פסוק א:בִּשְׁנַת אַחַת לְדָרְיָוֶשׁ בֶּן־אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִזֶּרַע מָדָי, הוא דריוש הראשון אֲשֶׁר הָמְלַךְ עַל מַלְכוּת כַּשְׂדִּים, בבל, לאחר שכבש אותה.
פסוק ב:בִּשְׁנַת אַחַת לְמָלְכוֹ, אֲנִי, דָּנִיֵּאל, בִּינֹתִי, התבוננתי בַּסְּפָרִים בעניין מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר־ה' אֶל־יִרְמְיָה הַנָּבִיא, לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלִַם שִׁבְעִים שָׁנָה. מצאתי שהנביא ירמיהו ניבא שירושלים תחרב למשך שבעים שנה, ואז ישראל ייפקדו, אבל אינני רואה זאת. מלכות בבל אמנם נפלה, אבל הגאולה לא באה.
פסוק ג:וָאֶתְּנָה אֶת־פָּנַי, מגמתי אֶל־אֲדֹנָי הָאֱלֹהִים לְבַקֵּשׁ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים בְּצוֹם וְשַׂק וָאֵפֶר.
פסוק ד:וָאֶתְפַּלְלָה לַה' אֱלֹהַי, וָאֶתְוַדֶּה וָאֹמְרָה, וכך אמרתי בתפילתי ובוידויי: אָנָּא אֲדֹנָי, הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו.
פסוק ה:אחרי הפתיחה מגיע הווידוי: חָטָאנוּ וְעָוִינוּ, עשינו עוונות, הִרְשַׁעְנוּ וּמָרָדְנוּ וְסוֹר, סרנו מִמִּצְוֹתֶךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ,
פסוק ו:וְלֹא שָׁמַעְנוּ אֶל־עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר דִּבְּרוּ בְּשִׁמְךָ אֶל־מְלָכֵינוּ, שָׂרֵינוּ וַאֲבֹתֵינוּ וְאֶל כָּל־עַם הָאָרֶץ. הרי הזהרת אותנו על ידי הנביאים, ובכל זאת לא הקשבנו.
פסוק ז:לְךָ, אֲדֹנָי, הַצְּדָקָה, הצדק אתך, וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים כַּיּוֹם הַזֶּה, כפי שאנו רואים כעת, לְאִישׁ יְהוּדָה וּלְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וּלְכָל־יִשְׂרָאֵל הַקְּרֹבִים וְהָרְחֹקִים הנמצאים בְּכָל־הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתָּם, פיזרת אותם שָׁם. מלבד אנשי יהודה כל ישראל הוגלו כבר שנים רבות קודם לכן על ידי האשורים, ונראה שהיו עוד גלויות במקומות שונים. בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ־בָךְ, בגלל חטאיהם הבוגדניים כלפיך.
פסוק ח:ה', לָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים – לִמְלָכֵינוּ, לְשָׂרֵינוּ וְלַאֲבֹתֵינוּ אֲשֶׁר חָטָאנוּ לָךְ. כולנו – מן ההנהגה העליונה ומטה – צריכים להתבייש.
פסוק ט:לַאדֹנָי אֱלֹהֵינוּ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִחוֹת כִּי מָרַדְנוּ בּוֹ. כיוון שמרדנו בו, כל מה שנותר בידינו לעשות הוא לבקש את רחמיו וסליחתו.
פסוק י:וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת בְּתוֹרֹתָיו אֲשֶׁר נָתַן לְפָנֵינוּ בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים. קיבלנו את התורה, ונמסרו לנו גם דברי תוכחות והוראות מפי הנביאים,
פסוק יא:וְכָל־יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת־תּוֹרָתֶךָ, וְסוֹר, סרו מן הדרך לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ בְּקֹלֶךָ, וַתִּתַּךְ, ניתכה עָלֵינוּ הָאָלָה, הקללה וְהַשְּׁבֻעָה, דברי הברית אֲשֶׁר כְּתוּבָה בְּתוֹרַת מֹשֶׁה עֶבֶד־הָאֱלֹהִים, כִּי חָטָאנוּ לוֹ. כיוון שעזבנו את ה', התקיימו בנו כל הקללות הכתובות בתורה בפרשיות התוכחה שנאמרו בבואנו בברית עם ה'.
פסוק יב:וַיָּקֶם ה' אֶת־דְּבָרוֹ אֲשֶׁר־דִּבֶּר עָלֵינוּ וְעַל־שֹׁפְטֵינוּ אֲשֶׁר שְׁפָטוּנוּ, לְהָבִיא עָלֵינוּ רָעָה גְדֹלָה אֲשֶׁר לֹא־נֶעֶשְׂתָה תַּחַת כָּל־הַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר נֶעֶשְׂתָה בִּירוּשָׁלִָם.
פסוק יג:כַּאֲשֶׁר, כפי מה שכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה, אֵת כָּל־הָרָעָה הַזֹּאת בָּאָה עָלֵינוּ. וְלֹא־חִלִּינוּ, התחננו, ריצינו אֶת־פְּנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ לָשׁוּב מֵעֲוֹנֵינוּ וּלְהַשְׂכִּיל, ללמוד ולהתבונן בַּאֲמִתֶּךָ. כמו שנאמר בתוכחה, קרו אסונות קטנים ולא שמנו לב אליהם; קרו אסונות גדולים יותר, ועדיין התעלמנו מהם. על כן ראויים אנו לעונש.
פסוק יד:וַיִּשְׁקֹד ה' עַל־הָרָעָה, ה' שמר להביא את הרעה בזמן, וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ, כִּי־צַדִּיק, צודק ה' אֱלֹהֵינוּ עַל־כָּל־מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה. איננו יכולים לבוא בטענות, שהרי הוא הזהיר אותנו מראש, וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקֹלוֹ.
פסוק טו:וְעַתָּה, אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ אֶת־עַמְּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה, וַתַּעַשׂ־לְךָ שֵׁם והתפרסמת בגדולתך ובמעשיך כַּיּוֹם הַזֶּה, כמו שידוע היום – לפניך אנחנו מתוודים: חָטָאנוּ ורָשָׁעְנוּ.
פסוק טז:אֲדֹנָי, כְּכָל־צִדְקֹתֶךָ יָשָׁב, יחזור למצבו הקודם, יֵרגע נָא אַפְּךָ וַחֲמָתְךָ, כעסך מֵעִירְךָ יְרוּשָׁלִַם הַר־קָדְשֶׁךָ. לאחר שהכית אותנו, סלח נא לנו כִּי בַחֲטָאֵינוּ וּבַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵינוּ יְרוּשָׁלִַם וְעַמְּךָ נתונים לְחֶרְפָּה לְכָל־סְבִיבֹתֵינוּ. חרפה היא שישראל נותרו דוגמה לעם בלי ארץ ובלי מקום מבטחים.
פסוק יז:וְעַתָּה שְׁמַע, אֱלֹהֵינוּ, אֶל־תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל־תַּחֲנוּנָיו, תפילתי ותחנוני, וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל־מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם לְמַעַן אֲדֹנָי. עשה למענך, זה מה שאני יכול לבקש.
פסוק יח:הַטֵּה, אֱלֹהַי, אָזְנְךָ וּשֲׁמָע, פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה את שֹׁמְמֹתֵינוּ וְאת הָעִיר אֲשֶׁר־נִקְרָא שִׁמְךָ עָלֶיהָ. ראה כיצד נראית העיר שהייתה עירך ובה עמד מקדשך, כִּי לֹא עַל־צִדְקֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים, שוטחים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ. איננו באים לטעון שאנחנו צודקים ושמגיע לנו, כִּי אם עַל־רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים. אנו פונים אל רחמיך האינסופיים.
פסוק יט:אֲדֹנָי, שְׁמָעָה, שְׁמע; אֲדֹנָי, סְלָחָה, סְלח; אֲדֹנָי, הַקְשִׁיבָה, הקשב וַעֲשֵׂה את בקשתנו ואַל־תְּאַחַר. וכל זאת לְמַעַנְךָ, אֱלֹהַי, כִּי־שִׁמְךָ נִקְרָא עַל־עִירְךָ וְעַל־עַמֶּךָ. מכיוון שאנחנו נקראים בשמך, וירושלים היא עירך, אנחנו מבקשים סליחה ומחילה כדי שלא יחולל שמך.
פסוק כ:וְעוֹד אֲנִי מְדַבֵּר וּמִתְפַּלֵּל וּמִתְוַדֶּה על חַטָּאתִי וְחַטַּאת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּמַפִּיל תְּחִנָּתִי לִפְנֵי ה' אֱלֹהַי עַל הַר הקֹדֶשׁ של אֱלֹהָי.
פסוק כא:וְעוֹד אֲנִי מְדַבֵּר בַּתְּפִלָּה, וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל, הוא המלאך אֲשֶׁר רָאִיתִי בדמות איש בֶחָזוֹן בַּתְּחִלָּה, הקודם, מֻעָף בִּיעָף, מעופף במהירות ונֹגֵעַ, מגיע אֵלַי כְּעֵת מִנְחַת־עָרֶב, זמן הקרבת קרבן התמיד של בין-הערביים והמנחה שלאחריו. נראה שדניאל צם והתפלל כל היום, ולעת ערב הגיע אליו המלאך.
פסוק כב:וַיָּבֶן, הוא הסביר לי וַיְדַבֵּר עִמִּי, וַיֹּאמַר: דָּנִיֵּאל, עַתָּה יָצָאתִי לְהַשְׂכִּילְךָ, ללמד אותך בִינָה.
פסוק כג:כבר בִּתְחִלַּת תַּחֲנוּנֶיךָ יָצָא דָבָר, נגזר שמגיע לך לקבל מענה, וַאֲנִי בָּאתִי לְהַגִּיד לך מה שביקשת לדעת, כִּי איש חֲמוּדוֹת, נחמד ויקר אָתָּה, וּבִין, תן דעתך להבין בַּדָּבָר, וְהָבֵן בַּמשמעות המַּרְאֶה:
פסוק כד:שָׁבֻעִים שִׁבְעִים, שבעים יחידות זמן שנקראות 'שבוע', בין שמדובר בשבע שנים או בשבעים שנה, נֶחְתַּךְ, נגזרו עַל־עַמְּךָ וְעַל־עִיר קָדְשֶׁךָ. הגלות הארוכה או הייסורים הממושכים שבינתיים נועדו לְכַלֵּא, לכלות את הַפֶּשַׁע וּלְהָתֵם, לסיים חַטָּאת וּלְכַפֵּר עָוֹן וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים. מכאן שאין מדובר פה על הזמן הקרוב דווקא אלא על היסטוריה רחוקה. וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא, וְלִמְשֹׁחַ, להכתיר, לנשא קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. הקודש יחזור בכל גדולתו. חשבון הזמן ייגמר, והמלכות תשוב ותיבנה.
פסוק כה:וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל מִן־מֹצָא דָבָר, מתוך דברי ה' שיצאו, לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלִַם עַד בוא מָשִׁיחַ נָגִיד, מנהיג וראש. בתוך שבעים ה'שבועים' הללו יש תקופות של עלייה ויש תקופות של ירידה, יש שָׁבֻעִים שִׁבְעָה, וְיש שָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם, ואז תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ. רחובות העיר וחריצי ההגנה שלה ייבנו, וּבְצוֹק, בקושי יהיו הָעִתִּים, הזמנים. תהיה אז מצוקה.
פסוק כו:וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ מקום, או: ואיננו, וְאת הָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד, העם השולט הַבָּא, וְקִצּוֹ, הקץ שהעם הזה יביא יהיה בַשֶּׁטֶף, במהירות ובחוזק, וְעַד קֵץ מִלְחָמָה, המלחמה האחרונה תהיה ירושלים נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת, הרוסה ושוממת.
פסוק כז:וְהִגְבִּיר, יחזק בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד. תהיה תקופה שבה תהיה אחדות בין רבים, וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה, וְעַל מקום הזבח והמנחה יעמוד כְּנַף שִׁקּוּצִים, האליל המכונף המְשׁוֹמֵם, ההרסני, וְהמצב יימשך עַד־כָּלָה וְנֶחֱרָצָה עד שכל החורבן והכריתה תִּתַּךְ, תיפול עַל המקום השׁוֹמֵם. דניאל אינו מקבל דברי תנחומים, ואפילו לא תשובה ברורה על שאלתו בדבר נבואת ירמיהו. אולי מפני מעלתו מחליטים לגלות בפניו תמונה רחבה יותר, ולכן המלאך גבריאל מסביר לו שהקץ יגיע רק לאחר זמן שיימשך מאות ואולי אלפי שנים. עתידה להתרחש מלחמה גדולה שאחריה ישררו שממה וחורבן. ייתכן שיהיו אנשים שיבגדו, והאחרים יישארו נאמנים, אבל בסופו של התהליך תהיה תקווה, כמו שייאמר בהמשך.
