פסוק א:דברי נחמיה וגו'. מכאן ואילך כתב נחמיה ספר זה:
פסוק א:שנת עשרים. היא שנת עשרים לדריוש המלך שהוא ארתחששתא ובמסכת ר"ה מצאנו שנת עשרים שנת עשרים לג"ש מן הכתוב שנ' למטה ויהי בחדש ניסן שנת כ' לארתחששתא וגו' ומחדש תשרי היו מונין לחשבון השנים ועל כן נאמר כאן ויהי בחדש כסלו שנת כ' וגו' והוא כסלו הבא לאחר תשרי ולמטה נאמר ויהי בחדש ניסן שנת כ' וגומר הוא ניסן שבאותה שנה ואיני יכול לפתור ולומר מניסן היו מונין לחשבון שנותיהם ואותו מעשה הכתוב למטה שנאמר ויהי בחדש ניסן וגו' היה קודם מעשה זה שנאמר ויהי בחדש כסליו שנת כ' וגו' ואין מוקדם ומאוח' בהם דבר זה איני יכול לפתור ולומר והפרשיות מוכיחות שאף אותו מעשה של פרשה שנייה לא היתה כי אם בשביל מעשה זה של פרשה זאת ראשונה:
פסוק ב:אחד מאחי. אחד מחברי:
פסוק ב:ואשאלם על היהודים וגו'. שאלתי להם על ענין פליטת היהודים אשר נשארו בירושלים מן השבי של בבל:
פסוק ב:הפליטה. על שם שנצולו מגלות בבל:
פסוק ב:ועל ירושלים. ועל ענין העיר שאלתי אליהם:
פסוק ג:ויאמרו לי. השיבו לי על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון תחלה על ענין היהודים ואח"כ על ענין החומות והשערים:
פסוק ג:הנשארים וגו'. אותם היהודים אשר נשארו שם במדינת ירושלים הם נתונים ברעה גדולה ובחרפ' לפי שהעובדי כוכבים בוזזים ושוללים אותם:
פסוק ג:וחומת ירושלים מפורצת. וחומת העיר הרי היא פרוצה והשערים שרופים באש כקדמתן שישראל לא בנו חומות העיר ושעריה כי אם בנין ב"ה לבדו:
פסוק ג:נצתו. כמו נוצתו (ס"א נצתו כמו נתצו):
פסוק ה:אנא. לשון בקשה ותחנה:
פסוק ו:קשבת. כמו קושבת כו' כאשר יאמר מאהב אוהב כן יאמר מן קשב קושב וקושבת:
פסוק ז:חבול. שם דבר לשון השחתה וחי"ת ננקדה בחטף פתח ואיני יכול לפותרו בל' פעול שא"כ היה לו לנקד חי"ת בקמץ גדול:
פסוק ז:חבלנו. לשון השחתה כמו (בדניאל ו׳:כ״ג) חבולא לא עבדת וכן חברו מנחם:
פסוק ט:אם יהיה נדחכם. כענין שנאמר אם יהיה נדחך וגו' (דברים ל׳:ד׳):
פסוק יא:אנא אדני תהי נא אזנך קשבת. בתחלת תפלתו אמר לשון זה של תחנה וכן לאחר תפלתו:
פסוק יא:לעבדך היום וגו'. כך היה מתפלל על עצמו:
פסוק יא:לפני האיש הזה. לפני המלך:
פסוק יא:משקה. כמו (ראשית מ') משקה למלך מצרים וזה שפירשתי למעלה (עזרא ב') כדברי רבותינו התרשתא הוא נחמיה: