פסוק א:וַיִּשְׁלַח חוּרָם מֶלֶךְ־צֹר מַלְאָכִים, שליחים אֶל־דָּוִיד כדי להביע את רצונו לכונן אתו קשרים ויחסים טובים. ובנוסף לכך שלח עֲצֵי אֲרָזִים וְחָרָשֵׁי קִיר, בנאים וְחָרָשֵׁי עֵצִים, נגרים על מנת לִבְנוֹת לוֹ בָּיִת. מלך צור התנדב לסייע לדויד בבניית בית שיהיה עשוי מעצי ארז יקרים, לפי המתכונת המפוארת שמלך צור רגיל בה. המחווה כבדת המשקל הזו מעידה שחורם רואה בדויד מלך גדול שראוי לכבדו. אין זו העלאת מס, אלא מתנה יקרה שנועדה להביע כבוד כלפי דויד ורצון לשמור עמו על יחסי קרבה.
פסוק ב:דויד לא פירש את המחווה הנדיבה הזו כמתנה אישית. וַיֵּדַע דָּוִיד כִּי־הֱכִינוֹ, העמיד אותו ה' לְמֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל, כִּי־נִשֵּׂאת לְמַעְלָה, התרוממה, התחזקה מַלְכוּתוֹ בַּעֲבוּר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. הוא ראה במעשה של מלך צור סימן לעליית קרנה של ממלכת ישראל בעיני העמים. מלכות דויד כבר אינה אפיזודה מקומית; תוקפה והשפעתה ניכרים בעמי האזור. מכיוון שממלכת ישראל גדולה הרבה יותר מצור, התחזקותה עוררה את צור לקשור יחסי ידידות עם מלכה.
פסוק ג:ושוב רשימת יחס קטנה, שרשימה דומה לה הובאה לעיל: וַיִּקַּח דָּוִיד עוֹד נָשִׁים בִּירוּשָׁלִָם, נוסף על אלה שהיו לו בחברון, וַיּוֹלֶד דָּוִיד עוֹד בָּנִים וּבָנוֹת.
פסוק ד:וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הַיְלוּדִים, הילדים אֲשֶׁר הָיוּ־לוֹ בִּירוּשָׁלִָם: שַׁמּוּעַ וְשׁוֹבָב, נָתָן וּשְׁלֹמֹה
פסוק ה:וְיִבְחָר וֶאֱלִישׁוּעַ וְאֶלְפָּלֶט
פסוק ו:וְנֹגַהּ וְנֶפֶג וְיָפִיעַ
פסוק ז:וֶאֱלִישָׁמָע וּבְעֶלְיָדָע וֶאֱלִיפָלֶט. אלפלט ואליפלט הם שמות קרובים. שמות אלה וכן אלישוע ואלישמע מזכירים את האל שהציל את דויד מצרה.
פסוק ח:וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי־נִמְשַׁח דָּוִיד לְמֶלֶךְ עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲלוּ כָל־פְּלִשְׁתִּים לְבַקֵּשׁ אֶת נפשו של דָּוִיד. הם רצו להילחם בו ולנסות לעקור אותו ממלכותו. וַיִּשְׁמַע דָּוִיד, וַיֵּצֵא לִפְנֵיהֶם, לקראתם.
פסוק ט:וּפְלִשְׁתִּים בָּאוּ וחדרו עמוק אל תוך ארץ ישראל, וַיִּפְשְׁטוּ בְּעֵמֶק רְפָאִים הסמוך לירושלים.
פסוק י:וַיִּשְׁאַל דָּוִיד בֵּאלֹהִים לֵאמֹר: הַאֶעֱלֶה, האם אצא למלחמה עַל־פְּלִשְׁתִּים, וּנְתַתָּם בְּיָדִי? וַיֹּאמֶר לוֹ ה': עֲלֵה, וּנְתַתִּים בְּיָדֶךָ.
פסוק יא:וַיַּעֲלוּ בְּמקום שייקרא בַעַל־פְּרָצִים, וַיַּכֵּם שָׁם דָּוִיד. וַיֹּאמֶר דָּוִיד: פָּרַץ, שבר והפיץ הָאֱלֹהִים אֶת־אוֹיְבַי בְּיָדִי כְּפֶרֶץ מָיִם המגיחים ממקום צר ומתפשטים לכל עבר והורסים את הנקרה בדרכם. כך הפלשתים אפילו לא התנגדו כראוי אלא נסו על נפשם והתפזרו. עַל־כֵּן קָרְאוּ שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא בַּעַל פְּרָצִים.
פסוק יב:מכיוון שהם ברחו בחפזה ממקום המערכה – וַיַּעַזְבוּ, הם נטשו שָׁם אֶת־אֱלֹהֵיהֶם, העבודה הזרה שהביאו אִתם לקרב. וַיֹּאמֶר, ציווה דָּוִיד, וַיִּשָּׂרְפוּ בָּאֵשׁ כאמור בתורה.
פסוק יג:וַיֹּסִיפוּ עוֹד פְּלִשְׁתִּים לתקוף, וַיִּפְשְׁטוּ שוב בָּעֵמֶק.
פסוק יד:וַיִּשְׁאַל עוֹד דָּוִיד בֵּאלֹהִים. וַיֹּאמֶר לוֹ הָאֱלֹהִים: לֹא תַעֲלֶה ישירות אַחֲרֵיהֶם כמו בפעם הראשונה, אלא הָסֵב מֵעֲלֵיהֶם, לך מסביב וּבָאתָ לָהֶם מִמּוּל הַבְּכָאִים, שם עצים או שיחים, וכך לא ירגישו בך.
פסוק טו:וִיהִי כְּשָׁמְעֲךָ אֶת־קוֹל הַצְּעָדָה, צעדת אנשים בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים, שאינו קול טבעי, אָז תֵּצֵא בַמִּלְחָמָה, זה יהיה הסימן בעבורך כִּי־יָצָא הָאֱלֹהִים לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת אֶת־מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים.
פסוק טז:וַיַּעַשׂ דָּוִיד כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ הָאֱלֹהִים, וַיַּכּוּ אֶת־מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים מִגִּבְעוֹן וְעַד־גָּזְרָה. כפי הנראה נסוג הצבא הפלשתי צפונה לכיוון גבעון ומורד בית-חורון לאחר שדויד חסם את אפשרות נסיגתו לדרום בנחל רפאים, ושם הוא הוכה.
פסוק יז:אחרי הניצחון המזהיר על הפלשתים, וַיֵּצֵא שֵׁם־דָּוִיד בְּכָל־הָאֲרָצוֹת, וַה' נָתַן אֶת־פַּחְדּוֹ עַל־כָּל־הַגּוֹיִם. תבוסתם הכפולה של הפלשתים הגדילה את פרסומו ואת תוקפו של דויד בכל עמי הסביבה.
