבא מבית עלי.
פסוק כג:וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל־כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ תַּחַת־דָּוִיד אָבִיו וַיַּצְלַח. וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו, קיבלו את מרותו כָּל־יִשְׂרָאֵל.
פסוק כד:וְכָל־הַשָּׂרִים וְהַגִּבֹּרִים, ששימשו כמפקדי הצבא וכיוצא בהם, וְגַם כָּל־בְּנֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִיד נָתְנוּ יָד, כרתו ברית תַּחַת שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ. למעשה, כמעט כולם התאחדו בתמיכתם בשלמה. גם מי שיכלו לטעון כנגדו שתקו וקיבלו את מרותו.
פסוק כה:וַיְגַדֵּל ה' אֶת־שְׁלֹמֹה לְמַעְלָה לְעֵינֵי כָּל־יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן עָלָיו הוֹד מַלְכוּת אֲשֶׁר לֹא־הָיָה עַל־כָּל־מֶלֶךְ לְפָנָיו עַל־יִשְׂרָאֵל. לא רק גדולתו כמושל המדינה הייתה יוצאת דופן, אלא גם פאר המלכות שהיה לשלמה לא היה לאיש ממלכי יהודה וישראל.
פסוק כו:וְדָוִיד בֶּן־יִשָׁי מָלַךְ עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל.
פסוק כז:וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ עַל־יִשְׂרָאֵל היו אַרְבָּעִים שָׁנָה. ובפירוט: בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים ומשהו וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלוֹשׁ שנים. לפי החשבון, נראה שדויד עלה לשלטון כשהיה איש צעיר יחסית, בערך בן שלושים, ובמשך ארבעים שנה הלכה מלכותו וגדלה, על כל עליותיה וירידותיה.
פסוק כח:וַיָּמָת בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, שְׂבַע יָמִים, עֹשֶׁר וְכָבוֹד. כל אלה היו לו בשפע, וַיִּמְלֹךְ שְׁלֹמֹה בְנוֹ תַּחְתָּיו.
פסוק כט:וְדִבְרֵי דָּוִיד הַמֶּלֶךְ הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרֹנִים, כל מאורעות חייו הִנָּם כְּתוּבִים עַל־דִּבְרֵי שְׁמוּאֵל הָרֹאֶה, הנביא. ייתכן שהכוונה לספר שאבד, וייתכן שנרמז כאן ספר שמואל, שבו מתוארים קורותיו של דויד המלך. וְעַל־דִּבְרֵי נָתָן הַנָּבִיא וְעַל־דִּבְרֵי גָּד הַחֹזֶה. גם כאן אפשר שמדובר בספרים שכתבו נתן וגד ואינם מצויים עוד, או להמשכו של ספר שמואל. הספר בוודאי לא נכתב כולו על ידי שמואל, כי בערך באמצעו מסופר על מות שמואל. יש להניח שנתן הנביא וגד החוזה שהמשיכו את פעולתו של שמואל סיימו גם את ספרו.
פסוק ל:נביאי ישראל כתבו את ההיסטוריה של המלך דויד, עִם כָּל־מַלְכוּתוֹ וּגְבוּרָתוֹ וְהָעִתִּים אֲשֶׁר עָבְרוּ עָלָיו וְעַל־יִשְׂרָאֵל וְעַל כָּל־מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת. ובספר זה, דברי הימים, מובאים הסיפורים על סמך המקורות הקדומים הללו.
