פסוק א:אֲנָה, נְבוּכַדְנֶצַּר, שְׁלֵה הֲוֵית בְּבֵיתִי וְרַעְנַן בְּהֵיכְלִי. [אני, נבוכדנצר, שלֵו הייתי בביתי ודשן בהיכלי.]
פסוק ב:חֵלֶם חֲזֵית וִידַחֲלִנַּנִי, וְהַרְהֹרִין עַל־מִשְׁכְּבִי וְחֶזְוֵי רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי, [חלום ראיתי והפחידני, והרהורים שעלו על משכבי וחזיונות ראשי הבהילוני.] החלום שהופיע על רקע רגוע, היה מוזר ומפחיד.
פסוק ג:וּמִנִּי שִׂים טְעֵם לְהַנְעָלָה קָדָמַי לְכֹל חַכִּימֵי בָבֶל, דִּי־פְשַׁר חֶלְמָא יְהוֹדְעֻנַּנִי. מכיוון שהייתי מודאג מאוד מהחלום – [וממני הושם צו, ציוויתי להכניס לפנַי את כל חכמי בבל, המומחים בתחום, כדי שאת פתרון החלום יודיעו לי.]
פסוק ד:בֵּאדַיִן עָלִּין חַרְטֻמַּיָּא, אָשְׁפַיָּא, כַּשְׂדָּאֵי וְגָזְרַיָּא, וְחֶלְמָא אָמַר אֲנָה קֳדָמֵיהוֹן, וּפִשְׁרֵהּ לָא־מְהוֹדְעִין לִי. [ואז – אולי בעוד לילה, נכנסו החרטומים, האשפים, הכשדיים והגוזרים, סוגים שונים של אסטרולוגים וקובעי עתידות, ואת החלום אמרתי אני לפניהם, ואולם את פתרונו לא הודיעו לי.] במקרה זה זכר נבוכדנצר את חלומו, אבל שוב לא נמצא לו פתרון.
פסוק ה:וְעַד אָחֳרֵין עַל קָדָמַי דָּנִיֵּאל, דִּי־שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר כְּשֻׁם אֱלָהִי, [ועד שאחרון נכנס לפנַי דניאל, ששמו בלטשאצר כשם אלוהי.] דניאל נקרא כך בהוראת המלך על שמו של בל, האל הראשי של בבל. וְדִי רוּחַ־אֱלָהִין קַדִּישִׁין בֵּהּ, וְחֶלְמָא קָדָמוֹהִי אַמְרֵת. [ואשר רוח אלוהים קדושים בו, ואת החלום לפניו אמרתי.]
פסוק ו:וכך אמרתי לו: בֵּלְטְשַׁאצַּר, רַב חַרְטֻמַּיָּא, דִּי אֲנָה יִדְעֵת דִּי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בָּךְ, וְכָל־רָז לָא־אָנֵס לָךְ, חֶזְוֵי חֶלְמִי דִי־חֲזֵית וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר, [בלטשאצר, ראש החרטומים, שאני יודע שרוח אלוהים קדושים בך, וכל סוד אינו מכניע אותך, אתה מפצח כל סוד, את חזיונות חלומי שראיתי ופתרונו אמוֹר,]
פסוק ז:וְחֶזְוֵי רֵאשִׁי עַל־מִשְׁכְּבִי. [ואת חזיונות ראשי על משכבי.] המלך יודע שהמראה הזה בא מתוכו ולא הופיע מן החוץ. חָזֵה הֲוֵית, וַאֲלוּ אִילָן בְּגוֹא אַרְעָא, וְרוּמֵהּ שַׂגִּיא. [רואה הייתי בחלום, והנה אילן נטוע בתוך הארץ, וגובהו רב.]
פסוק ח:רְבָה אִילָנָא וּתְקִף, וְרוּמֵהּ יִמְטֵא לִשְׁמַיָּא, וַחֲזוֹתֵהּ לְסוֹף כָּל־אַרְעָא. [גדל האילן והתחזק, וגובהו יגיע לשמים, ונופו יגיע, או: קצות ענפיו ישתרגו לסוף כל הארץ.]
פסוק ט:עָפְיֵהּ שַׁפִּיר, וְאִנְבֵּהּ שַׂגִּיא, וּמָזוֹן לְכֹלָּא־בֵהּ; תְּחֹתוֹהִי תַּטְלֵל חֵיוַת בָּרָא, וּבְעַנְפוֹהִי יְדוּרָן צִפֲּרֵי שְׁמַיָּא, וּמִנֵּהּ יִתְּזִין כָּל־בִּשְׂרָא. [עלוותו, כלל ענפיו ועליו יפה, ופריו רב, ומזון לכול יש בו; תחתיו תחסה חית השדה, ובענפיו ישכנו ציפורי השמים, וממנו ייזון כל בשר.] האילן הזה הוא עץ אדיר שפורס חסותו על כל העולם ומפרנס אותו.
פסוק י:חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי רֵאשִׁי עַל־מִשְׁכְּבִי, וַאֲלוּ עִיר וְקַדִּישׁ מִן־שְׁמַיָּא נָחִת. [רואה הייתי בחזיונות ראשי על משכבי, והנה ציר, שליח וקדוש, מלאך משמים יורד.]
פסוק יא:קָרֵא בְחַיִל וְכֵן אָמַר [קרא המלאך הזה בכוח וכך אמר:] גֹּדּוּ אִילָנָא וְקַצִּצוּ עַנְפוֹהִי. אַתַּרוּ עָפְיֵהּ וּבַדַּרוּ אִנְבֵּהּ. תְּנֻד חֵיוְתָא מִן־תַּחְתּוֹהִי, הִי,וְצִפֲּרַיָּא – מִן־עַנְפוֹהִי. [כִּרתו את האילן וקצצו את ענפיו. הַשירו את עלוותו ופזרו את פרותיו. תנוד החיה מתחתיו, והציפורים – מענפיו.]
פסוק יב:בְּרַם עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי בְּאַרְעָא שְׁבֻקוּ, וּבֶאֱסוּר דִּי־פַרְזֶל וּנְחָשׁ בְּדִתְאָא דִּי בָרָא, וּבְטַל שְׁמַיָּא יִצְטַבַּע, וְעִם־חֵיוְתָא חֲלָקֵהּ בַּעֲשַׂב אַרְעָא. אמנם אתם גודעים את האילן, [אולם את עיקר שורשיו בארץ עִזבו, ובכבל ברזל ונחושת ייקשר האילן הנופל בדשא השדה, ובטל השמים יירטב, ועם החיות יהיה חלקו בעשב הארץ.]
פסוק יג:לִבְבֵהּ מִן־אֲנָשָׁא יְשַׁנּוֹן, וּלְבַב חֵיוָא יִתְיְהִב לֵהּ, וְשִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עֲלוֹהִי. [את לבבו מלב אנשים ישנוּ, ולב חיה יינתן לו, ושבעה עידנים, עונות יחלפו עליו במצב זה.]
פסוק יד:בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא, עַד־דִּבְרַת דִּי יִנְדְּעוּן חַיַּיָּא דִּי־שַׁלִּיט עִלָּאָה בְּמַלְכוּת אֲנָשָׁא, וּלְמַן־דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִנַּהּ, וּשְׁפַל אֲנָשִׁים יְקִים עֲלַהּ. [בגזרת המלאכים הדבר הזה, ובמאמר הקדושים העניין, כדי שידעו החיים ששולט העליון במלכות האנשים, ולמי שיחפוץ ייתננה – את המלכות, ושפל אנשים יעמיד עליה.] הקדוש ברוך הוא יכול להעמיד מלך שהוא אדם שפל מפני שהדבר תלוי רק ברצונו.
פסוק טו:דְּנָה חֶלְמָא חֲזֵית אֲנָה, מַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר; וְאַנְתְּ, בֵּלְטְשַׁאצַּר, פִּשְׁרֵהּ אֱמַר, כָּל־קֳבֵל דִּי כָּל־חַכִּימֵי מַלְכוּתִי לָא־יָכְלִין פִּשְׁרָא לְהוֹדָעוּתַנִי, וְאַנְתְּ כָּהֵל, דִּי רוּחַ־אֱלָהִין קַדִּישִׁין בָּךְ. [את החלום הזה ראיתי אני, המלך נבוכדנצר; ואתה, בלטשאצר, את פשרו אמוֹר, מפני שכל חכמי מלכותי אינם יכולים את הפתרון להודיע לי, ואתה יכול, שכן רוח אלוקים קדושים בך.] אף דניאל עצמו אמר שהוא יודע לא מכוח חכמתו בלבד, אלא מפני שרוח ה' דוברת בו.
פסוק טז:נבוכדנצר ממשיך בסיפור זיכרונותיו: אֱדַיִן דָּנִיֵּאל, דִּי־שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר, אֶשְׁתּוֹמַם כְּשָׁעָה חֲדָה, וְרַעְיֹנֹהִי יְבַהֲלֻנֵּהּ. עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר: בֵּלְטְשַׁאצַּר, חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ אַל־יְבַהֲלָךְ. [אז דניאל, ששמו בלטשאצר, השתומם כשעה אחת, ומחשבותיו הבהילוהו. כאשר המלך ראה שדניאל יושב מהורהר ומהסס, ענה המלך ואמר: בלטשאצר, החלום ופתרונו אל יבהלו אותך.] ניסיונו של המלך הגדול להרגיע את דאגתו של דניאל מעיד על מערכת היחסים החריגה בין השניים. עָנֵה בֵלְטְשַׁאצַּר וְאָמַר: מָרִאי, חֶלְמָא – לְשָׂנְאָךְ, וּפִשְׁרֵהּ – לְעָרָךְ. [ענה בלטשאצר ואמר: אדוני, החלום – לשונאיך, ופתרונו – לאויביך.] זהו חלום רע, הלוואי שהאמור בו יבוא על ראש אויביך.
פסוק יז:אִילָנָא דִּי חֲזַיְתָ דִּי רְבָה וּתְקִף, וְרוּמֵהּ יִמְטֵא לִשְׁמַיָּא, וַחֲזוֹתֵהּ – לְכָל־אַרְעָא, [האילן שראית שגדל והתחזק, וגובהו יגיע לשמים, ונופו – לכל הארץ,]
פסוק יח:וְעָפְיֵהּ שַׁפִּיר, וְאִנְבֵּהּ שַׂגִּיא, וּמָזוֹן לְכֹלָּא־בֵהּ, תְּחֹתוֹהִי תְּדוּר חֵיוַת בָּרָא, וּבְעַנְפוֹהִי יִשְׁכְּנָן צִפֲּרֵי שְׁמַיָּא, [ועלוותו יפה, ופריו רב, ומזון לכול יש בו; תחתיו תגור חיית השדה, ובענפיו ישכנו ציפורי שמים] –
פסוק יט:אַנְתְּ־הוּא, מַלְכָּא, דִי רְבַת וּתְקֵפְתְּ, וּרְבוּתָךְ רְבָת וּמְטַת לִשְׁמַיָּא, וְשָׁלְטָנָךְ – לְסוֹף אַרְעָא. [אתה הוא האילן העצום הזה, המלך, אשר גדלת והתחזקת, וגדולתך התרבתה והגיעה לשמים, ושלטונך משתרע עד לסוף הארץ.]
פסוק כ:וְדִי חֲזָה מַלְכָּא עִיר וְקַדִּישׁ נָחִת מִן־שְׁמַיָּא וְאָמַר: "גֹּדּוּ אִילָנָא וְחַבְּלוּהִי, בְּרַם עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי בְּאַרְעָא שְׁבֻקוּ, וּבֶאֱסוּר דִּי־פַרְזֶל וּנְחָשׁ בְּדִתְאָא דִּי בָרָא, וּבְטַל שְׁמַיָּא יִצְטַבַּע, וְעִם־חֵיוַת בָּרָא חֲלָקֵהּ, עַד דִּי־שִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עֲלוֹהִי", [ואשר ראה המלך ציר וקדוש, מלאך יורד מן השמים, ואומר: "כרתו את האילן והשחיתוהו, אבל את עיקר שורשיו בארץ עִזבו, ובכבל ברזל ונחושת ייקשר בדשא השדה, ובטל השמים יירטב, ועם חית השדה יהיה חלקו, עד ששבעה זמנים יחלפו עליו",] משמעות הדברים הללו פשוטה –
פסוק כא:דְּנָה פִשְׁרָא, מַלְכָּא, וּגְזֵרַת עִלָּאָה הִיא דִּי מְטָת עַל־מָרִאי מַלְכָּא. [זה הפתרון, המלך, וגזרת עליון היא שמגיעה אל אדוני המלך:]
פסוק כב:וְלָךְ טָרְדִין מִן־אֲנָשָׁא, וְעִם־חֵיוַת בָּרָא לֶהֱוֵה מְדֹרָךְ, וְעִשְׂבָּא כְתוֹרִין לָךְ יְטַעֲמוּן, וּמִטַּל שְׁמַיָּא לָךְ מְצַבְּעִין, וְשִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עֲלָךְ, עַד דִּי־תִנְדַּע דִּי־שַׁלִּיט עִלָּאָה בְּמַלְכוּת אֲנָשָׁא, וּלְמַן־דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִנַּהּ. [ואותך יגרשו מחברת אנשים, ועם חית השדה יהיה משכנך, ועשב כשוורים אותך יטעימו, ומטל השמים אותך ירטיבו, ושבעה זמנים יחלפו עליך, עד אשר תדע כי שולט העליון במלכות האנשים, ולמי שיחפוץ יתננה.]
פסוק כג:וְדִי אֲמַרוּ לְמִשְׁבַּק עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי דִּי אִילָנָא – מַלְכוּתָךְ לָךְ קַיָּמָה, מִן־דִּי תִנְדַּע דִּי שַׁלִּטִן שְׁמַיָּא. [ומה שאמרו בחלום לעזוב את עיקר שורשיו של האילן – פשר הדבר הוא שמלכותך לך עומדת וממתינה, ואתה תשוב למלוך כאשר תדע ששליטים השמים.] הודיעו לך שלא תאבד לגמרי. לאחר זמן רב תגיע להכרה שהאל העליון הוא השליט בכול, ואז תהיה גאולתך. נבואה קשה זו מבשרת למלך שהוא יצא מדעתו ולא יוכל לחיות עם בני אדם, אלא יצא אל השדות וינהג שם כמו חיה.
פסוק כד:לָהֵן, מַלְכָּא, מִלְכִּי יִשְׁפַּר עֲלָךְ, וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק, וַעֲוָיָתָךְ בְּמִחַן עֲנָיִן, הֵן תֶּהֱוֵה אַרְכָה לִשְׁלֵוְתָךְ. [לכן, המלך, עצתי תיטב עליך, בעיניך, ואת חטאיך בצדקה פדה, ואת עוונותיך פדה בחנינת עניים, אולי תהיה ארכה לשלוותך.] החלום יתקיים בך, אבל אם תיתן צדקה ותגמול חסד למסכנים, אולי יתארכו ימי ישיבתך על כס המלכות.
פסוק כה:נבוכדנצר מספר גם על התקיימות החלום, אך הוא עובר לספר את המוצאות אותו בגוף שלישי: כֹּלָּא מְטָא עַל־נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא. [הכול בא על נבוכדנצר המלך:]
פסוק כו:לִקְצָת יַרְחִין תְּרֵי־עֲשַׂר עַל־הֵיכַל מַלְכוּתָא דִּי בָבֶל מְהַלֵּךְ הֲוָה. [מקץ שנים-עשר חודשים על היכל המלכות של בבל מהלך היה] נבוכדנצר, כדרכו.
פסוק כז:עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר: הֲלָא דָא־הִיא בָּבֶל רַבְּתָא דִּי־אֲנָה בֱנַיְתַהּ לְבֵית מַלְכוּ בִּתְקָף חִסְנִי וְלִיקָר הַדְרִי. [ענה המלך ואמר: הלוא זו היא בבל הגדולה שאני בניתיה לבית מלכות בתוקף כוחי ולכבוד הדרי.] בבל הייתה עיר מרכזית לפני ימי נבוכדנצר, אבל הוא הפך אותה לבירה גדולה ומפוארת של ממלכה אדירה. כשנבוכדנצר התהלך על גג ארמונו וראה את נוף העיר, הוא התפעל מגדולתו, לאחר שכבש ממלכות ועמים רבים וגם בנה עיר כה חשובה.
פסוק כח:מן הסתם שכח את החלום המפחיד שחלם לפני כשנה, אבל – עוֹד מִלְּתָא בְּפֻם מַלְכָּא, קָל מִן־שְׁמַיָּא נְפַל: לָךְ אָמְרִין, נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא: מַלְכוּתָא עֲדָת מִנָּךְ. [עוד הדבר – ההתפארות בגדולתו בפי המלך, קול מהשמים יָרד: לךָ אומרים, נבוכדנצר המלך: המלכות ממך סרה.]
פסוק כט:וּמִן־אֲנָשָׁא לָךְ טָרְדִין, וְעִם־חֵיוַת בָּרָא מְדֹרָךְ, עִשְׂבָּא כְתוֹרִין לָךְ יְטַעֲמוּן, וְשִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עֲלָךְ, עַד דִּי־תִנְדַּע דִּי־שַׁלִּיט עִלָּאָה בְּמַלְכוּת אֲנָשָׁא, וּלְמַן־דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִנַּהּ. [ומחברת האנשים אותך יגרשו, ועם חיות השדה יהיה משכנך, את העשב כשוורים לך יטעימו, ושבעה עידנים יחלפו עליך, עד שתדע ששולט העליון במלכות האדם, ולמי שירצה יתננה.]
פסוק ל:בַּהּ־שַׁעֲתָא מִלְּתָא סָפַת עַל־נְבוּכַדְנֶצַּר, וּמִן־אֲנָשָׁא טְרִיד, וְעִשְׂבָּא כְתוֹרִין יֵאכֻל, וּמִטַּל שְׁמַיָּא גִּשְׁמֵהּ יִצְטַבַּע, עַד דִּי שַׂעְרֵהּ כְּנִשְׁרִין רְבָה, וְטִפְרוֹהִי – כְצִפֲּרִין. [בה בשעה הדבר נחרץ על נבוכדנצר, ומבני האדם גורש, ועשב כשוורים אכל, ומטל השמים גופו נרטב, עד ששערו כשל כנפי נשרים גדל, וציפורניו – כשל ציפורים.] מכיוון שהוא הפסיק לראות בעצמו אדם והתנהג כבעל חיים לכל דבר, איש לא דאג לטפל בו, ושערותיו וציפורניו גדלו והלכו.
פסוק לא:עם שיבתו לעצמו הופך הסיפור שוב לדיבור בגוף ראשון: וְלִקְצָת יוֹמַיָּא אֲנָה, נְבוּכַדְנֶצַּר, עַיְנַי לִשְׁמַיָּא נִטְלֵת, וּמַנְדְּעִי עֲלַי יְתוּב, וּלְעִלָּאָה בָּרְכֵת, וּלְחַי עָלְמָא שַׁבְּחֵת וְהַדְּרֵת דִּי שָׁלְטָנֵהּ שָׁלְטָן עָלַם, וּמַלְכוּתֵהּ עִם־דָּר וְדָר. [ומקץ הימים אני, נבוכדנצר, את עיני לשמים נשאתי, ודעתי אלי שבה, ואת העליון בירכתי, ואת חי העולם שיבחתי ופיארתי ששלטונו שלטון עולם, ומלכותו עם דור ודור.] ייתכן שבחייו הקודמים הוא לא הסתכל לשמים כלל, אך כעת הוא מודה לאלוקים ומכיר בכך שהוא המושל בעולם.
פסוק לב:וְכָל־דָּיְרֵי אַרְעָא כְּלָה חֲשִׁיבִין, וּכְמִצְבְּיֵהּ עָבֵד בְּחֵיל שְׁמַיָּא וְדָיְרֵי אַרְעָא, וְלָא אִיתַי דִּי־יְמַחֵא בִידֵהּ וְיֵאמַר לֵהּ: "מָה עֲבַדְתְּ? " [וכל יושבי הארץ נחשבים לפני העליון כלֹא, כאפס, או: כדבר שקיומו קלוש, כגון אבק דק או קורי עכביש, וכרצונו הוא עושה בצבא השמים וביושבי הארץ, ואין מי שימחה בידו ויאמר לו: "מה עשית?"]
פסוק לג:בֵּהּ־זִמְנָא מַנְדְּעִי יְתוּב עֲלַי, וְלִיקַר מַלְכוּתִי הַדְרִי, וְזִיוִי יְתוּב עֲלַי, וְלִי הַדָּבְרַי וְרַבְרְבָנַי יְבַעוֹן, [בו בזמן דעתי שבה אלי, ולכבוד מלכותי חזרתי, וזיווי שב אלי, ואותי קצינַי וגדולַי יבקשו] שכן כשהשתבשה עליו דעתו של נבוכדנצר, אי-אפשר היה לדבר אתו, וְעַל־מַלְכוּתִי הָתְקְנַת, וּרְבוּ יַתִּירָא הוּסֲפַת לִי. [ועל מלכותי התבססתי ביציבות, וגדולה יתֵרה נוספה לי.]
פסוק לד:כְּעַן אֲנָה, נְבֻכַדְנֶצַּר, מְשַׁבַּח וּמְרוֹמֵם וּמְהַדַּר לְמֶלֶךְ שְׁמַיָּא דִּי כָל־מַעֲבָדוֹהִי קְשׁוֹט וְאֹרְחָתֵהּ דִּין, וְדִי מַהְלְכִין בְּגֵוָה יָכִל לְהַשְׁפָּלָה. [כעת אני, נבוכדנצר, משבח ומרומם ומפאר את מלך השמים שכל מעשיו אמת ודרכיו משפט, אמת וצדק, ושאת המהלכים בגאווה הוא יכול להשפיל.]
