פסוק א:וַיֵּאָסְפוּ כָל־הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל־הָרְחוֹב, הרחבה אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר־הַמָּיִם, וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת־סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר־צִוָּה ה' אֶת־יִשְׂרָאֵל. נראה שבאותו זמן עזרא לא היה מעורב כמנהיג אלא היה בעיקר חכם ואיש רוח. בהיותו סופר המעתיק את ספר התורה, היה בידו הספר.
פסוק ב:וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת־הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל שכלל מֵאִישׁ וְעַד־אִשָּׁה וְכֹל מי שמֵבִין לִשְׁמֹעַ, שמסוגל להבין, בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, ראש השנה.
פסוק ג:וַיִּקְרָא־בוֹ עזרא לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר־הַמַּיִם מִן־הָאוֹר, משהאיר היום, מעט לפני הזריחה עַד־מַחֲצִית הַיּוֹם, נֶגֶד, מול הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים, וְאָזְנֵי כָל־הָעָם אֶל־סֵפֶר הַתּוֹרָה. כולם הקשיבו לדברים הנקראים.
פסוק ד:וכך היה המעמד: וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר עַל־מִגְדַּל־עֵץ אֲשֶׁר־עָשׂוּ במיוחד לַדָּבָר, כדי לאפשר לכל המתקהלים לשמוע. וַיַּעֲמֹד אֶצְלוֹ מַתִּתְיָה וְשֶׁמַע וַעֲנָיָה וְאוּרִיָּה וְחִלְקִיָּה וּמַעֲשֵׂיָה – עַל־יְמִינוֹ, וּמִשְּׂמֹאלוֹ – פְּדָיָה וּמִישָׁאֵל וּמַלְכִּיָּה וְחָשֻׁם וְחַשְׁבַּדָּנָה זְכַרְיָה ומְשֻׁלָּם. משני צדיו עמדו תלמידיו וחבריו, שהיו ראשוני הסופרים, ומהם הורכב כנראה בית הדין שנקרא 'כנסת הגדולה'.
פסוק ה:וַיִּפְתַּח עֶזְרָא את הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל־הָעָם, וכולם ראו כִּי־מֵעַל כָּל־הָעָם הָיָה, על המגדל, וּכְפִתְחוֹ את הספר עָמְדוּ כָל־הָעָם ביראת כבוד.
פסוק ו:וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת־ה' הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל לפני שהתחיל לקרוא, וַיַּעֲנוּ כָל־הָעָם: "אָמֵן, אָמֵן" בְּמֹעַל יְדֵיהֶם, ביד מורמת כלפי מעלה. כך נהגו אז להצדיע. וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַה' אַפַּיִם, על הפנים אָרְצָה.
פסוק ז:חלק מהנוכחים היו דוברי ארמית בגלות, ומן הסתם לא כולם הבינו את הכתוב, לפיכך – וְיֵשׁוּעַ וּבָנִי וְשֵׁרֵבְיָה, יָמִין, עַקּוּב, שַׁבְּתַי, הוֹדִיָּה, מַעֲשֵׂיָה, קְלִיטָא, עֲזַרְיָה, יוֹזָבָד, חָנָן, פְּלָאיָה וְהַלְוִיִּם מְבִינִים, מסבירים ומדריכים אֶת־הָעָם לַתּוֹרָה הנקראת, וְהָעָם ניצבים עַל־עָמְדָם.
פסוק ח:וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר, בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים, מְפֹרָשׁ, מתורגם, אולי גם פירשו והסבירו מלים ומונחים, וְשׂוֹם שֶׂכֶל, הם קראו בתנועות הנכונות ובפיסוק ובהטעמה המדויקים, וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא, את כל מה שקראו.
פסוק ט:וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה, הוּא הַתִּרְשָׁתָא, תואר כבוד פרסי, וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת־הָעָם, המסבירים לעם, לְכָל־הָעָם: הַיּוֹם, שהוא ראש השנה, קָדֹשׁ־הוּא לַה' אֱלֹהֵיכֶם. אַל־תִּתְאַבְּלוּ וְאַל־תִּבְכּוּ. כִּי בוֹכִים כָּל־הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. נראה שעזרא קרא בספר דברים, שבו מופיעים דברי תוכחה שהנוכחים לא שמעו עד אז, שכן אפילו לפני שגלו, לא כולם ידעו את הכתוב בתורה. כאשר שמעו את דברי התורה שהם לא קיימו עד כה, הצטערו על מה שפגמו.
פסוק י:וַיֹּאמֶר נחמיה ועזרא לָהֶם – לעם כשהגיעה מחצית היום: לְכוּ לבתיכם, אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים, מעדנים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים, משקאות מתוקים. עשו סעודת חג והתענגו וְשִׁלְחוּ מָנוֹת מזון לְמי שאֵין נָכוֹן, מוכן לוֹ, כִּי־קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ. משלוח המנות, שבפורים נעשה באופן כמעט טקסי, היה מנהג חג מקובל, שהרי אין להשאיר אנשים ללא מזון לחג. בחג העם צריך לשמוח וגם לשמח את לב הנזקקים. וְאַל־תֵּעָצֵבוּ על כך שאולי לא נהגתם כראוי, כִּי־חֶדְוַת ה', השמחה בה' הִיא מָעֻזְּכֶם, החוזק וההגנה שלכם.
פסוק יא:וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים, משתיקים לְכָל־הָעָם, לֵאמֹר: הַסּוּ מלבכות ולהתאבל כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל־תֵּעָצֵבוּ. אף שהכינוס היה דומה לעצרות שמקיימים בימי צום, הוא לא נועד לתענית, אלא להשמעת דברי התורה שאחריה העם יחגוג את החג.
פסוק יב:וַיֵּלְכוּ כָל־הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה, כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם.
פסוק יג:וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי, למחרת נֶאֶסְפוּ רק רָאשֵׁי הָאָבוֹת שלְכָל־הָעָם והַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, ולא כל העם, אֶל־עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה.
פסוק יד:וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד־מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג הסוכות בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. רבים מהם כבר לא ידעו או לא זכרו זאת, וכעת למדו מן הקריאה בתורה על חג הסוכות שנחגג בחודש השביעי, תשרי.
פסוק טו:וגם ציוו אֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ, יודיעו וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל־עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר: צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי־זַיִת וַעֲלֵי־עֵץ שֶׁמֶן, וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת על מנת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב בתורה. לפחות שניים מן העצים הללו הם מארבעת המינים שניטלים בחג הסוכות – הלולב, שהוא עלי תמרים, וההדס. נראה שעשו בעלים הללו שימוש כפול: חלקם נועד ללולבים, והחלק הפחות יפה או פחות ראוי הונח כסכך על גג הסוכות.
פסוק טז:וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל־גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב, רחבת שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם. נראה כי הרחבה שלפני השערים הייתה משמשת לשווקים ולאספות.
פסוק יז:וַיַּעֲשׂוּ כָל־הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן־הַשְּׁבִי, מהגולה סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת, כִּי לֹא־עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן־נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא. אפשר שבמשך השנים רק יחידים חגגו את החג, אבל עם ישראל בכללו שכח את העניין, וכעת שוב עשו זאת כל העם, וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד.
פסוק יח:וַיִּקְרָא, עזרא או מישהו בשליחותו בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים יוֹם בְּיוֹם, מִן־הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן של החג עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן. כאן רואים כי מנהג הקריאה בתורה במועדים קדום מאוד. וַיַּעֲשׂוּ־חָג שִׁבְעַת יָמִים, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עשו עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט הכתוב בתורה.
