א וַאֲנִי֙ בִּשְׁנַ֣ת אַחַ֔ת לְדָרְיָ֖וֶשׁ הַמָּדִ֑י עָמְדִ֛י לְמַחֲזִ֥יק וּלְמָע֖וֹז לֽוֹ׃ ב וְעַתָּ֕ה אֱמֶ֖ת אַגִּ֣יד לָ֑ךְ הִנֵּה־עוֹד֩ שְׁלֹשָׁ֨ה מְלָכִ֜ים עֹמְדִ֣ים לְפָרַ֗ס וְהָֽרְבִיעִי֙ יַעֲשִׁ֤יר עֹֽשֶׁר־גָּדוֹל֙ מִכֹּ֔ל וּכְחֶזְקָת֣וֹ בְעָשְׁר֔וֹ יָעִ֣יר הַכֹּ֔ל אֵ֖ת מַלְכ֥וּת יָוָֽן׃ ג וְעָמַ֖ד מֶ֣לֶךְ גִּבּ֑וֹר וּמָשַׁל֙ מִמְשָׁ֣ל רַ֔ב וְעָשָׂ֖ה כִּרְצוֹנֽוֹ׃ ד וּכְעָמְדוֹ֙ תִּשָּׁבֵ֣ר מַלְכוּת֔וֹ וְתֵחָ֕ץ לְאַרְבַּ֖ע רוּח֣וֹת הַשָּׁמָ֑יִם וְלֹ֣א לְאַחֲרִית֗וֹ וְלֹ֤א כְמָשְׁלוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר מָשָׁ֔ל כִּ֤י תִנָּתֵשׁ֙ מַלְכוּת֔וֹ וְלַאֲחֵרִ֖ים מִלְּבַד־אֵֽלֶּה׃ ה וְיֶחֱזַ֥ק מֶֽלֶךְ־הַנֶּ֖גֶב וּמִן־שָׂרָ֑יו וְיֶחֱזַ֤ק עָלָיו֙ וּמָשָׁ֔ל מִמְשָׁ֥ל רַ֖ב מֶמְשַׁלְתּֽוֹ׃ ו וּלְקֵ֤ץ שָׁנִים֙ יִתְחַבָּ֔רוּ וּבַ֣ת מֶֽלֶךְ־הַנֶּ֗גֶב תָּבוֹא֙ אֶל־מֶ֣לֶךְ הַצָּפ֔וֹן לַעֲשׂ֖וֹת מֵישָׁרִ֑ים וְלֹֽא־תַעְצֹ֞ר כּ֣וֹחַ הַזְּר֗וֹעַ וְלֹ֤א יַעֲמֹד֙ וּזְרֹע֔וֹ וְתִנָּתֵ֨ן הִ֤יא וּמְבִיאֶ֙יהָ֙ וְהַיֹּ֣לְדָ֔הּ וּמַחֲזִקָ֖הּ בָּעִתִּֽים׃ ז וְעָמַ֛ד מִנֵּ֥צֶר שָׁרָשֶׁ֖יהָ כַּנּ֑וֹ וְיָבֹ֣א אֶל־הַחַ֗יִל וְיָבֹא֙ בְּמָעוֹז֙ מֶ֣לֶךְ הַצָּפ֔וֹן וְעָשָׂ֥ה בָהֶ֖ם וְהֶחֱזִֽיק׃ ח וְגַ֣ם אֱ‍ֽלֹהֵיהֶ֡ם עִם־נְסִֽכֵיהֶם֩ עִם־כְּלֵ֨י חֶמְדָּתָ֜ם כֶּ֧סֶף וְזָהָ֛ב בַּשְּׁבִ֖י יָבִ֣א מִצְרָ֑יִם וְהוּא֙ שָׁנִ֣ים יַעֲמֹ֔ד מִמֶּ֖לֶךְ הַצָּפֽוֹן׃ ט וּבָ֗א בְּמַלְכוּת֙ מֶ֣לֶךְ הַנֶּ֔גֶב וְשָׁ֖ב אֶל־אַדְמָתֽוֹ׃ י ובנו (וּבָנָ֣יו) יִתְגָּר֗וּ וְאָסְפוּ֙ הֲמוֹן֙ חֲיָלִ֣ים רַבִּ֔ים וּבָ֥א ב֖וֹא וְשָׁטַ֣ף וְעָבָ֑ר וְיָשֹׁ֥ב ויתגרו (וְיִתְגָּרֶ֖ה) עַד־מעזה (מָעֻזּֽוֹ׃) יא וְיִתְמַרְמַר֙ מֶ֣לֶךְ הַנֶּ֔גֶב וְיָצָ֕א וְנִלְחַ֥ם עִמּ֖וֹ עִם־מֶ֣לֶךְ הַצָּפ֑וֹן וְהֶעֱמִיד֙ הָמ֣וֹן רָ֔ב וְנִתַּ֥ן הֶהָמ֖וֹן בְּיָדֽוֹ׃ יב וְנִשָּׂ֥א הֶהָמ֖וֹן ירום (וְרָ֣ם) לְבָב֑וֹ וְהִפִּ֛יל רִבֹּא֖וֹת וְלֹ֥א יָעֽוֹז׃ יג וְשָׁב֙ מֶ֣לֶךְ הַצָּפ֔וֹן וְהֶעֱמִ֣יד הָמ֔וֹן רַ֖ב מִן־הָרִאשׁ֑וֹן וּלְקֵ֨ץ הָֽעִתִּ֤ים שָׁנִים֙ יָ֣בוֹא ב֔וֹא בְּחַ֥יִל גָּד֖וֹל וּבִרְכ֥וּשׁ רָֽב׃ יד וּבָעִתִּ֣ים הָהֵ֔ם רַבִּ֥ים יַֽעַמְד֖וּ עַל־מֶ֣לֶךְ הַנֶּ֑גֶב וּבְנֵ֣י ׀ פָּרִיצֵ֣י עַמְּךָ֗ יִֽנַּשְּׂא֛וּ לְהַעֲמִ֥יד חָז֖וֹן וְנִכְשָֽׁלוּ׃ טו וְיָבֹא֙ מֶ֣לֶךְ הַצָּפ֔וֹן וְיִשְׁפֹּךְ֙ סֽוֹלֲלָ֔ה וְלָכַ֖ד עִ֣יר מִבְצָר֑וֹת וּזְרֹע֤וֹת הַנֶּ֙גֶב֙ לֹ֣א יַעֲמֹ֔דוּ וְעַם֙ מִבְחָרָ֔יו וְאֵ֥ין כֹּ֖חַ לַעֲמֹֽד׃ טז וְיַ֨עַשׂ הַבָּ֤א אֵלָיו֙ כִּרְצוֹנ֔וֹ וְאֵ֥ין עוֹמֵ֖ד לְפָנָ֑יו וְיַעֲמֹ֥ד בְּאֶֽרֶץ־הַצְּבִ֖י וְכָלָ֥ה בְיָדֽוֹ׃ יז וְיָשֵׂ֣ם ׀ פָּ֠נָיו לָב֞וֹא בְּתֹ֧קֶף כָּל־מַלְכוּת֛וֹ וִישָׁרִ֥ים עִמּ֖וֹ וְעָשָׂ֑ה וּבַ֤ת הַנָּשִׁים֙ יִתֶּן־ל֣וֹ לְהַשְׁחִיתָ֔הּ וְלֹ֥א תַעֲמֹ֖ד וְלֹא־ל֥וֹ תִהְיֶֽה׃ יח וישב (וְיָשֵׂ֧ם ׀) פָּנָ֛יו לְאִיִּ֖ים וְלָכַ֣ד רַבִּ֑ים וְהִשְׁבִּ֨ית קָצִ֤ין חֶרְפָּתוֹ֙ ל֔וֹ בִּלְתִּ֥י חֶרְפָּת֖וֹ יָשִׁ֥יב לֽוֹ׃ יט וְיָשֵׁ֣ב פָּנָ֔יו לְמָעוּזֵּ֖י אַרְצ֑וֹ וְנִכְשַׁ֥ל וְנָפַ֖ל וְלֹ֥א יִמָּצֵֽא׃ כ וְעָמַ֧ד עַל־כַּנּ֛וֹ מַעֲבִ֥יר נוֹגֵ֖שׂ הֶ֣דֶר מַלְכ֑וּת וּבְיָמִ֤ים אֲחָדִים֙ יִשָּׁבֵ֔ר וְלֹ֥א בְאַפַּ֖יִם וְלֹ֥א בְמִלְחָמָֽה׃ כא וְעָמַ֤ד עַל־כַּנּוֹ֙ נִבְזֶ֔ה וְלֹא־נָתְנ֥וּ עָלָ֖יו ה֣וֹד מַלְכ֑וּת וּבָ֣א בְשַׁלְוָ֔ה וְהֶחֱזִ֥יק מַלְכ֖וּת בַּחֲלַקְלַקּֽוֹת׃ כב וּזְרֹע֥וֹת הַשֶּׁ֛טֶף יִשָּׁטְפ֥וּ מִלְּפָנָ֖יו וְיִשָּׁבֵ֑רוּ וְגַ֖ם נְגִ֥יד בְּרִֽית׃ כג וּמִן־הִֽתְחַבְּר֥וּת אֵלָ֖יו יַעֲשֶׂ֣ה מִרְמָ֑ה וְעָלָ֥ה וְעָצַ֖ם בִּמְעַט־גּֽוֹי׃ כד בְּשַׁלְוָ֞ה וּבְמִשְׁמַנֵּ֣י מְדִינָה֮ יָבוֹא֒ וְעָשָׂ֗ה אֲשֶׁ֨ר לֹא־עָשׂ֤וּ אֲבֹתָיו֙ וַאֲב֣וֹת אֲבֹתָ֔יו בִּזָּ֧ה וְשָׁלָ֛ל וּרְכ֖וּשׁ לָהֶ֣ם יִבְז֑וֹר וְעַ֧ל מִבְצָרִ֛ים יְחַשֵּׁ֥ב מַחְשְׁבֹתָ֖יו וְעַד־עֵֽת׃ כה וְיָעֵר֩ כֹּח֨וֹ וּלְבָב֜וֹ עַל־מֶ֣לֶךְ הַנֶּגֶב֮ בְּחַ֣יִל גָּדוֹל֒ וּמֶ֣לֶךְ הַנֶּ֗גֶב יִתְגָּרֶה֙ לַמִּלְחָמָ֔ה בְּחַֽיִל־גָּד֥וֹל וְעָצ֖וּם עַד־מְאֹ֑ד וְלֹ֣א יַעֲמֹ֔ד כִּֽי־יַחְשְׁב֥וּ עָלָ֖יו מַחֲשָׁבֽוֹת׃ כו וְאֹכְלֵ֧י פַת־בָּג֛וֹ יִשְׁבְּר֖וּהוּ וְחֵיל֣וֹ יִשְׁט֑וֹף וְנָפְל֖וּ חֲלָלִ֥ים רַבִּֽים׃ כז וּשְׁנֵיהֶ֤ם הַמְּלָכִים֙ לְבָבָ֣ם לְמֵרָ֔ע וְעַל־שֻׁלְחָ֥ן אֶחָ֖ד כָּזָ֣ב יְדַבֵּ֑רוּ וְלֹ֣א תִצְלָ֔ח כִּי־ע֥וֹד קֵ֖ץ לַמּוֹעֵֽד׃ כח וְיָשֹׁ֤ב אַרְצוֹ֙ בִּרְכ֣וּשׁ גָּד֔וֹל וּלְבָב֖וֹ עַל־בְּרִ֣ית קֹ֑דֶשׁ וְעָשָׂ֖ה וְשָׁ֥ב לְאַרְצֽוֹ׃ כט לַמּוֹעֵ֥ד יָשׁ֖וּב וּבָ֣א בַנֶּ֑גֶב וְלֹֽא־תִהְיֶ֥ה כָרִאשֹׁנָ֖ה וְכָאַחֲרֹנָֽה׃ ל וּבָ֨אוּ ב֜וֹ צִיִּ֤ים כִּתִּים֙ וְנִכְאָ֔ה וְשָׁ֛ב וְזָעַ֥ם עַל־בְּרִֽית־ק֖וֹדֶשׁ וְעָשָׂ֑ה וְשָׁ֣ב וְיָבֵ֔ן עַל־עֹזְבֵ֖י בְּרִ֥ית קֹֽדֶשׁ׃ לא וּזְרֹעִ֖ים מִמֶּ֣נּוּ יַעֲמֹ֑דוּ וְחִלְּל֞וּ הַמִּקְדָּ֤שׁ הַמָּעוֹז֙ וְהֵסִ֣ירוּ הַתָּמִ֔יד וְנָתְנ֖וּ הַשִּׁקּ֥וּץ מְשׁוֹמֵֽם׃ לב וּמַרְשִׁיעֵ֣י בְרִ֔ית יַחֲנִ֖יף בַּחֲלַקּ֑וֹת וְעַ֛ם יֹדְעֵ֥י אֱלֹהָ֖יו יַחֲזִ֥קוּ וְעָשֽׂוּ׃ לג וּמַשְׂכִּ֣ילֵי עָ֔ם יָבִ֖ינוּ לָֽרַבִּ֑ים וְנִכְשְׁל֞וּ בְּחֶ֧רֶב וּבְלֶהָבָ֛ה בִּשְׁבִ֥י וּבְבִזָּ֖ה יָמִֽים׃ לד וּבְהִכָּ֣שְׁלָ֔ם יֵעָזְר֖וּ עֵ֣זֶר מְעָ֑ט וְנִלְו֧וּ עֲלֵיהֶ֛ם רַבִּ֖ים בַּחֲלַקְלַקּֽוֹת׃ לה וּמִן־הַמַּשְׂכִּילִ֣ים יִכָּֽשְׁל֗וּ לִצְר֥וֹף בָּהֶ֛ם וּלְבָרֵ֥ר וְלַלְבֵּ֖ן עַד־עֵ֣ת קֵ֑ץ כִּי־ע֖וֹד לַמּוֹעֵֽד׃ לו וְעָשָׂ֨ה כִרְצוֹנ֜וֹ הַמֶּ֗לֶךְ וְיִתְרוֹמֵ֤ם וְיִתְגַּדֵּל֙ עַל־כָּל־אֵ֔ל וְעַל֙ אֵ֣ל אֵלִ֔ים יְדַבֵּ֖ר נִפְלָא֑וֹת וְהִצְלִ֙יחַ֙ עַד־כָּ֣לָה זַ֔עַם כִּ֥י נֶחֱרָצָ֖ה נֶעֱשָֽׂתָה׃ לז וְעַל־אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתָיו֙ לֹ֣א יָבִ֔ין וְעַל־חֶמְדַּ֥ת נָשִׁ֛ים וְעַֽל־כָּל־אֱל֖וֹהַּ לֹ֣א יָבִ֑ין כִּ֥י עַל־כֹּ֖ל יִתְגַּדָּֽל׃ לח וְלֶאֱלֹ֙הַּ֙ מָֽעֻזִּ֔ים עַל־כַּנּ֖וֹ יְכַבֵּ֑ד וְלֶאֱל֜וֹהַּ אֲשֶׁ֧ר לֹא־יְדָעֻ֣הוּ אֲבֹתָ֗יו יְכַבֵּ֛ד בְּזָהָ֥ב וּבְכֶ֛סֶף וּבְאֶ֥בֶן יְקָרָ֖ה וּבַחֲמֻדֽוֹת׃ לט וְעָשָׂ֞ה לְמִבְצְרֵ֤י מָֽעֻזִּים֙ עִם־אֱל֣וֹהַּ נֵכָ֔ר אֲשֶׁ֥ר הכיר (יַכִּ֖יר) יַרְבֶּ֣ה כָב֑וֹד וְהִמְשִׁילָם֙ בָּֽרַבִּ֔ים וַאֲדָמָ֖ה יְחַלֵּ֥ק בִּמְחִֽיר׃ מ וּבְעֵ֣ת קֵ֗ץ יִתְנַגַּ֤ח עִמּוֹ֙ מֶ֣לֶךְ הַנֶּ֔גֶב וְיִשְׂתָּעֵ֨ר עָלָ֜יו מֶ֣לֶךְ הַצָּפ֗וֹן בְּרֶ֙כֶב֙ וּבְפָ֣רָשִׁ֔ים וּבָאֳנִיּ֖וֹת רַבּ֑וֹת וּבָ֥א בַאֲרָצ֖וֹת וְשָׁטַ֥ף וְעָבָֽר׃ מא וּבָא֙ בְּאֶ֣רֶץ הַצְּבִ֔י וְרַבּ֖וֹת יִכָּשֵׁ֑לוּ וְאֵ֙לֶּה֙ יִמָּלְט֣וּ מִיָּד֔וֹ אֱד֣וֹם וּמוֹאָ֔ב וְרֵאשִׁ֖ית בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃ מב וְיִשְׁלַ֥ח יָד֖וֹ בַּאֲרָצ֑וֹת וְאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א תִהְיֶ֖ה לִפְלֵיטָֽה׃ מג וּמָשַׁ֗ל בְּמִכְמַנֵּי֙ הַזָּהָ֣ב וְהַכֶּ֔סֶף וּבְכֹ֖ל חֲמֻד֣וֹת מִצְרָ֑יִם וְלֻבִ֥ים וְכֻשִׁ֖ים בְּמִצְעָדָֽיו׃ מד וּשְׁמֻע֣וֹת יְבַהֲלֻ֔הוּ מִמִּזְרָ֖ח וּמִצָּפ֑וֹן וְיָצָא֙ בְּחֵמָ֣א גְדֹלָ֔ה לְהַשְׁמִ֥יד וּֽלְהַחֲרִ֖ים רַבִּֽים׃ מה וְיִטַּע֙ אָהֳלֶ֣י אַפַּדְנ֔וֹ בֵּ֥ין יַמִּ֖ים לְהַר־צְבִי־קֹ֑דֶשׁ וּבָא֙ עַד־קִצּ֔וֹ וְאֵ֥ין עוֹזֵ֖ר לֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
ואני. הוא דברי המלאך:
פסוק א:
עמדי. עמדתי למחזיק ולמעוז למיכאל שרכם בדבר השאלה אשר שאל הוא ולא פירש מה היתה השאלה ואולי שאל שיקח כורש את המלוכה וישלח את ישראל לארצם והוא היה מתחזק עמו על זאת ולזה גם הוא התחזק עתה עמו על אלה:
פסוק ב:
אמת. דבר המתקיים בבל ישונה:
פסוק ב:
שלשה מלכים. עם כורש המולך עתה כי הנבואה ההיא היתה בימי כורש כמ״ש בתחלת הענין בשנת שלש לכורש וכו׳ בימים ההם וכו׳ ואחר כורש מלך אחשורוש ואחריו דריוש בנו:
פסוק ב:
והרביעי. הוא דריוש בן אחשורוש שהוא רביעי לדריוש המדי שלקח המלוכה מבלשאצר והוא היה הראשון למלכי מדי ופרס:
פסוק ב:
מכל. ר״ל מכל מלכי פרס שלפניו:
פסוק ב:
וכחזקתו. וכאשר יתחזק מאוד בעושר רב:
פסוק ב:
יעיר הכל. יעורר כל בני ארצות ממשלתו להלחם עם מלכות יון:
פסוק ג:
ועמד מלך גבור. הוא אלכסנדרוס מוקדון מלך יון:
פסוק ג:
ועשה כרצונו. כי יהרוג את דריוש ויכבוש את פרס:
פסוק ד:
וכעמדו. כאשר יעמוד להתחזק ביותר:
פסוק ד:
תשבר מלכותו. ימות אלכסנדרוס:
פסוק ד:
ותחץ. והמלכות תחולק לד׳ מלכיות בארבעת הרוחות של ארצות ממשלת אלכסנדרוס והם רומא ומצרים וא״י ופרס כמ״ש למעלה:
פסוק ד:
ולא לאחריתו. המלכיות האלו לא יחולק לבניו ונקראים הבנים אחרית על כי המה נשארים אחר אביהם וכן ואחריתכם בסירות דונה (עמוס ד׳:ב׳):
פסוק ד:
ולא כמשלו וכו׳. המלכיות ההם לא ימשלו ממשל רב כממשלת אלכסנדרוס כי תנתש מלכותו. כי מלכות אלכסנדרוס תתחלק לד׳ מלכיות האמורים למעלה וגם למלכיות אחרים קטנים מלבד אלה ולזה לא יתחזקו ביותר להיות כמוהו:
פסוק ה:
מלך הנגב. הוא המולך במצרים ור״ל שיתחזק הוא על בעל מלחמתו והוא מלך הצפון המפורש למטה בענין והוא המולך ברומא:
פסוק ה:
ומן שריו. כאלו אמר מן מלך הצפון ומן שריו אשר ילחמו עמו והוא מקרא קצר ויובן מעצמו:
פסוק ה:
ויחזק עליו. ר״ל בעת המלחמה יחזק עליו ואח״ז ימשול בו ולא ילך ממנו וזמן רב יהיה ממשלתו:
פסוק ו:
ולקץ שנים. ולסוף שנים הרבה יתחברו יחד באהבה ושלום ר״ל יהיו חפצים להיות בשלום:
פסוק ו:
לעשות מישרים. לפשר בין אביה ובין מלך הצפון בדברי ריבותם:
פסוק ו:
ולא תעצור. אבל לא תוכל לעכב כח הזרוע למנוע מביניהם המיית שאון המלחמה והנצחון:
פסוק ו:
ולא יעמוד. אבל בפעם ההיא לא יעמוד מלך הנגב על עמדו להתחזק במלחמה כמו מאז:
פסוק ו:
וזרועו. אנשי זרועו ועוזריו גם הם לא יעמדו במלחמה ההיא:
פסוק ו:
ותנתן. ביד מלך הצפון:
פסוק ו:
היא. בת מלך הנגב:
פסוק ו:
ומביאיה. הם השרים שהביאו אותה והלכו עמה קודם המלחמה אל מלך הצפון לעשות מישרים:
פסוק ו:
והיולדה. הוא אביה מלך הנגב:
פסוק ו:
ומחזיקה בעתים. הם אצטגנינים המחזיקים אותה בהודעת פעולת העתים לפי מהלך הכוכבים:
פסוק ז:
ועמד. ואח״ז יעמוד מן ענף הבא משרשיה על כנו של אביה ר״ל אחד מבני בת מלך הנגב ישב על כסא המלכות של אביה:
פסוק ז:
אל החיל. של מלך הצפון:
פסוק ז:
במעוז. בערי המבצר:
פסוק ז:
ועשה בהם. כחפצו:
פסוק ז:
והחזיק. יחזיק ויאחז בהם ויכבשם:
פסוק ח:
אלהיהם. העבודת כוכבים:
פסוק ח:
והוא. מלך הנגב החדש שנים רבות יעמוד במלוכה יותר ממה שיעמוד מלך הצפון:
פסוק ט:
ובא וגו׳. ר״ל שיבוא במעלת מלכות מלך הנגב אבי אמו להיות מלכותו גדולה כמו שהיה מלכות אבי אמו:
פסוק ט:
ושב אל אדמתו. אחר שיקנה כבוד נצחון המלחמה לא יעמוד בארץ הצפון כי ישוב אל אדמתו אל ארץ הנגב:
פסוק י:
ובניו. בני מלך הצפון יתגרו מלחמה עם מלך הנגב:
פסוק י:
ובא בוא. ויבוא ביאה וחוזר הוא על ההמון:
פסוק י:
ושטף ועבר. יעבור במרוצה כשטף מים ע״פ ארץ הנגב:
פסוק י:
וישוב. אח״ז ישוב ויתגרה מלחמה:
פסוק י:
עד מעוזו. הוא מבצר עיר המלוכה:
פסוק יא:
ויתמרמר. יתאכזר במרירות רב:
פסוק יא:
ונלחם עמו. וחוזר ומפרש עם מלך הצפון:
פסוק יא:
והעמיד. מלך הצפון:
פסוק יא:
בידו. ביד מלך הנגב:
פסוק יב:
ונשא ההמון. מלך הנגב ישא ההמון לעצמו ויביאה בשבי ובזה ירום לבבו והפיל. עם שיפיל כמה רבאות מהמון של מלך הצפון עכ״ז לא יתחזק למשול בו:
פסוק יג:
מן הראשון. יותר מן הראשון שנפל במלחמה:
פסוק יג:
ולקץ העתים שנים. לסוף זמן שנים מרובים:
פסוק יג:
יבוא בוא. יבוא ביאה בחיל גדול ובנכסים מרובים מכסף וזהב:
פסוק יד:
רבים יעמדו. מלבד מלך הצפון יעמדו עוד רבים על מלך הנגב:
פסוק יד:
ובני פריצי עמך. ר״ל רשעי ישראל:
פסוק יד:
ינשאו. ירוממו א״ע להעמיד נבואה אבל יוכשלו כי ימותו ויאבדו בעבור זה והם השלוחים אשר ניבאו אז עליו שהוא המשיח האמיתי ועליו נבאו הנביאים והומתו בעבור זה:
פסוק טו:
וישפוך סוללה. על מבצרי מלך הנגב:
פסוק טו:
וזרועות הנגב. אנשי זרועו ועוזריו ולא יעמדו במלחמה:
פסוק טו:
ועם מבחריו. ואף כי יהיו עמו במלחמה ההיא מבחורי גבוריו עמו אעפ״כ לא יהיה הכח בהם לעמוד ולהתחזק במלחמה:
פסוק טז:
הבא אליו. מלך הצפון הבא על מלך הנגב יעשה בו כרצונו ואין מי יעמוד לפניו:
פסוק טז:
ויעמוד. יעמוד במלחמה על א״י:
פסוק טז:
וכלה בידו. ישחיתה בכחו והוא אנטיוכס מלך יון ולמלכות אחת תחשב עם רומא כי לאחר זמן לקח רומא את מלכות יון:
פסוק יז:
וישם פניו. מלך הצפון והוא אטניוכס ישים מחשבתו לבוא בא״י בחוזק עם רב מכל אנשי מלכותו:
פסוק יז:
וישרים עמו. ומעם ישרים הם ישראל מקצת מהם יהיו בעזרתו והם רשעי ישראל אשר התחברו עמו:
פסוק יז:
ועשה. יעשה בא״י בחוזק עם כחפצו:
פסוק יז:
ובת הנשים. היא עדת ישראל הנקראה היפה בנשים (ש״ה ה):
פסוק יז:
יתן לו. ימסור למי שאסר את המלחמה והוא פוליפוס שר הצבא לו ימסור את עדת ישראל להשחיתה ולגזור עליהם גזירות:
פסוק יז:
ולא תעמוד. אבל גזרת הרעה ההיא לא תעמוד ולא תהיה לו עדת ישראל לעבדים וכאשר יאמר למטה:
פסוק יח:
וישב. פניו אח״ז יחזור פניו ללכת למלחמה על איי הים וילכוד רבים מהם:
פסוק יח:
והשבית קצין. אח״ז ישבית שר העולם את חרפתו אשר חרף כלפי מעלה ויתן החרפה עליו כאשר יאמר למטה:
פסוק יח:
בלתי חרפתו. לבד גמול עונש החרוף ישיב לו גמול עונש יתר פשעיו יהיה שמור לו אחר המיתה:
פסוק יט:
וישב פניו. אחר שילכוד איי הים יחזיר פניו ללכת אל מבצרי ארצו:
פסוק יט:
ונכשל. יוכשל בדרך מהלכו כי הוכה בשחין רע ונסרח בשרו ונפלו ממנו איברים איברים כמ״ש ביוסיפון:
פסוק יט:
ולא ימצא. עוד לא ימצא בעולם כי מת ואיננו:
פסוק כ:
ועמד על כנו. על חזקו ובסיסו יעמוד מעביר מישראל נגישת והוא מלכות חשמונאי:
פסוק כ:
הדר מלכות. בהם יותן פאר מלכות כי יהיו מיקירי כהונה גבורים ומוצלחים:
פסוק כ:
ובימים אחדים. אבל במעט זמן ישבר ויחלש המלוכה ולא בעבור חרון אף מאומה אחרת ולא במלחמה עם אחר כ״א מהם ובהם כי האחים הורקנוס ואריסתובלוס יתקנאו זה בזה בדבר המלוכה ויביאו הרומים על עצמן למשול בהם כמ״ש ביוסיפון:
פסוק כא:
ועמד על כנו. על חזקו ובסיסו יעמוד עם נבזה והוא כרך גדול וכו׳ שנאמר בו בזוי אתה מאד (עובדיה א׳:ב׳) כי אדום הוא כרך גדול כי בני אדום נתישבו בה ומשלו בתוכה כמ״ש למעלה:
פסוק כא:
ולא נתנו עליו וכו׳. לא נתנו מן השמים על כרך גדול הוד ופאר המלוכה ר״ל לא ניתן בהם גבורה להתגבר בכח ידם במלחמה כגבורים מעולם אנשי השם:
פסוק כא:
ובא בשלוה. אבל יבוא בדברי שלוה לרמות את כולם ויחזיק המלכות בעבור חלקלקות אמרים ודברי חנף כי עי״ז הכל חשבוהו לאוהב וגלו לו מצפוני לבם ובזה התחזק עליהם:
פסוק כב:
וזרועות השטף. אנשי הזרוע שהיו שוטפי׳ העובדי כוכבי׳ ומשחיתי׳ אותם והם המון בני יון סופם יהיו נשטפים מלפני רומא ויהיו שבורים ונשחתים וגם נגיד הברית יהיה נשטף מלפני רומא והוא מלך ישראל אשר כרת עמו הברית ולבסוף חילל הברית ושטפו:
פסוק כג:
ומן התחברות אליו. מן העת אשר התחבר אל מלך ישראל בכריתת ברית היה עושה עמו מעשה מרמה:
פסוק כג:
ועלה ועצם. היה עולה למלחמה על העובדי כוכבים אשר סביבות ירושלים ונתחזק עליהם במעט עובדי כוכבים אשר הביא מבני עמו כי במרמה פיתה את מלך ישראל לעזרו במלחמה עם אנשיו כמ״ש ביוסיפון:
פסוק כד:
בשלוה. במרמה בא בדברי שלוה ונכנס במשמני המדינה ר״ל במקום הזהב והכסף למען ירגל אותה ולא היו נשמרים ממנו על כי בא בדברי שלוה:
פסוק כד:
ועשה וגו׳. ושם עשה מעשים אשר לא עשו אבותיו וכו׳ וחוזר ומפרש מה הם המעשים ואמר ביזה ושלל וגו׳ ר״ל שהיה מבזבז שם ומפזר ממון רב אשר לא בזבז אדם מעולם כי כדי לרמוז לבל ירגישו בו שבא לרגל בזבז שם הבזה והשלל שלקח מן העובדי כוכבים במלחמה להראות אשר כביר מצאה ידו ואין כסף וזהב נחשב לו למאומה:
פסוק כד:
ועל מבצרים יחשב. אבל באמת יחשב הוא במחשבותיו ללכד את המבצרים ההם אשר שם הזהב ולרגל בא:
פסוק כד:
ועד עת. מחשבתו שמורה אצלו עד בוא העת אשר יהיה לאל ידו לכבשם:
פסוק כה:
ויער. והוא יעורר כחו ויאמץ לבבו ללכת למלחמה בחיל גדול על מלך הנגב וגם הוא יתגרה למולו ללכת עמו למלחמה בחיל גדול:
פסוק כה:
ולא יעמוד. אבל מלך הנגב לא יתחזק במלחמה כי אנשי רומאים מלך הצפון יחשבו מחשבות על מלך הנגב לשחד שרי צבאו למען יבגדו במלכם ולא ילחמו בגבורה:
פסוק כו:
ואוכלי פת בגו. ר״ל שריו אוכלי שלחן המלך הם ישברו אותו כי ילחמו במרמה להיות נמסרים ביד מלך הצפון:
פסוק כו:
וחילו ישטוף. החיל של מלך הנגב ישטוף מלך הצפון ונפלו מהם חללים רבים כי מלך הצפון יהרוג בהם:
פסוק כז:
ושניהם המלכים. מלך הצפון ומלך הנגב:
פסוק כז:
לבבם למרע. יהיה לבבם לעשות רעה לישראל:
פסוק כז:
ועל שלחן אחד. בהיותם מסובים לאכול ידברו כזב ר״ל ידברו לאבד את ישראל והמלאך קוראו כזב על כי לא נתקיימה עצתם:
פסוק כז:
ולא תצלח. עצתם זאת לא תצלח:
פסוק כז:
כי עוד קץ למועד. כי יש עוד זמן על קץ המיועד להם כי עדיין לא נתמלאה הסאה ולא בא קצם להיות נאבדים:
פסוק כח:
וישב. מלך הצפון ישוב לארצו ברכוש גדול אשר שלל ממלך הנגב:
פסוק כח:
ולבבו. מחשבת לבבו יהיה על כריתת הברית אשר כרת עם ישראל עם קודש ר״ל בלבבו יחשב להפר הברית:
פסוק כח:
ועשה. כאשר חשב כן יעשה ויפר הברית ונלחם בם ואח״ז יחזור לארצו:
פסוק כט:
למועד. לזמן הזה בשנה האחרת ישוב לבוא בארץ הנגב להלחם בה:
פסוק כט:
ולא תהיה וכו׳. אבל לא תהיה דרכו מצלחת כמו שהיתה בראשונה ר״ל בשנה שלפניה שנאמר בה למעלה וישב ארצו ברכוש גדול:
פסוק כט:
וכאחרונה. ולא כמלחמה האחרונה אשר תהיה לאחר המלחמה ההיא והיא המלחמה האמורה למטה ובעת קץ יתנגח וכו׳ ונאמר בה וארץ מצרים לא תהיה לפליטה:
פסוק ל:
ובאו בו. בארץ הנגב יבאו אנשי רומא באניות גדולות אבל יהיה נכאה ונשבר ולא יצליח:
פסוק ל:
ושב וזעם. ויחזור ויכעס על הברית שכרת עם ישראל עם קודש ויהיה חפצו בהפרת הברית:
פסוק ל:
ועשה. יקבץ עם רב להלחם בהם ושב ויבן ויחזור ויתן לב להתבונן על אשר עזבו ישראל את ברית קודש היא התורה הקדושה הנתונה בברית ועי״ז יערב לבו לגשת עליהם למלחמה ולהפר הברית כמ״ש ביוסיפון:
פסוק לא:
וזרועים. אנשי מלחמה בעלי זרוע מבני רומא יתחזקו ויחללו את המקדש אשר הוא המעוז והחוזק של ישראל ר״ל ישרפו המקדש באש:
פסוק לא:
והסירו התמיד. יבטלו הקרבת התמיד ע״י חורבן הבית:
פסוק לא:
ונתנו השקוץ משומם. במקום המקדש יעמדו צורת עכו״ם המשוקץ הנאלם ומושתק כאבן דומם:
פסוק לב:
ומרשיעי ברית. את מי מישראל אשר ירשיע לעזוב ברית ה׳ אותו יחניף בחלקלקות אמרים:
פסוק לב:
ועם יודעי אלהיו. אבל עכ״ז כללות העם היודעים את ה׳ יחזיקו בדברי הברית ויעשו אותם ולא יפנו אל מול החנופה וחלקלקות האמרים:
פסוק לג:
ומשכילי עם. החכמים שבהם:
פסוק לג:
יבינו לרבים. ללמדם דברי הברית:
פסוק לג:
ונכשלו. המשכילים ההם יוכשלו לפול בחרב ובלהבות אש וכו׳ משך זמן ימים רבים:
פסוק לד:
ובהכשלם. ובעת הכשלם יהיו נעזרים מה׳ עזר מעט ולא יהיו כלים ביד האויב:
פסוק לד:
ונלוו. אבל רבים מישראל יצאו מן הדת להתחבר עליהם בעבור חלקלקות אמריהם:
פסוק לה:
ומן המשכילים. ואז רבים מן החכמים יכשלו בחשבון בעת ישכילו לצרוף בחשבון זמן הגאולה ולדעת ברור הדבר ולבון חשבונו ר״ל יהיו תועים מדרך האמת בחשבון הגאולה:
פסוק לה:
עד עת קץ. ר״ל וכן מאז בכל דור ודור עד עת הקץ רבים יחשבו ויטעו בה אבל בעת הקץ יופקחו עיני כל להבין רמזי זמן הגאולה:
פסוק לה:
כי עוד למועד. כי עוד זמן רב למועד הגאולה ונטיית דעת המחשבים היא לזמן קרוב כי השכל נוטה אחר התאוה והם יתאוו לקרב ולא לרחק ולזה יטעו בחשבון:
פסוק לו:
ועשה. חוזר לדבריו הראשונים ואמר שמלך טיטוס יעשה בכל דבר כרצונו באין מוחה:
פסוק לו:
על כל אל. על כל חוזק ובעל כח:
פסוק לו:
ועל אל אלים. על האל המושל על כל החזקים ידבר דברים נפלאים ר״ל דברי חרוף אשר לא אמר מי מעולם:
פסוק לו:
והצליח. ועכ״ז יצליח עד אשר יכלה זעמו של מקום מעל ישראל:
פסוק לו:
כי נחרצה נעשתה. כאשר יהיה נעשתה הכריתה העצומה אז ימורק העון ויכלה הזעם ולא יצליח עוד:
פסוק לז:
ועל אלהי וגו׳. לא יתן לב להתבונן לעבוד את אלהי אבותיו אשר עבדו מאז לכוכב צדק:
פסוק לז:
ועל חמדת נשים. ר״ל לא יבין על מעלת ישראל הנקראת היפה בנשים (ש״ה ה):
פסוק לז:
ועל כל אלוה לא יבין. לא יתבונן לכבד שום אלוה ואף את האלוה האמיתי וכאומר אם על האלוה האמיתי לא יבין איך א״כ יבין על מעלת עמו ישראל:
פסוק לז:
על כל. על כולם יתגאה:
פסוק לח:
ולאלוה מעוזים. את האלוה העומד בערי מבצר החזקים היה מכבד בהיותו על כנו ר״ל כשהיה במקום מושבו היה מכבדו לפני העם לרמות לב עובדיה למען יכבשם תחתיו:
פסוק לח:
ולאלוה. וגו׳ זהו מה שהם עתה בו:
פסוק לח:
יכבד. את מכון מושבו:
פסוק לח:
ובחמודות. בדברים חמודים ונאים:
פסוק לט:
ועשה למבצרי מעוזים עם אלוה נכר. ר״ל לאנשי מבצרי מעוזים יעשה כבוד עם אלוה העכו״ם ודומה לו וכ״ז להחניף ולרעות למען יכבשם תחתיו:
פסוק לט:
אשר. יכיר את מי אשר יכיר שיועיל בו דבר החנופה היה מרבה לו כבוד:
פסוק לט:
והמשילם ברבים. אנשים כאלה המשיל על עם רב להחניפם והיה מחלק אדמתו להם במחיר החזקת טובה וגניבת דעת וזה היה לו למחיר בעבור אדמתו:
פסוק מ:
ובעת קץ. בעת בוא קץ וסוף ימי הגאולה:
פסוק מ:
יתנגח עמו וכו׳. מלך הנגב ילחם עם רומא כאלו ינגח בקרן:
פסוק מ:
וישתער עליו. ומלך הצפון הוא רומא גם הוא למולו ילחם בו כמו רוח סערה ר״ל בחוזק ובגבורה:
פסוק מ:
ובאניות רבות. ובהם אנשי מלחמה:
פסוק מ:
ובא. מלך הצפון יבוא בארצות מלך הנגב וישטוף אנשיהם ויעבור משם:
פסוק מא:
בארץ הצבי. היא א״י החמודה:
פסוק מא:
ורבות. ארצות רבות יכשלו ויאבדו מפניו:
פסוק מא:
אדום. הם היושבים בהר שעיר:
פסוק מא:
וראשית וכו׳. ר״ל מבחר עריהם:
פסוק מב:
וישלח ידו. להכות ולאבד:
פסוק מב:
בארצות. ר״ל בארצות רבות:
פסוק מב:
לא תהיה לפליטה. ר״ל אף שארית מעט לא ישאיר בה והכל יאבד:
פסוק מג:
במצעדיו. יהיו רמוסים במצעדי כפות רגליו:
פסוק מד:
ושמועות. יהיה נשמע לו שבא עליו מלחמה ממזרח והוא קרן הזעירה שהיא ממלכות ישמעאל האמור למעלה וגם יהיה נשמע לו שבא עליו מלחמה מפאת צפון והשמועות ההם יבהלו אותו ויצא לקראתם בחמה גדולה להשמיד את העכו״ם ההם:
פסוק מה:
ויטע. יעמיד אהלי ארמונו בין הימים להר א״י החמדוה ומקודשת:
פסוק מה:
ובא עד קצו. שם יבוא עד סופו כי תכלה מלכותו ואין מי יעזור לו לשוב ולהתחזק עוד: