א בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא נִקְרָ֛א בְּסֵ֥פֶר מֹשֶׁ֖ה בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וְנִמְצָא֙ כָּת֣וּב בּ֔וֹ אֲ֠שֶׁר לֹא־יָב֨וֹא עַמֹּנִ֧י וּמֹאָבִ֛י בִּקְהַ֥ל הָאֱלֹהִ֖ים עַד־עוֹלָֽם׃ ב כִּ֣י לֹ֧א קִדְּמ֛וּ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בַּלֶּ֣חֶם וּבַמָּ֑יִם וַיִּשְׂכֹּ֨ר עָלָ֤יו אֶת־בִּלְעָם֙ לְקַֽלְל֔וֹ וַיַּהֲפֹ֧ךְ אֱלֹהֵ֛ינוּ הַקְּלָלָ֖ה לִבְרָכָֽה׃ ג וַיְהִ֖י כְּשָׁמְעָ֣ם אֶת־הַתּוֹרָ֑ה וַיַּבְדִּ֥ילוּ כָל־עֵ֖רֶב מִיִּשְׂרָאֵֽל׃ ד וְלִפְנֵ֣י מִזֶּ֔ה אֶלְיָשִׁיב֙ הַכֹּהֵ֔ן נָת֖וּן בְּלִשְׁכַּ֣ת בֵּית־אֱלֹהֵ֑ינוּ קָר֖וֹב לְטוֹבִיָּֽה׃ ה וַיַּ֨עַשׂ ל֜וֹ לִשְׁכָּ֣ה גְדוֹלָ֗ה וְשָׁ֣ם הָי֪וּ לְפָנִ֟ים נֹ֠תְנִים אֶת־הַמִּנְחָ֨ה הַלְּבוֹנָ֜ה וְהַכֵּלִ֗ים וּמַעְשַׂ֤ר הַדָּגָן֙ הַתִּיר֣וֹשׁ וְהַיִּצְהָ֔ר מִצְוַת֙ הַלְוִיִּ֔ם וְהַמְשֹׁרְרִ֖ים וְהַשֹּׁעֲרִ֑ים וּתְרוּמַ֖ת הַכֹּהֲנִֽים׃ ו וּבְכָל־זֶ֕ה לֹ֥א הָיִ֖יתִי בִּֽירוּשָׁלִָ֑ם כִּ֡י בִּשְׁנַת֩ שְׁלֹשִׁ֨ים וּשְׁתַּ֜יִם לְאַרְתַּחְשַׁ֤סְתְּא מֶֽלֶךְ־בָּבֶל֙ בָּ֣אתִי אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וּלְקֵ֥ץ יָמִ֖ים נִשְׁאַ֥לְתִּי מִן־הַמֶּֽלֶךְ׃ ז וָאָב֖וֹא לִֽירוּשָׁלִָ֑ם וָאָבִ֣ינָה בָרָעָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֶלְיָשִׁיב֙ לְט֣וֹבִיָּ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת לוֹ֙ נִשְׁכָּ֔ה בְּחַצְרֵ֖י בֵּ֥ית הָאֱלֹהִֽים׃ ח וַיֵּ֥רַֽע לִ֖י מְאֹ֑ד וָֽאַשְׁלִ֜יכָה אֶֽת־כָּל־כְּלֵ֧י בֵית־טוֹבִיָּ֛ה הַח֖וּץ מִן־הַלִּשְׁכָּֽה׃ ט וָאֹ֣מְרָ֔ה וַֽיְטַהֲר֖וּ הַלְּשָׁכ֑וֹת וָאָשִׁ֣יבָה שָּׁ֗ם כְּלֵי֙ בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֔ים אֶת־הַמִּנְחָ֖ה וְהַלְּבוֹנָֽה׃ י וָאֵ֣דְעָ֔ה כִּֽי־מְנָי֥וֹת הַלְוִיִּ֖ם לֹ֣א נִתָּ֑נָה וַיִּבְרְח֧וּ אִישׁ־לְשָׂדֵ֛הוּ הַלְוִיִּ֥ם וְהַמְשֹׁרְרִ֖ים עֹשֵׂ֥י הַמְּלָאכָֽה׃ יא וָאָרִ֙יבָה֙ אֶת־הַסְּגָנִ֔ים וָאֹ֣מְרָ֔ה מַדּ֖וּעַ נֶעֱזַ֣ב בֵּית־הָאֱלֹהִ֑ים וָֽאֶ֨קְבְּצֵ֔ם וָֽאַעֲמִדֵ֖ם עַל־עָמְדָֽם׃ יב וְכָל־יְהוּדָ֗ה הֵבִ֜יאוּ מַעְשַׂ֧ר הַדָּגָ֛ן וְהַתִּיר֥וֹשׁ וְהַיִּצְהָ֖ר לָאוֹצָרֽוֹת׃ יג וָאוֹצְרָ֣ה עַל־א֠וֹצָרוֹת שֶׁלֶמְיָ֨ה הַכֹּהֵ֜ן וְצָד֣וֹק הַסּוֹפֵ֗ר וּפְדָיָה֙ מִן־הַלְוִיִּ֔ם וְעַל־יָדָ֔ם חָנָ֥ן בֶּן־זַכּ֖וּר בֶּן־מַתַּנְיָ֑ה כִּ֤י נֶאֱמָנִים֙ נֶחְשָׁ֔בוּ וַעֲלֵיהֶ֖ם לַחֲלֹ֥ק לַאֲחֵיהֶֽם׃ יד זָכְרָה־לִּ֥י אֱלֹהַ֖י עַל־זֹ֑את וְאַל־תֶּ֣מַח חֲסָדַ֗י אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֛יתִי בְּבֵ֥ית אֱלֹהַ֖י וּבְמִשְׁמָרָֽיו׃ טו בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֡מָּה רָאִ֣יתִי בִֽיהוּדָ֣ה ׀ דֹּֽרְכִֽים־גִּתּ֣וֹת ׀ בַּשַּׁבָּ֡ת וּמְבִיאִ֣ים הָעֲרֵמ֣וֹת וְֽעֹמְסִ֪ים עַל־הַחֲמֹרִ֟ים וְאַף־יַ֜יִן עֲנָבִ֤ים וּתְאֵנִים֙ וְכָל־מַשָּׂ֔א וּמְבִיאִ֥ים יְרוּשָׁלִַ֖ם בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֑ת וָאָעִ֕יד בְּי֖וֹם מִכְרָ֥ם צָֽיִד׃ טז וְהַצֹּרִים֙ יָ֣שְׁבוּ בָ֔הּ מְבִיאִ֥ים דָּ֖אג וְכָל־מֶ֑כֶר וּמֹכְרִ֧ים בַּשַּׁבָּ֛ת לִבְנֵ֥י יְהוּדָ֖ה וּבִירוּשָׁלִָֽם׃ יז וָאָרִ֕יבָה אֵ֖ת חֹרֵ֣י יְהוּדָ֑ה וָאֹמְרָ֣ה לָהֶ֗ם מָֽה־הַדָּבָ֨ר הָרָ֤ע הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם עֹשִׂ֔ים וּֽמְחַלְּלִ֖ים אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּֽת׃ יח הֲל֨וֹא כֹ֤ה עָשׂוּ֙ אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם וַיָּבֵ֨א אֱלֹהֵ֜ינוּ עָלֵ֗ינוּ אֵ֚ת כָּל־הָרָעָ֣ה הַזֹּ֔את וְעַ֖ל הָעִ֣יר הַזֹּ֑את וְאַתֶּ֞ם מוֹסִיפִ֤ים חָרוֹן֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל לְחַלֵּ֖ל אֶת־הַשַּׁבָּֽת׃ יט וַיְהִ֡י כַּאֲשֶׁ֣ר צָֽלֲלוּ֩ שַׁעֲרֵ֨י יְרוּשָׁלִַ֜ם לִפְנֵ֣י הַשַּׁבָּ֗ת וָאֹֽמְרָה֙ וַיִּסָּגְר֣וּ הַדְּלָת֔וֹת וָאֹ֣מְרָ֔ה אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יִפְתָּח֔וּם עַ֖ד אַחַ֣ר הַשַּׁבָּ֑ת וּמִנְּעָרַ֗י הֶֽעֱמַ֙דְתִּי֙ עַל־הַשְּׁעָרִ֔ים לֹא־יָב֥וֹא מַשָּׂ֖א בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּֽת׃ כ וַיָּלִ֨ינוּ הָרֹכְלִ֜ים וּמֹכְרֵ֧י כָל־מִמְכָּ֛ר מִח֥וּץ לִירוּשָׁלִָ֖ם פַּ֥עַם וּשְׁתָּֽיִם׃ כא וָאָעִ֣ידָה בָהֶ֗ם וָאֹמְרָ֤ה אֲלֵיהֶם֙ מַדּ֜וּעַ אַתֶּ֤ם לֵנִים֙ נֶ֣גֶד הַחוֹמָ֔ה אִם־תִּשְׁנ֕וּ יָ֖ד אֶשְׁלַ֣ח בָּכֶ֑ם מִן־הָעֵ֣ת הַהִ֔יא לֹא־בָ֖אוּ בַּשַּׁבָּֽת׃ כב וָאֹמְרָ֣ה לַלְוִיִּ֗ם אֲשֶׁ֨ר יִֽהְי֤וּ מִֽטַּהֲרִים֙ וּבָאִים֙ שֹׁמְרִ֣ים הַשְּׁעָרִ֔ים לְקַדֵּ֖שׁ אֶת־י֣וֹם הַשַּׁבָּ֑ת גַּם־זֹאת֙ זָכְרָה־לִּ֣י אֱלֹהַ֔י וְח֥וּסָה עָלַ֖י כְּרֹ֥ב חַסְדֶּֽךָ׃ כג גַּ֣ם ׀ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם רָאִ֤יתִי אֶת־הַיְּהוּדִים֙ הֹשִׁ֗יבוּ נָשִׁים֙ אשדודיות (אַשְׁדֳּדִיּ֔וֹת) עמוניות (עַמֳּנִיּ֖וֹת) מוֹאֲבִיּֽוֹת׃ כד וּבְנֵיהֶ֗ם חֲצִי֙ מְדַבֵּ֣ר אַשְׁדּוֹדִ֔ית וְאֵינָ֥ם מַכִּירִ֖ים לְדַבֵּ֣ר יְהוּדִ֑ית וְכִלְשׁ֖וֹן עַ֥ם וָעָֽם׃ כה וָאָרִ֤יב עִמָּם֙ וָאֲקַֽלְלֵ֔ם וָאַכֶּ֥ה מֵהֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים וָֽאֶמְרְטֵ֑ם וָאַשְׁבִּיעֵ֣ם בֵּֽאלֹהִ֗ים אִם־תִּתְּנ֤וּ בְנֹֽתֵיכֶם֙ לִבְנֵיהֶ֔ם וְאִם־תִּשְׂאוּ֙ מִבְּנֹ֣תֵיהֶ֔ם לִבְנֵיכֶ֖ם וְלָכֶֽם׃ כו הֲל֣וֹא עַל־אֵ֣לֶּה חָטָֽא־שְׁלֹמֹ֣ה מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֡ל וּבַגּוֹיִ֣ם הָרַבִּים֩ לֹֽא־הָיָ֨ה מֶ֜לֶךְ כָּמֹ֗הוּ וְאָה֤וּב לֵֽאלֹהָיו֙ הָיָ֔ה וַיִּתְּנֵ֣הוּ אֱלֹהִ֔ים מֶ֖לֶךְ עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֑ל גַּם־אוֹת֣וֹ הֶחֱטִ֔יאוּ הַנָּשִׁ֖ים הַנָּכְרִיּֽוֹת׃ כז וְלָכֶ֣ם הֲנִשְׁמַ֗ע לַעֲשֹׂת֙ אֵ֣ת כָּל־הָרָעָ֤ה הַגְּדוֹלָה֙ הַזֹּ֔את לִמְעֹ֖ל בֵּֽאלֹהֵ֑ינוּ לְהֹשִׁ֖יב נָשִׁ֥ים נָכְרִיּֽוֹת׃ כח וּמִבְּנֵ֨י יוֹיָדָ֤ע בֶּן־אֶלְיָשִׁיב֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּד֔וֹל חָתָ֖ן לְסַנְבַלַּ֣ט הַחֹרֹנִ֑י וָאַבְרִיחֵ֖הוּ מֵעָלָֽי׃ כט זָכְרָ֥ה לָהֶ֖ם אֱלֹהָ֑י עַ֚ל גָּאֳלֵ֣י הַכְּהֻנָּ֔ה וּבְרִ֥ית הַכְּהֻנָּ֖ה וְהַלְוִיִּֽם׃ ל וְטִֽהַרְתִּ֖ים מִכָּל־נֵכָ֑ר וָאַעֲמִ֧ידָה מִשְׁמָר֛וֹת לַכֹּהֲנִ֥ים וְלַלְוִיִּ֖ם אִ֥ישׁ בִּמְלַאכְתּֽוֹ׃ לא וּלְקֻרְבַּ֧ן הָעֵצִ֛ים בְּעִתִּ֥ים מְזֻמָּנ֖וֹת וְלַבִּכּוּרִ֑ים זָכְרָה־לִּ֥י אֱלֹהַ֖י לְטוֹבָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
ביום ההוא. ביום שקדשו את החומה:
פסוק א:
אשר לא יבוא וגו׳. לא יקבלו גרים מהם להתחתן בם:
פסוק ב:
לא קדמו. לא באו לפניהם ללכת לקראתם בלחם ובמים בעת יצאו ממצרים:
פסוק ב:
ויהפוך וגו׳. גם זה קראו בתורה ולפי שלא רצה לעמוד בדבר רע לזה אמר גם ויהפוך וגו׳:
פסוק ג:
כל ערב. כל תערובות מבני עמון ומואב:
פסוק ד:
ולפני מזה. קודם זה ההבדל:
פסוק ד:
נתון וכו׳. ר״ל אשר היה יושב בלשכת של בית אלהינו הוא היה קרוב לטוביה ועמוני הנזכר למעלה חברו של סנבלט:
פסוק ה:
ויעש לו לשכה. אלישיב עשה ותיקן לטוביה לשכה גדולה בחצר בית ה׳ ר״ל פנה לשכה למושבו:
פסוק ה:
ושם. בלשכה ההיא היו נותנים בה לפנים קודם שפינה אותה אלישיב להיות לטוביה למושב:
פסוק ה:
את המנחה. סולת למנחות:
פסוק ה:
הלבונה. הבאה על המנחה ועל לחם הפנים:
פסוק ה:
והכלים. כלי בית המקדש:
פסוק ה:
מצות הלוים. מה שאנו מצווים לתת ללוים והמשוררים והשוערים. אמר זה להאשים את אלישיב ביותר וכאומר איך מלאה לבו לפנות מנות משרתי ה׳ להיות מקום פנוי לטוביה העמוני:
פסוק ו:
ובכל זה. בעת שנעשה הדבר הזה אשר פינה אלישיב את כל אלה בעבור טוביה באתי אל המלך. ואז נעשה הדבר הרע הזה:
פסוק ו:
ולקץ ימים. ולסוף ימים ולא פירש כמה:
פסוק ו:
נשאלתי. שאלתי מעמו לתת לי רשות ללכת לירושלים:
פסוק ז:
ואבינה ברעה. נתתי לב להבין ברעת המעשה אשר עשה אלישיב בדבר טוביה לתקן ולפנות לו לשכה באחד מחצרות בית ה׳:
פסוק ח:
וירע לי. הדבר הזה היה רע בעיני:
פסוק ח:
את כל כלי וגו׳. ר״ל כלי תשמישי הבית:
פסוק ט:
ואומרה. צויתי על הדבר וטהרו הלשכות מכל דבר טומאה ומיאוס:
פסוק ט:
ואשיבה שם וגו׳. להיות בה כאשר היה מאז עד לא ישב בה טוביה:
פסוק י:
ואדעה. נודע לי אשר לא ניתן מתנות הלוים ואין להם די סיפוקם ולזה ברח כל אחד לשדהו לעבדה בחרישה וקצירה להחיות נפשו:
פסוק י:
עושי המלאכה. מלאכת השיר והגפת השערים:
פסוק יא:
מדוע נעזב. למה היא עזובה מן הלוים משרתי הבית:
פסוק יא:
ואקבצם. קבצתי את הלוים והעמדתים על מקום מעמדם כ״א במשמרו כמו שהיה מאז:
פסוק יב:
וכל יהודה. כאשר חזרו הלוים למקומן חזרו גם הם להביא המעשרות אל האוצרות לחלקם ללוים:
פסוק יג:
ואוצרה. שמתי אוצרים ר״ל ממונים וגזברים על האוצרות:
פסוק יג:
ועל ידם. סמוך להם ונטפל אליהם היה חנן וכו׳:
פסוק יג:
נחשבו. בעיני העם:
פסוק יג:
ועליהם. הטלתי עליהם לחלק את המעשר לאחיהם הלוים:
פסוק יד:
זכרה לי. לזכות בעבור זאת הטובה ואל תמחה החסדים וכו׳:
פסוק יד:
ובמשמריו. להעמיד על מכונם:
פסוק טו:
דורכים גתות. דורכים ענבים בגתות להוציא היין:
פסוק טו:
ומביאים הערמות. מביאים אל הבית הערמות התבואה ועומסים אותם על החמורים לשאתם:
פסוק טו:
ואף יין וגו׳. עומסים על החמורים לשאתם ולהביאם אל הבית ביום השבת:
פסוק טו:
ואעיד. התריתי בהם לבל יעשו עוד כזאת:
פסוק טו:
ביום וגו׳. ר״ל ביום השוק שמוכרים בו את הצידה כי אז כולם מקובצים:
פסוק טז:
והצורים. אנשי צור אשר ישבו בירושלים היו מביאים דגים וכל דבר הנמכר והיו מוכרים בשבת לישראל:
פסוק טז:
ובירושלים. כאומר אף שהיא עיר קדושה ובה המקדש חללו בה את השבת:
פסוק יז:
ומחללים וגו׳. לקנות בה מיד הצורים:
פסוק יח:
כה עשו. לחלל את השבת:
פסוק יח:
הזאת. ר״ל הידוע לכל:
פסוק יח:
מוסיפים וגו׳. על החרון שהיה על אבותינו:
פסוק יט:
כאשר צללו. כאשר האריכו צללי השערים והוא לפנות הערב כי אז החמה בשפולי הרקיע ומתארך אז צל כל דבר:
פסוק יט:
ויסגרו. לבל יבואו הצורים עם דבר ממכרם:
פסוק יט:
לא יבוא. למען לא יבוא משא של כל ממכר בשבת דרך פתחים קטנים היו שם:
פסוק כא:
מדוע אתם לנים. כי חשש פן יצא מי אליהם לקנות מה מהם:
פסוק כא:
אם תשנו. אם תלינו שם פעם שנית ר״ל עוד פעם אזי אשלח בכם יד לענוש אתכם:
פסוק כב:
אשר יהיו מטהרים. ר״ל שיטהרו לטבול ולטהר עצמן ויהיו באים ושומרים את השערים בעוד יום וזהו לקדש את יום השבת ר״ל שלא יבאו משקדש היום כי לא לכבוד יחשב לשבת לבא משתחשך (כי כל המשמרות היו מתחדשות משבת לשבת כמ״ש בד״ה):
פסוק כב:
גם זאת. גם הטובה הזאת זכרה לי לזכות:
פסוק כב:
כרוב חסדך. גם גמול מעשה הטוב לחסד יחשב וכמ״ש מי הקדמני ואשלם (איוב מ״א:ג׳):
פסוק כג:
הושיבו. ר״ל הושיבו בבתיהם לקחתם לנשים:
פסוק כד:
חצי. קצת מבניהם מדברים לשון אשדודית בלשון עם אמותם:
פסוק כד:
וכלשון עם ועם. ר״ל וכן קצת מבני יתר העובדות גלולים היו מדברים כל אחד כפי לשון עם אמותם:
פסוק כה:
ואכה מהם. מקצת מהם:
פסוק כה:
ואמרטם. תלשתי שער ראשם:
פסוק כה:
אם תתנו. אם מעתה תתנו וגו׳ אזי יהיה עליכם עונש שבועה:
פסוק כו:
על אלה. בעבור נשים עכו״ם חטא שלמה כי הטו את לבבו לחטוא לה׳:
פסוק כו:
ובגוים הרבים וגו׳. ועם שבכל העכו״ם הרבים לא היה מלך חכם כמוהו והדבר קשה להטות לב חכם אחר דעתו:
פסוק כו:
ואהוב לאלהיו. והיה אהוב לה׳ עד שהמליכו על כל ישראל והיה לו להיות א״כ נזהר מאד לקיים מצות ה׳:
פסוק כו:
גם אותו. עם כל חכמתו ואהבת ה׳ אליו לא התחכם להשיב כגמול ונשיו העכו״ם יכלו לו לפתותו להטות לבבו אחר דעתן ולחטוא לה׳:
פסוק כז:
ולכם. ר״ל א״כ כ״ש לכם שאינכם כשלמה היתכן להיות נשמע אליכם אשר תזידו לעשות את כל הרעה וגו׳ להושיב ולקחת נשים עכו״ם הלא בודאי יטו לבבכם לחטוא לה׳:
פסוק כח:
ומבני יוידע. אחד מבני יוידע היה חתן לסנבלט צורר היהודים:
פסוק כח:
ואבריחהו מעלי. גרשתי הבן ההוא מן העיר על כי לא רצה לגרש אשתו העכו״ם ובעבורו היה עוד סנבלט חותנו רגיל לבוא לירושלים והיה מרגל לדעת כל מה אשר נעשה בה ולכן גרש גם חתנו לבל יוסיף גם סנבלע לבוא עוד:
פסוק כט:
זכרה להם. לענוש אותם על אשר גאלו ומאסו הכהונה בקחתם נשים עכו״ם כי עי״ז נפסלו מן הכהונה:
פסוק כט:
וברית. וחללו ברית הכהונה והלוים כי בברית הבטיח להם המקום ב״ה להיות משרתים בבית ה׳ וכמ״ש ברית כהונת עולם (במדבר כ״ה:י״ג) ובאו אליו וגרמו לחלל הברית כי נמאסו מן הכהונה:
פסוק ל:
וטהרתים. אבל אני הייתי מטהר אותם מכל עבודת כוכבים כי השביעם בה׳ שלא יקחו עוד מבנותיהם כמ״ש למעלה:
פסוק ל:
ואעמדה. העמדתי משמרות הכהנים והלוים להיות כל אחד במלאכתו בקביעות גמור:
פסוק לא:
ולקרבן העצים. את תקרובת העצים שעל מערכת המזבח קבעתי בעתים מזומנות מתי יבוא כל אחד:
פסוק לא:
ולבכורים. קבעתי זמן לבכורים עד מתי יביאו הבכורים מראשית פרי האדמה:
פסוק לא:
זכרה לי. הזכות הזאת להטיב לי בעבורה, חזק