לפרק ד'

נבוכדנצר קורא לחכמים לפתור את חלומו

וּמִנִּי֙ שִׂ֣ים טְעֵ֔ם לְהַנְעָלָ֣ה קָֽדָמַ֔י לְכֹ֖ל חַכִּימֵ֣י בָבֶ֑ל דִּֽי־פְשַׁ֥ר חֶלְמָ֖א יְהֽוֹדְעֻנַּֽנִי׃
בֵּאדַ֣יִן עללין (עָלִּ֗ין) חַרְטֻמַיָּא֙ אָֽשְׁפַיָּ֔א כשדיא (כַּשְׂדָּאֵ֖י) וְגָזְרַיָּ֑א וְחֶלְמָ֗א אָמַ֤ר אֲנָה֙ קֳדָ֣מֵיה֔וֹן וּפִשְׁרֵ֖הּ לָא־מְהוֹדְעִ֥ין לִֽי׃
וְעַ֣ד אָחֳרֵ֡ין עַל֩ קָֽדָמַ֨י דָּנִיֵּ֜אל דִּֽי־שְׁמֵ֤הּ בֵּלְטְשַׁאצַּר֙ כְּשֻׁ֣ם אֱלָהִ֔י וְדִ֛י רֽוּחַ־אֱלָהִ֥ין קַדִּישִׁ֖ין בֵּ֑הּ וְחֶלְמָ֖א קָֽדָמ֥וֹהִי אַמְרֵֽת׃
בֵּלְטְשַׁאצַּר֮ רַ֣ב חַרְטֻמַיָּא֒ דִּ֣י ׀ אֲנָ֣ה יִדְעֵ֗ת דִּ֠י ר֣וּחַ אֱלָהִ֤ין קַדִּישִׁין֙ בָּ֔ךְ וְכָל־רָ֖ז לָא־אָנֵ֣ס לָ֑ךְ חֶזְוֵ֨י חֶלְמִ֧י דִֽי־חֲזֵ֛ית וּפִשְׁרֵ֖הּ אֱמַֽר׃
[וממני נגזר להביא לפני כל חכמי בבל שיודיעוני פתרון החלום.
אז נכנסו החרטומים האשפים, הכשדיים והגוזרים, והחלום אמרתי לפניהם, ופתרונו לא הודיעו לי.
עד שבאחרונה בא לְפָנַי דניאל, אשר שמו בֵּלְטְשַׁאצַּר֙ כשם אלהי, אשר רוח א-להים קדושים בו והחלום לפניו אמרתי.
בֵּלְטְשַׁאצַּר֮, גדול החרטומים, אשר ידעתי כי רוח א-להים קדושים בך, וכל סתום לא נכחד ממך, רְאֵה החלום אשר נראה לי ופתרונו אמור.]
(דניאל ד ג-ו)

בפסוק ו' מסביר נבוכדנצר מדוע לא הזמין את דניאל יחד עם יתר החכמים; מפני שחשב שהחלום שבא עליו הוא מהכוחות הרוחניים הנמוכים, ולכן דניאל שיש לו כוחות עליונים קדושים לא ידע לפתרו.

דניאל גדול החרטומים?

בֵּלְטְשַׁאצַּר֮ רַ֣ב חַרְטֻמַיָּא֒ דִּ֣י ׀ אֲנָ֣ה יִדְעֵ֗ת דִּ֠י ר֣וּחַ אֱלָהִ֤ין קַדִּישִׁין֙ בָּ֔ךְ וְכָל־רָ֖ז לָא־אָנֵ֣ס לָ֑ךְ חֶזְוֵ֨י חֶלְמִ֧י דִֽי־חֲזֵ֛ית וּפִשְׁרֵ֖הּ אֱמַֽר׃
[בֵּלְטְשַׁאצַּר֮, גדול החרטומים, אשר ידעתי כי רוח א-להים קדושים בך, וכל סתום לא נכחד ממך, ראה החלום אשר נראה לי ופתרונו אמור.]
(דניאל ד ו)

עוד נאמר בפסוק ו' שבֵּלְטְשַׁאצַּר֮, כלומר דניאל, הוא רַ֣ב חַרְטֻמַיָּא֒, גדול החרטומים, כי ידיו רב לו בכישוף.

כתב מהר"ל (באר הגולה הבאר השני) שחס ושלום שעסק בזה ממש, אלא שידע את חכמת הכישוף. וביאר על פי רש"י על הכתוב "לֹֽא־תִלְמַ֣ד לַעֲשׂ֔וֹת כְּתוֹעֲבֹ֖ת הַגּוֹיִ֥ם הָהֵֽם׃"(דברים יח ט), "אבל אתה למד להבין ולהורות כלומר להבין מעשיהם". כלומר מותר לחכמי ישראל ללמוד ענייני כישוף לצורך.

הקב"ה שורש לכל

נבוכדנצר רואה בחלומו מלאכים יורדים מהשמים:

חָזֵ֥ה הֲוֵ֛ית בְּחֶזְוֵ֥י רֵאשִׁ֖י עַֽל־מִשְׁכְּבִ֑י וַאֲלוּ֙ עִ֣יר וְקַדִּ֔ישׁ מִן־שְׁמַיָּ֖א נָחִֽת׃
[ראיתי במראות ראשי על משכבי והנה מלאך וקדוש (מלאך יותר קדוש, מלבי"ם) מן השמים יורד.]
(דניאל ד י)

מסביר הרמב"ן (על ויקרא יח כה) שבחוץ לארץ הקב"ה משגיח דרך שרים עליונים המושלים על הארץ; והעמים תועים אחר שריהם לעבוד גם אותם, למרות שהקב"ה הוא א-להי האלהים ומושל על הכל.

זהו שאומר נבוכדנצר:

בִּגְזֵרַ֤ת עִירִין֙ פִּתְגָמָ֔א וּמֵאמַ֥ר קַדִּישִׁ֖ין שְׁאֵֽלְתָ֑א עַד־דִּבְרַ֡ת דִּ֣י יִנְדְּע֣וּן חַ֠יַּיָּא דִּֽי־שַׁלִּ֨יט עליא (עִלָּאָ֜ה) בְּמַלְכ֣וּת אנושא (אֲנָשָׁ֗א) וּלְמַן־דִּ֤י יִצְבֵּא֙ יִתְּנִנַּ֔הּ וּשְׁפַ֥ל אֲנָשִׁ֖ים יְקִ֥ים עליה (עֲלַֽהּ׃)
[בגזרת המלאכים הדבר, ובמאמר קדושים השאלה (לעשות זה מזה האילן) לבעבור ידעו החיים כי שליט הוא הא-ל העליון במלכות האדם, ולאשר ירצה יתננה, ושפל האנשים יקים עליה.]
(דניאל ד יד)

כלומר המלאכים (הקדושים) שואלים מה הרצון העליון עליו, ואחרי כן גזרו להיעשות כן למטה. זהו שאומר דניאל לנבוכדנצר:

וְדִ֣י חֲזָ֣ה מַלְכָּ֡א עִ֣יר וְקַדִּ֣ישׁ נָחִ֣ת ׀ מִן־שְׁמַיָּ֡א... וּגְזֵרַ֤ת עליא (עִלָּאָה֙) הִ֔יא...
[ואשר ראה המלך מלאך וקדוש יורד מן השמים... וגזרת עליון היא...]
(דניאל ד כ-כא)

המלאכים הקדושים שאלו את הקב"ה מה לעשות והעבירו את הגזרה הלאה דרך המלאכים שמתחתיהם לצאת לפועל בעולם הארצי, אבל הכל מאיתו יתברך; "השם הנכבד יתברך א-להי האלהים בכל העולם"(רמב"ן).

דעתו של נבוכדנצר שבה אליו בהדרגה

בסוף הפרק חלומו של נבוכנצר מתממש והוא נשפל למדרגת בהמה.

השיבה שלו אל מדרגת מלכותו נכפלת בפסוקים ל"א-ל"ג:

וְלִקְצָ֣ת יֽוֹמַיָּה֩ אֲנָ֨ה נְבוּכַדְנֶצַּ֜ר עַיְנַ֣י ׀ לִשְׁמַיָּ֣א נִטְלֵ֗ת וּמַנְדְּעִי֙ עֲלַ֣י יְת֔וּב ולעליא (וּלְעִלָּאָה֙) בָּרְכֵ֔ת וּלְחַ֥י עָלְמָ֖א שַׁבְּחֵ֣ת וְהַדְּרֵ֑ת דִּ֤י שָׁלְטָנֵהּ֙ שָׁלְטָ֣ן עָלַ֔ם וּמַלְכוּתֵ֖הּ עִם־דָּ֥ר וְדָֽר׃
[ולסוף הימים, אני נבוכדנצר עיניי לשמים נשאתי, ודעתי עלי חזרה, ולעליון ברכתי, ולחי העולם שיבחתי ופיארתי כי ממשלתו ממשלת עולם ומלכותו לדור ודור.]
בֵּהּ־זִמְנָ֞א מַנְדְּעִ֣י ׀ יְת֣וּב עֲלַ֗י וְלִיקַ֨ר מַלְכוּתִ֜י הַדְרִ֤י וְזִוִי֙ יְת֣וּב עֲלַ֔י וְלִ֕י הַדָּֽבְרַ֥י וְרַבְרְבָנַ֖י יְבַע֑וֹן וְעַל־מַלְכוּתִ֣י הָתְקְנַ֔ת וּרְב֥וּ יַתִּירָ֖ה ה֥וּסְפַת לִֽי׃
[בעת ההיא דעתי שבה עלי ולכבוד מלכותי חזרתי, וזוהר פני ישוב עלי, ואותי יועצי ושרי היו מבקשים ועל מלכותי כוננתי וגדולה יתירה נתווספה לי.]
(דניאל ד לא,לג)

בפסוק ל"א שבה אל נבוכדצר דעתו מ"דעת" בהמה אל דעת אדם; ובפסוק ל"ג חוזרת אליו דעתו כמלך על הודה ופארה.

וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק – הסבר ספר העיקרים

לָהֵ֣ן מַלְכָּ֗א מִלְכִּי֙ יִשְׁפַּ֣ר עליך (עֲלָ֔ךְ) וחטיך (וַחֲטָאָךְ֙) בְּצִדְקָ֣ה פְרֻ֔ק וַעֲוָיָתָ֖ךְ בְּמִחַ֣ן עֲנָ֑יִן הֵ֛ן תֶּהֱוֵ֥א אַרְכָ֖ה לִשְׁלֵוְתָֽךְ׃
[לכן המלך, עצתי תיטב לך, וחטאתך פדה בצדקה, ועוונך פדה בהחיות עניים, זאת תהיה ארוכה ורפואה לשגגתך.]
(דניאל ד כד)

כתב ר' יוסף אלבו:

ואף אנו נאמר, ששיערה החכמה העליונה מעשים ופעולות הן הנה מצוות התורה, שיהיה נקשר בהם ונמשך מהם תועלת הגמול והעונש הנפשי, אף אם לא נדע איך יתחייב זה מהם, כמו שלא נדע טעם המשך התועלות ההם לפעולות ההם, או לתיבות הנזכרות בפי חכמי הקבלה וזולתם, שאין ההיקש גוזר כך. 
וכן הגמולים והעונשים המיועדים בתורה, יימשכו למעשה המצוות והעברות הנעשות בכוונה, ויקשרו בהם, ויתחייבו מהם כהתחייב הדבר מסיבותיו. 
תדע, שהרי נבוכדנצר רשע גמור היה, ונגזרה עליו גזרה שתיטרף דעתו ויהיה נטרד מבין אדם לדור עם החיות, ונתאחרה אותה גזרה שנים עשר חודש, בשכר מצוות הצדקה, עד שאמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא ד):

מפני מה נענש דניאל? - מפני שהשיא עצה לנבוכדנצר, שנאמר: "...וַחֲטָאָךְ֙ בְּצִדְקָ֣ה פְרֻ֔ק..."(דניאל ד כד)

הרי מפורש שהצדקה תועיל לבטל הגזרה, ושהשכר הזה נקשר בה ונמשך ממנה אף על פי שלא יהיה המקבל ראוי לו, ולזה לא היה רבי אמי רוצה לקבל צדקה מגויים.
(ספר העיקרים מאמר רביעי פרק מא)