פסוק א:בַּיּוֹם הַהוּא, באחד הימים נִקְרָא בְּסֵפֶר תורת מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי הָעָם, וְנִמְצָא כָּתוּב בּוֹ, אֲשֶׁר לֹא־יָבוֹא עַמֹּנִי וּמֹאָבִי בִּקְהַל הָאֱלֹהִים עַד־עוֹלָם,
פסוק ב:כִּי לֹא קִדְּמוּ העמונים והמואבים אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּלֶּחֶם וּבַמָּיִם בדרכם מהמדבר, וַיִּשְׂכֹּר מואב עָלָיו – על ישראל אֶת־בִּלְעָם לְקַלְלוֹ, וַיַּהֲפֹךְ אֱלֹהֵינוּ את הַקְּלָלָה לִבְרָכָה.
פסוק ג:וַיְהִי כְּשָׁמְעָם אֶת הנקרא מהַתּוֹרָה, וַיַּבְדִּילוּ כָל־עֵרֶב, תערובת נכרים שמוצאם מעמון ומואב מִיִּשְׂרָאֵל.
פסוק ד:וְלִפְנֵי מִזֶּה, וקודם לכן אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן היה נָתוּן כממונה בְּלִשְׁכַּת בֵּית־אֱלֹהֵינוּ, והוא קָרוֹב, ידיד לְטוֹבִיָּה העמוני שהיה מצָּרי יהודה.
פסוק ה:וַיַּעַשׂ אלישיב לוֹ – לטוביה לִשְׁכָּה גְדוֹלָה במתחם בית המקדש, וְשָׁם הָיוּ לְפָנִים, קודם לכן נֹתְנִים אֶת־הַמִּנְחָה, הַלְּבוֹנָה – גרגרים לבנבנים המופקים משרף עצי לבונה, המשמשים למנחות, ללחם הפנים ולקטורת, וְהַכֵּלִים וּמַעְשַׂר הַדָּגָן, הַתִּרוֹשׁ וְהַיִּצְהָר שהן מִצְוַת, חוק הַלְוִיִּם המגיע להם, וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשּׁוֹעֲרִים וּתְרוּמַת הַכֹּהֲנִים.
פסוק ו:וּבזמן שאירע כָל־זֶה לֹא הָיִיתִי בִּירוּשָׁלִָם, כִּי בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ־בָּבֶל, שהיה בעצם מלך פרס אבל מלך גם בבבל, בָּאתִי אֶל־הַמֶּלֶךְ למלא את תפקידי לאחר שהייה בת 12 שנים בירושלים. וּלְקֵץ יָמִים, לאחר זמן, אולי שנה, נִשְׁאַלְתִּי, שאלתי רשות מִן־הַמֶּלֶךְ לשוב לירושלים.
פסוק ז:וָאָבוֹא לִירוּשָׁלִָם, וָאָבִינָה, הבחנתי בָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה אֶלְיָשִׁיב לְטוֹבִיָּה האויב, לַעֲשׂוֹת לוֹ נִשְׁכָּה, לשכה בְּחַצְרֵי בֵּית הָאֱלֹהִים.
פסוק ח:וַיֵּרַע לִי מְאֹד, וָאַשְׁלִיכָה, השלכתי אֶת־כָּל־כְּלֵי בֵית־טוֹבִיָּה הַחוּץ מִן־הַלִּשְׁכָּה. נחמיה לא ישב בחוסר מעש. כשנוכח שאדם זה נכנס שלא כדין ושלא כראוי, הוא זרק את כל כליו החוצה.
פסוק ט:וָאֹמְרָה, הוריתי וַיְטַהֲרוּ את הַלְּשָׁכוֹת, וָאָשִׁיבָה שָּׁם את כְּלֵי בֵּית הָאֱלֹהִים, אֶת־הַמִּנְחָה וְהַלְּבֹנָה.
פסוק י:ומעשה נוסף: וָאֵדְעָה, גיליתי כִּי־מְנָיוֹת, מנות הַלְוִיִּם לֹא נִתָּנָה. המעשרות שהובאו בעבר אל אותה לשכה בעבור הלויים, חדלו מלהגיע, וַיִּבְרְחוּ אִישׁ־לְשָׂדֵהוּ הַלְוִיִּם וְהַמְשֹׁרְרִים עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה. משרתי המקדש עזבו את המקום מפני שאיש לא פרנס אותם, והם שבו לעבד את שדותיהם כדי שיהיה להם ממה להתקיים.
פסוק יא:וָאָרִיבָה אֶת, עם הַסְּגָנִים וָאֹמְרָה: "מַדּוּעַ נֶעֱזַב בֵּית־הָאֱלֹהִים? " וָאֶקְבְּצֵם, אספתי שוב את הלויים, וָאַעֲמִדֵם עַל־עָמְדָם, מקומם הקודם,
פסוק יב:וְשוב כָל־יְהוּדָה הֵבִיאוּ מַעְשַׂר הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר לָאוֹצָרוֹת.
פסוק יג:וָאוֹצְרָה, מיניתי אוצֵר עַל האוֹצָרוֹת את שֶׁלֶמְיָה הַכֹּהֵן וְצָדוֹק הַסּוֹפֵר וּפְדָיָה מִן־הַלְוִיִּם, וְעַל־יָדָם עזר חָנָן בֶּן־זַכּוּר בֶּן־מַתַּנְיָה, כִּי אנשים נֶאֱמָנִים הם נֶחְשָׁבוּ, וַעֲלֵיהֶם הוטל התפקיד לַחֲלֹק לַאֲחֵיהֶם את המעשר.
פסוק יד:זָכְרָה־לִּי, אֱלֹהַי, עַל־זֹאת, וְאַל־תֶּמַח, תמחַק את חֲסָדַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּבֵית אֱלֹהַי וּבְמִשְׁמָרָיו בהחזרת הסדרים והמשמרות הראויים על כנם.
פסוק טו:בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה אנשים דֹּרְכִים־גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת של היבול וְעֹמְסִים עַל־הַחֲמֹרִים, וְאַף־יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְכָל־מַשָּׂא, וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וָאָעִיד, התריתי בהם בְּיוֹם מִכְרָם, שבו מכרו צָיִד, צידה, מזון.
פסוק טז:וְהַצֹּרִים, הסוחרים שמוצאם בעיר צור היושבת על הים, יָשְׁבוּ בָהּ – בעיר וסביבתה, מְבִיאִים דָּאג, דגים וְכָל־מֶכֶר וּמוֹכְרִים אותם בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם.
פסוק יז:וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי, נכבדי יְהוּדָה וָאֹמְרָה לָהֶם: מָה־הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים וּמְחַלְּלִים אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת?!
פסוק יח:הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם, וַיָּבֵא אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ בעקבות זאת אֵת כָּל־הָרָעָה הַזֹּאת וְעַל הָעִיר הַזֹּאת, וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן, כעס עַל־יִשְׂרָאֵל לְחַלֵּל אֶת־הַשַּׁבָּת?!
פסוק יט:וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלְלוּ, לבשו צל שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת, כששקעה השמש של היום השישי, וָאֹמְרָה, נתתי פקודה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת. וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת, כדי שאיש לא ייכנס לעיר. וּמִנְּעָרַי, מאנשי הצבא שאתי הֶעֱמַדְתִּי עַל־הַשְּׁעָרִים לדאוג שלֹא־יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.
פסוק כ:וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כָל־מִמְכָּר מִחוּץ לִירוּשָׁלִָם בליל השבת כדי למכור לבני העיר שיצאו מהעיר השכם בבוקר. כך עשו פַּעַם וּשְׁתָּיִם.
פסוק כא:וָאָעִידָה, התריתי בָהֶם וָאֹמְרָה אֲלֵיהֶם: מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד, מול הַחוֹמָה? אִם־תִּשְׁנוּ, אם תחזרו שנית על כך, יָד אֶשְׁלַח בָּכֶם, אפגע בכם. ואכן מִן־הָעֵת הַהִיא לֹא בָאוּ בַּשַּׁבָּת.
פסוק כב:ועוד באשר לכבוד השבת –וָאֹמְרָה, ציוויתי לַלְוִיִּם אֲשֶׁר יִהְיוּ מִטַּהֲרִים וּבָאִים מבעוד יום ושֹׁמְרִים את הַשְּׁעָרִים כדי לְקַדֵּשׁ אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת. הוריתי להם להיטהר לכבוד השבת כאשר הם באים לשמור בשערי המקדש. גַּם־זֹאת – שחיזקתי גם את קדושת השבת, זָכְרָה־לִּי, לזכותי, אֱלֹהַי, וְחוּסָה, רחם עָלַי כְּרֹב חַסְדֶּךָ.
פסוק כג:גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת־הַיְּהוּדִים שהֹשִׁיבוּ נָשִׁים אַשְׁדֳּדִיּוֹת, עַמֳּנִיּוֹת ומוֹאֲבִיּוֹת. הם לקחו לעצמם נשים נכריות האסורות להם.
פסוק כד:וּבְנֵיהֶם, בני התערובת שנולדו להם, חֲצִי, מקצתם מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית, כתושבי אשדוד, וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית, אף שהם בני יהודים, וְכך בני האמהות מהעמים האחרים היו מדברים כִלְשׁוֹן עַם וָעָם.
פסוק כה:וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם, וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם – את שערותיהם. נחמיה לא נהג כעזרא, שבכה אל מול מצב דומה, אלא בחר לפעול באופן נמרץ ותקיף מאוד. וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים אִם־תִּתְּנוּ, כלומר אל תתנו את בְנֹתֵיכֶם היהודיות לִבְנֵיהֶם של העמים הזרים, וְאִם־תִּשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לִבְנֵיכֶם וְלָכֶם.
פסוק כו:הֲלוֹא עַל־אֵלֶּה חָטָא־שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל כשהתחתן עם נשים נכריות, וּבַגּוֹיִם הָרַבִּים לֹא־הָיָה מֶלֶךְ חכם ובעל השפעה כָּמֹהוּ, וְאָהוּב לֵאלֹהָיו הָיָה, וַיִּתְּנֵהוּ אֱלֹהִים מֶלֶךְ עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל, ובכל זאת גַּם־אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת.
פסוק כז:וְלָכֶם, האם אתם רוצים לחזור שוב על התקלה הזו?! הֲנִשְׁמַע כדבר הזה לַעֲשֹׂת אֵת כָּל־הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת, לִמְעֹל בֵּאלֹהֵינוּ לְהֹשִׁיב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת?!
פסוק כח:וּמִבְּנֵי יוֹיָדָע בֶּן־אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל היה איש אחד חָתָן לְסַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי. מנהיגי השומרונים התחתנו עם המשפחות הטובות ביהודה, וָאַבְרִיחֵהוּ מֵעָלָי. גירשתי אותו מעל פני. כפי הנראה, מן הנכדים הללו של הכהן הגדול יצאו כהני השומרונים.
פסוק כט:זָכְרָה לָהֶם, אֱלֹהָי, עַל־גָּאֳלֵי, מזהמי הַכְּהֻנָּה וּמחללי בְרִית הַכְּהֻנָּה וְהַלְוִיִּם.
פסוק ל:וְטִהַרְתִּים – את היהודים מִכָּל־נֵכָר, וָאַעֲמִידָה מִשְׁמָרוֹת לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם אִישׁ בִּמְלַאכְתּוֹ.
פסוק לא:וּלְקֻרְבַּן הָעֵצִים דאגתי שיבוא בְּעִתִּים מְזֻמָּנוֹת, קבועות וְכן לַבִּכּוּרִים. זָכְרָה־לִּי, אֱלֹהַי, לְטוֹבָה. נחמיה חתם את הספר בתיאור כל המעשים שעשה כדי לשקם את בית ה' ולחזק את שמירת המצוות. באופן חריג הוא מבקש במפורש שה' יזכור לו את זכויותיו. ואכן, כיוון שנחמיה היה אחד מאלה שעיצבו את תבנית החיים של ממלכת יהודה לדורות הבאים, הוא בהחלט ראוי להיזכר לטובה.
