פסוק א:עבד וגו'. מלאה לבו לעשות צלם של זהב:
פסוק א:פתיה אמין שית אקימה וגו'. אם אין עביו אלא שש היאך יכול לעמוד בגובה אמין שתין אמר רב ביבי מעמידין אותו ונופל עד שהביאו כל זהב של ירושלים ושפכו דימוס על רגליו לקיים מה שנאמ' (יחזקאל ז) וזהבם לנידה יהיה:
פסוק א:בבקעת דורא. שם מקום:
פסוק ב:לאחשדרפניא. דוכסין:
פסוק ב:אדרגזריא גדבריא וגו'. כולם שם עכו"ם הם:
פסוק ב:לחנוכת צלמא. תחלת עבודותיו:
פסוק ד:וכרוזא קרא בחיל. הכרוז יוצא בכח גדול:
פסוק ד:לכון אמרין עממיא. לכם כל העמים והלשונות אומרים מכרוז מצות המלך במשלחת המלך:
פסוק ה:בעדנא דתשמעון קל קרנא משרוקיתא. קול הקרן שורקת כמו (זכריה י׳:ח׳) אשרקה להם ואקבצם:
פסוק ה:קתרוס סבכא וגו'. כולם כלי זמר הם:
פסוק ה:זני זמרא. מיני זמר למינו ת"א לזנוהי:
פסוק ו:אתון נורא. גומא שעושין לשרוף בה אבנים לסיד והוא כבשן שבכל המקרא:
פסוק ז:כל קבל דנה. כל עומת זו שנזהרו במצות המלך על כך:
פסוק ז:בה זמנא. בו בזמן שישמעו קול הזמר שהוא לסימן שיבואו המשתחוים להשתחוות נפלין כל עממיא וגו':
פסוק ח:כל קבל דנה. כל עומת זו שראו שונאי היהודי' שיש שעה להלשין עליהם:
פסוק ח:קריבו גוברין כשדאין ואכלו קרצהון. הלשינו עליהם, לא תלך רכיל (ויקרא י״ט:ט״ז) מתרגמינן ולא תיכול קורצין, ואומר אני שכן היתה דת של הולכי רכיל לאכול לגימא במקום שמלשינין שם והוא סימן קיום דברים שמאותה שעה יש עליהם לברר דבריהם ולאמת לשון הרע שאמרו ואותה סעודה נקראת אכילת קורצין לשון קורץ בעיניו (משלי ו׳:י״ג) שהוא לסימן לשון הרע:
פסוק ט:ענו ואמרין. צוחו כל עניה שבמקרא לשון קול רם הוא:
פסוק י:שמת טעם. גזרת דבר:
פסוק יב:יהודאין. משבט יהודה:
פסוק יב:אלך. אלה: לא שמו:
פסוק יב:עלך מלכא טעם. לא חשו לתת עצה לעצמן לחוש על גזרותיך:
פסוק יג:אמר להיתיה. צוה להביא:
פסוק יד:הצדא. שמא גזרותי צדו ושממה ודבר רק היא בעיניכם אתם שדרך מישך ועבד נגו אשר לאלוהי אינכם עובדים, ה"א של הצדא משמשת בלשון תמיהה:
פסוק יד:די הקמת. שהקמותי:
פסוק טו:כען הן איתיכון עתידין. עתה הנכם עתידים על כרחכם לקבל זו עליכם:
פסוק טו:והן לא תסגדון. ואם לא תשתחוו תהיו מושלכים:
פסוק טו:ומן הוא אלה. ומי הוא שום אלוה שיציל אתכם מידי:
פסוק טז:למלכא נבוכדנצר. למה הוזכר שמו אלא כך אמרו לו אם לקבל עלינו גזירתך לתת מסין וארנוניות וגולגליות אתה מלך עלינו אם לכפור בהקב"ה נבוכדנצר שפל אנשים בעינינו ובזוי עם אתה:
פסוק טז:לא חשחין אנחנא. לא חוששין אנו על זאת ליטול עצה מה להשיבך כי המענה מוכן ושגור בפינו:
פסוק יז:יכיל לשזבותנא. יכול להצילנו מכל צרה:
פסוק יז:מן אתון נורא. ומן ידך מלכא ישזיב מן הכבשן ומן ידך יציל:
פסוק יח:והן לא. ואם לא יחפוץ להציל גופינו ידיע להוי לך:
פסוק יט:התמלי חמא. נתמלא חמה:
פסוק יט:וצלם אנפוהי אשתני. ופרצוף פניו נשתנו:
פסוק יט:למזא לאתונא. להצית לכבשן האש ולחממו:
פסוק יט:חד שבעה על די חזה למזיה. על אחת שבע פעמים ששיערוהו עד כדי הסיקו וכאילו יבעירוהו ז' שיעורין כמוהו:
פסוק כ:ולגבורין גברי חיל די בחיליה. ולאנשים גבורי כח אשר בחילו:
פסוק כ:אמר לכפתה. צוה לאסור אותם שראה מתחזקים לענותו קשות ואמר גבורים הם אלו וצוה לגבורים אשר בחילו לאסור אותם:
פסוק כא:גובריא אלך. אנשים אלו:
פסוק כא:כפיתו בסרבליהון. נתקשרו בבגדי מעטפותן:
פסוק כא:פטשיהון וכרבלתהון. מיני מלבוש מלכות שהיה להם ואע"פ שהיו יוצאין לידון לפני נ"נ דיני מיתה לא שנו בגדיהם להשפיל את גדולתם מכאן למדו חכמים שאפי' בשעת הסכנה לא ישנה אדם מן השררה שהוחזק בה:
פסוק כא:וכרבלתהון. יש לו דוגמא (בד"ה א' טו) ודוד מכורבל:
פסוק כא:ורמיו לגוא אתון נורא. והושלכו לתוך כבשן בוערה:
פסוק כב:כל קבל דנה. כל עומת זאת אשר מצות המלך היתה עזה:
פסוק כב:ואתונא אזה יתירא. והכבשן הוסק מאד:
פסוק כב:גובריא אלך. אלו האנשים הגבורים אשר קשרו את חנניה מישאל ועזריה והשליכום לכבשן:
פסוק כב:קטיל המון שביבא די נורא. שרף אותם כח שביב האש:
פסוק כד:וקם בהתבהלה. ועמד בבהלה:
פסוק כד:ענין ואמרין. עונין ואומרי' למלך:
פסוק כד:יציבא מלכא. אמת דבר המלך:
פסוק כה:שרין מהלכין בגוא נורא. מותרין מאסוריהן והולכים בתוך האש:
פסוק כה:וחבל לא איתי בהון. וחבלה לא יש בהם:
פסוק כה:ורוה די. רביעאה ותוארו של רביעי:
פסוק כה:דמה לבר אלהין. דומה למלאך שראיתי בהיותי עם סנחרב כשנשרפו אוכלוסיו שנאמר (ישעיהו ל״ז:ל״ו) ויך במחנה אשור ונבוכדנצר היה שם ונמלט בתוך עשרה שנמלטו מהם:
פסוק כו:קרב. לתרע אתון נורא נגש לשער החצר שהכבשן בתוכה לדבר עמהם ומתחלה היה רואה אותם מרחוק:
פסוק כו:פוקו ואתו. צאו ובאו ולא אמר להם עלו ובואו מכאן למדנו שצף קרקעית הכבשן והשוה לארץ שלא יטרחו לעלות:
פסוק כו:באדין נפקון. אע"פ שבטוחין בנס העשוי להם לא מלאה לבם לזלזל במלכות לצאת שלא ברשות:
פסוק כז:ומתכנשין אחשדרפניא. ד' אומות נמנו למעלה באסיפה הראשונה שלא נמנו כאן אדרגזריא דתבריא גדבריא תפתיא הם גבורי החיל אשר הרגם שביב האש בהשליכם את חנניה וחבריו לאור:
פסוק כז:חזין לגובריא אלך. רואין את האנשים האלה חנניה וחבריו:
פסוק כז:די לא שלט נורא בגשמהון. אשר לא שלטה האש בגופם:
פסוק כז:גשמהון. גופן בל' ארמי ויש רבים בזה הספר:
פסוק כז:ושער ראשיהון לא התחרך. שער ראשיהון לא נחרך:
פסוק כז:לא שנו. לא נשתנו ממראיתן:
פסוק כז:לא עדת בהון. לא סרה לתוכם:
פסוק כח:ענה נבוכדנצר. צוח נבוכדנצר:
פסוק כח:די התרחיצו עלוהי. אשר בטחו עליו:
פסוק כח:ומלת מלכא שניו. ומלת המלך שנו שלא לקיימו:
פסוק כח:ויהבו גשמהון. ומסרו גופם:
פסוק כח:לאלההון. זולתי לאלהיהם:
פסוק כט:שים טעם. כלומר יושם חק:
פסוק כט:די יאמר. שלו אשר יאמר משגה כלומר שום דבר של גנאי:
פסוק כט:הדמין. אברים כלומר ינתחוהו לאברים:
פסוק כט:נולי ישתוה. אשפה יושם:
פסוק כט:די יכול להצלה כדנה. אשר יכול להציל כזאת:
פסוק ל:הצלח. הצליח והגדיל אותם:
פסוק לא:נבוכדנצר מלכא לכל עממיא. זה טופס כתב האגרת נבוכדנצר המלך שואל לשלום לכל העמים:
פסוק לב:שפר קדמי להחויה. טוב לי להגיד: