פסוק א:נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא עֲבַד צְלֵם דִּי־דְהַב. רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין, פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁת. [נבוכדנצר המלך עשה פסל של זהב. גובהו שישים אמות, כשלושים מטר, רוחבו שש אמות.] אף שנראה שזו הייתה דמות אדם, הפסל לא היה לגמרי פרופורציונלי. אֲקִימֵהּ בְּבִקְעַת דּוּרָא בִּמְדִינַת בָּבֶל. [הוא העמידוֹ בבקעת דורא, כינוי ששימש ליותר ממקום אחד, במדינת בבל.]
פסוק ב:וּנְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא שְׁלַח לְמִכְנַשׁ לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא, סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא, אֲדַרְגָּזְרַיָּא, גְדָבְרַיָּא, דְּתָבְרַיָּא, תִּפְתָּיֵא וְכֹל שִׁלְטֹנֵי מְדִינָתָא לְמֵתֵא לַחֲנֻכַּת צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא. [ונבוכדנצר המלך שלח לכנס את האחשדרפנים, הנציבים המושלים על חבלי הארץ הגדולים, הסגנים, הפקידים הגבוהים, המִּשנים לאחשדרפנים, הפחוֹת, מושלי הפחוות, שהיו אזורים קטנים יותר, היועצים, או: המחוקקים, הגזברים, השופטים, ראשי השוטרים וכל שליטי המדינות לבוא לחנוכת הצלם שהעמיד נבוכדנצר המלך.] נבוכדנצר לא היה מעוניין בחגיגה קטנה ומקומית אלא בטקס של המעצמה כולה. על כן כינס את כל בעלי התפקידים החשובים ביותר בארצות שתחת שלטונו. המלך רצה לעצב פולחן חדש לכלל הממלכה, ייתכן שניסה לאחד כמה אלים ישנים לדמות חדשה אחת, ולכן חשוב היה לו שכל בעלי המעמד המכובד יגיעו.
פסוק ג:בֵּאדַיִן מִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא, סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא, אֲדַרְגָּזְרַיָּא, גְדָבְרַיָּא, דְּתָבְרַיָּא, תִּפְתָּיֵא וְכֹל שִׁלְטֹנֵי מְדִינָתָא לַחֲנֻכַּת צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא וְקָיְמִין לָקֳבֵל צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבֻכַדְנֶצַּר. [אז התאספו האחשדרפנים, הסגנים והפחות, היועצים, הגזברים, השופטים, ראשי השוטרים וכל שליטי המדינות לחנוכת הצלם שהעמיד נבוכדנצר המלך וניצבו מול הצלם שהעמיד נבוכדנצר.]
פסוק ד:וְכָרוֹזָא קָרֵא בְחָיִל: לְכוֹן אָמְרִין, עַמְמַיָּא, אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא. [והכרוז קרא בכוח: לכם אנו מצַווים, העמים, הקבוצות המוגדרות על פי השטח שבו הן חיות, האומות, הקבוצות האתניות והלשונות, הקבוצות הדוברות אותה שפה או אותו ניב.]
פסוק ה:בְּעִדָּנָא דִּי־תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא, מַשְׁרוֹקִיתָא, קַתְרוֹס, סַבְּכָא, פְסַנְתֵּרִין, סוּמְפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא, [בעת שתשמעו את קול הקרן, כלי נשיפה מעין חצוצרה או שופר, המשרוקית, אף היא כלי נשיפה, אולי דומה לחליל, הקתרוס, כלי מיתר מעוטר, הסבכא, נבל קטן משולש, הפסנתרין, כלי בעל מיתרים רבים או כלי הקשה, הסומפוניה, כלי נגינה שאולי איחד צלילים רבים, וכל מיני זמר,] בשעה שהמוזיקה המרשימה והחזקה הזאת תושמע, ותשמש סימן גם לאלה שאינם נמצאים בקרבת מקום, תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא. [תיפלו, השתטחו על פניכם ותשתחוו לצלם הזהב שהעמיד נבוכדנצר המלך.]
פסוק ו:וּמַן־דִּי־לָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד, בַּהּ־שַׁעֲתָא יִתְרְמֵא לְגוֹא־אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא. [ומי שלא ייפול וישתחווה, באותה שעה דינו פסוק – הוא יושלך לתוך כבשן האש היוקדת.] נחישותו של נבוכדנצר התבטאה בהזמנתם של כל בעלי המעמד מכל המדינות, בהכרזה על אות שיישמע למרחוק ויחייב את כל התושבים להשתחוות לצלם, ובהרתעת מי שחושב להמרות את הציווי בעונש מוות חמור.
פסוק ז:כָּל־קֳבֵל דְּנָה, בֵּהּ זִמְנָא, כְּדִי שָׁמְעִין כָּל־עַמְמַיָּא קָל קַרְנָא, מַשְׁרוֹקִיתָא, קַתְרוֹס, שַׂבְּכָא, פְּסַנְטֵרִין וְכֹל זְנֵי זְמָרָא, נָפְלִין כָּל־עַמְמַיָּא, אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא, סָגְדִין לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא. [לנוכח זה, בו בזמן, כשהיו שומעים כל העמים את קול הקרן, המשרוקית, הקתרוס, השבכא, הפסנתרים וכל מיני הזמר, היו נופלים כל העמים, האומות והלשונות, ומשתחווים לצלם הזהב שהעמיד נבוכדנצר המלך.]
פסוק ח:כָּל־קֳבֵל דְּנָה, בֵּהּ זִמְנָא קְרִבוּ גֻּבְרִין כַּשְׂדָּאִין וַאֲכַלוּ קַרְצֵיהוֹן דִּי יְהוּדָיֵא. [לנוכח זה, בו בזמן קרבו אנשים כשדיים והלשינו על היהודים.]
פסוק ט:עֲנוֹ וְאָמְרִין לִנְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא: מַלְכָּא, לְעָלְמִין חֱיִי! [ענו ואמרו לנבוכדנצר המלך: המלך, לעולם חיֵה!] אותו סוג של קריאה, 'יחי המלך', היה נהוג בשפות רבות ובארצות שונות.
פסוק י:אַנְתְּ, מַלְכָּא, שָׂמְתָּ טְעֵם דִּי כָל־אֱנָשׁ דִּי־יִשְׁמַע קָל קַרְנָא, מַשְׁרֹקִיתָא, קַתְרוֹס, שַׂבְּכָא, פְסַנְתֵּרִין וְסוּפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא, יִפֵּל וְיִסְגֻּד לְצֶלֶם דַּהֲבָא. [אתה, המלך, נתת פקודה שכל אדם שישמע את קול הקרן, המשרוקית, הקתרוס, הסבכא, הפסנתרים והסומפוניה וכל מיני הזמר, ייפול וישתחווה לצלם הזהב.]
פסוק יא:וּמַן־דִּי־לָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד יִתְרְמֵא לְגוֹא־אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא. [ומי שלא ייפול וישתחווה יושלך לתוך כבשן אש יוקדת.]
פסוק יב:אִיתַי גֻּבְרִין יְהוּדָאיִן דִּי־מַנִּיתָ יָתְהוֹן עַל־עֲבִידַת מְדִינַת בָּבֶל – שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ. [ישנם אנשים יהודיים שמינית אותם על מלאכת מדינת בבל – שדרך, מישך ועבד-נגו, חנניה, מישאל ועזריה.] אמנם דניאל הוא שיזם את מינוים לעמוד בראש האדמיניסטרציה השלטונית של בבל, אך המלך אישר את המינוי. גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ לָא־שָׂמוּ עֲלָךְ, מַלְכָּא, טְעֵם. לֵאלָהָךְ לָא פָלְחִין, וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא סָגְדִין. [האנשים הללו לא שמו אליך, המלך, לב. הם מתעלמים ממך. לאלוהיך אינם עובדים, ולצלם הזהב שהעמדת אינם משתחווים.] ציווית על כל השומעים להשתתף בפולחן שהקמת, והנה אנשיך, הממלאים תפקיד בכיר בשלטון, הפרו את פקודתך.
פסוק יג:בֵּאדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר בִּרְגַז וַחֲמָא אֲמַר לְהַיְתָיָה לְשַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ. [אז נבוכדנצר בכעס וחמה ציווה להביא את שדרך, מישך ועבד-נגו.] בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ הֵיתָיוּ קֳדָם מַלְכָּא. [אז האנשים הללו הובאו לפני המלך.]
פסוק יד:עָנֵה נְבוּכַדְנֶצַּר וְאָמַר לְהוֹן: הַצְדָּא! שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ, לֵאלָהַי לָא אִיתֵיכוֹן פָּלְחִין, וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימֶת לָא סָגְדִין?! [ענה נבוכדנצר ואמר להם: חוצפה! שדרך, מישך ועבד-נגו, לאלוהַי אינכם עובדים, ולצלם הזהב אשר העמדתי אינכם משתחווים?!] כיוון שסירבו לציית לצו המלך, הוא היה יכול להשליכם מיד אל הכבשן, אך ייתכן שהכיר אותם וחיבב אותם ועל כן נתן להם הזדמנות נוספת –
פסוק טו:כְּעַן, הֵן אִיתֵיכוֹן עֲתִידִין דִּי בְעִדָּנָא דִּי־תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא, מַשְׁרוֹקִיתָא, קַתְרוֹס, שַׂבְּכָא, פְּסַנְתֵּרִין וְסוּמְפּוֹנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא, תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצַלְמָא דִי־עַבְדֵת; וְהֵן לָא תִסְגְּדוּן, בַּהּ־שַׁעֲתָא תִתְרְמוֹן לְגוֹא־אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא, וּמַן־הוּא אֱלָהּ דִּי יְשֵׁיזְבִנְכוֹן מִן־יְדָי?! [כעת, אם אתם מוכנים שבזמן שתשמעו את קול הקרן, המשרוקית, הקתרוס, השבכא, הפסנתרים והסומפוניה וכל מיני הזמר, תיפלו ותשתחוו לצלם שעשיתי – הרי מוטב; ואם לא תשתחוו, באותה השעה תושלכו לתוך כבשן אש יוקדת, ומיהו האל שיציל אתכם מידי?!]
פסוק טז:עֲנוֹ שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ וְאָמְרִין לְמַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר: לָא־חַשְׁחִין אֲנַחְנָא עַל־דְּנָה פִּתְגָם לַהֲתָבוּתָךְ. [ענו שדרך, מישך ועבד-נגו ואמרו למלך נבוכדנצר: אין צריכים אנחנו על הדבר הזה להשיבך.] אין לנו סיבה להרהר או לומר דברים נוספים בעניין זה.
פסוק יז:הֵן אִיתַי אֱלָהָנָא, דִּי־אֲנַחְנָא פָלְחִין, יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַנָא מִן־אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא, וּמִן־יְדָךְ, מַלְכָּא, יְשֵׁיזִב. [הלוא קיָּים אלוקינו, שאותו אנחנו עובדים, היכול להצילנו מכבשן האש היוקדת, ומידך, המלך, הוא יציל.] אלוהי שאר העמים אינם יכולים להציל, אבל אלוקינו שלנו יציל אותנו גם מהכבשן וגם מידך.
פסוק יח:וְהֵן לָא – יְדִיעַ לֶהֱוֵא־לָךְ, מַלְכָּא, דִּי לֵאלָהָךְ לָא־אִיתָנָא פָלְחִין, וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא נִסְגֻּד. [וגם אם לא יציל – יהיה ידוע לך, המלך, שלאלוהיך איננו עובדים, ולצלם הזהב אשר הקימות לא נשתחווה.] הם יכלו להתחמק ולומר שהם לא שמעו את הקול או שהיו עסוקים בעבודה פקידותית כלשהי, אבל הם הודו בסירובם לעבוד את הצלם. ולא זו בלבד, הם התריסו בלשון חריפה וחד-משמעית שאין הם מאמינים בזה, ולא יעבדו עבודה זרה.
פסוק יט:בֵּאדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר הִתְמְלִי חֱמָא, וּצְלֵם אַנְפּוֹהִי אֶשְׁתַּנִּי עַל־שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ. עָנֵה וְאָמַר לְמֵזֵא לְאַתּוּנָא חַד־שִׁבְעָה עַל דִּי חֲזֵה לְמֵזְיֵהּ. [אז נבוכדנצר התמלא חמה, ודמות פניו השתנתה על שדרך, מישך ועבד-נגו. ענה וציווה בכעסו להסיק את הכבשן פי שבעה מהראוי להסיקו] כדי שהאש תהיה גדולה דיה לשרפת שלושה אנשים לאלתר.
פסוק כ:וּלְגֻבְרִין גִּבָּרֵי־חַיִל דִּי בְחַיְלֵהּ אֲמַר לְכַפָּתָה לְשַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ כדי לְמִרְמֵא לְאַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא. [ועל אנשים גיבורי חיל שבצבאו ציווה לכפות, לקשור את ידיהם ורגליהם של שדרך, מישך ועבד-נגו להשליך אותם לכבשן האש היוקדת.]
פסוק כא:בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ כְּפִתוּ בְּסַרְבָּלֵיהוֹן, פַּטְּשֵׁיהוֹן וְכַרְבְּלָתְהוֹן וּלְבוּשֵׁיהוֹן וּרְמִיו לְגוֹא־אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא. [אז האנשים הללו נקשרו כשהם לבושים מכנסיהם, או: מעילם העליון, כתנותיהם, או: מכנסיהם, ומצנפתם ולבושיהם והושלכו לתוך כבשן האש היוקדת.] שלושת האנשים התעקשו שלא ללכת אל כבשן האש כנחותים ושפלים אלא לצעוד לשם בגאון, לבושים בבגדי השרד המפוארים שלהם.
פסוק כב:כָּל־קֳבֵל דְּנָה, מִן־דִּי מִלַּת מַלְכָּא מַחְצְפָה, וְאַתּוּנָא אֵזֵה יַתִּירָה, גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי הַסִּקוּ לְשַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ, קַטִּל הִמּוֹן שְׁבִיבָא דִּי נוּרָא. [לנוכח זה, מכיוון שדבר המלך היה נמרץ, והכבשן הוסק ביותר, אותם האנשים אשר העלו אל פי הכבשן את שדרך, מישך ועבד-נגו, הרג אותם שביב, ניצוץ של האש.] מכבשן האש יוצא בדרך כלל עמוד עשן, אבל במקרה זה האש הייתה גדולה הרבה יותר, לפיכך ניצוצות אש רבים יצאו מן הכבשן, ואחד מהם שרף את השומרים שהביאו את חנניה, מישאל ועזריה.
פסוק כג:וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן – שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ – נְפַלוּ לְגוֹא־אַתּוּן־נוּרָא יָקִדְתָּא מְכַפְּתִין. [והאנשים הללו שלושתם – שדרך, מישך ועבד-נגו – נפלו לתוך כבשן האש היוקדת כפותים.] נראה שהם הובאו סמוך לפתחו של הכבשן, וכאשר יצאה האש ושרפה את העומדים מסביב, הם נדחפו ונפלו פנימה.
פסוק כד:אֱדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא תְּוַהּ וְקָם בְּהִתְבְּהָלָה, עֲנֵה וְאָמַר לְהַדָּבְרוֹהִי: הֲלָא גֻבְרִין תְּלָתָה רְמֵינָא לְגוֹא־נוּרָא מְכַפְּתִין? [אז נבוכדנצר המלך תהה וקם ממקום ישיבתו בבהילות, ענה ואמר לקציניו: הלוא שלושה אנשים השלכנו לתוך האש כשהם קשורים?] עָנַיִן וְאָמְרִין לְמַלְכָּא: יַצִּיבָא, מַלְכָּא. [ענו ואמרו למלך: אמת, המלך.]
פסוק כה:עָנֵה וְאָמַר: הָא־אֲנָה חָזֵה גֻּבְרִין אַרְבְּעָה שְׁרַיִן מַהְלְכִין בְּגוֹא־נוּרָא, וַחֲבָל לָא־אִיתַי בְּהוֹן, [ענה ואמר: הרי אני רואה ארבעה אנשים מותרים מקשריהם מהלכים בתוך האש, ונזק אין בהם.] הם צועדים בתוך הכבשן כמו שאנשים הולכים ברחוב ואין רואים עליהם כל פגע. וְרֵוֵהּ דִּי רְבִיעָאָה דָּמֵה לְבַר־אֱלָהִין. [ומראה הרביעי דומה לבן אלוהים, מלאך.]
פסוק כו:בֵּאדַיִן קְרֵב נְבוּכַדְנֶצַּר לִתְרַע אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא, עָנֵה וְאָמַר: שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד־נְגוֹ, עַבְדוֹהִי דִּי־אֱלָהָא עִלָּאָה, פֻּקוּ וֶאֱתוֹ. [אז קרב נבוכדנצר לשער כבשן האש היוקדת, ענה ואמר: שדרך, מישך ועבד-נגו, עבדיו של האל העליון, צאו ובואו] אלי. אני מתיר לכם לצאת מהכבשן. בֵּאדַיִן נָפְקִין שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ מִן־גּוֹא נוּרָא. [אז יצאו שדרך, מישך ועבד-נגו מתוך האש.] הרביעי לא יצא מפני שהוא לא רק נראה כמו מלאך, אלא אכן היה מלאך.
פסוק כז:וּמִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא, סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא וְהַדָּבְרֵי מַלְכָּא, חָזַיִן לְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי לָא־שְׁלֵט נוּרָא בְּגֶשְׁמְהוֹן, וּשְׂעַר רֵאשְׁהוֹן לָא הִתְחָרַךְ, וְסַרְבָּלֵיהוֹן לָא שְׁנוֹ, וְרֵיחַ נוּר לָא עֲדָת בְּהוֹן. [והתאספו האחשדרפנים, הסגנים והפחות וקציני המלך, שהמלך כינס, וראו את האנשים ההם שלא שלטה האש בגופם, ושער ראשם לא נחרך, ומכנסיהם לא שונו מחמת האש, וריח אש לא עבר, התפשט בהם.] האש שהם יצאו מתוכה הייתה כה גדולה, שהחיילים שעמדו קרוב מדי אליה נהרגו מגציה, ואילו הם עצמם לא ניזוקו ממנה כלל, לא בגופם, לא בשערם ולא בבגדיהם.
פסוק כח:עָנֵה נְבוּכַדְנֶצַּר וְאָמַר: בְּרִיךְ אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ, דִּי־שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וְשֵׁיזִב לְעַבְדוֹהִי דִּי הִתְרְחִצוּ עֲלוֹהִי וּמִלַּת מַלְכָּא שַׁנִּיו וִיהַבוּ גֶשְׁמְהוֹן, דִּי לָא־יִפְלְחוּן וְלָא־יִסְגְּדוּן לְכָל־אֱלָהּ לָהֵן לֵאלָהֲהוֹן. [ענה נבוכדנצר ואמר: ברוך אלוהיהם של שדרך, מישך ועבד-נגו, אשר שלח את מלאכו והציל את עבדיו שבטחו בו ומדבר המלך שינו ומסרו את גופם, כדי שלא יעבדו ולא ישתחוו לכל אל אלא לאלוהיהם.] עובדי האלילים שראו את הפסל החדש של נבוכדנצר, נכונים היו לקבל את הוראות המלך, שאולי רצה להתחיל דת חדשה, שכן לא הפריע להם להוסיף עוד אליל אחד, ואילו השלושה הללו הסתכנו ביותר בשל נאמנותם לאלוקיהם.
פסוק כט:וּמִנִּי שִׂים טְעֵם דִּי כָל־עַם, אֻמָּה וְלִשָּׁן דִּי־יֵאמַר שָׁלוּ עַל־אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹא, הַדָּמִין יִתְעֲבֵד, וּבַיְתֵהּ נְוָלִי יִשְׁתַּוֵּה, כָּל־קֳבֵל דִּי לָא אִיתַי אֱלָהּ אָחֳרָן דִּי־יִכֻּל לְהַצָּלָה כִּדְנָה. [וממני מושם צו שכל עם, אומה ולשון שידבר שגגה, סרה על אלוהיהם של שדרך, מישך ועבד-נגוא, חתיכות ייעשה, ייחתך אותו האיש, וביתו לאשפה יושם, מכיוון שאין אלוה אחר שיכול להציל כך.] אמנם נבוכדנצר היה אדם קפריזי, אך הוא הכיר באמת כמו שהיא ולא התבייש להודות בה.
פסוק ל:בֵּאדַיִן מַלְכָּא הַצְלַח לְשַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ בִּמְדִינַת בָּבֶל. [אז – לאחר שראה את הנס שהתרחש להם מאחר שעשו את רצון ה', המלך היטיב לשדרך, מישך ועבד נגו במדינת בבל].
פסוק לא:נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא לְכָל־עַמְמַיָּא, אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא דִּי־דָיְרִין בְּכָל־אַרְעָא: שְׁלָמְכוֹן יִשְׂגֵּא. [מנבוכדנצר המלך לכל העמים, האומות והלשונות הגרים בכל הארץ: שלומכם ירבה.] זוהי פתיחה מקובלת של איגרת, הנושאת את שם המועֵן והנמען, ואחריה איחול לפתיחת המכתב: שלום רב.
פסוק לב:אָתַיָּא וְתִמְהַיָּא דִּי עֲבַד עִמִּי אֱלָהָא עִלָּאָה, שְׁפַר קָדָמַי לְהַחֲוָיָה. [את האותות והנפלאות שעשה עמי האל העליון, נאה בעיני לספר.] רצוני לשתף אתכם במופתים שעשה אתי אלוקים.
פסוק לג:אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין, וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין. מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם, וְשָׁלְטָנֵהּ עִם־דָּר וְדָר. [אותותיו כמה גדולים, מה גדולים נסיו, ופלאיו כמה חזקים. מלכותו מלכות עולם, ושלטונו עם כל דור ודור.] המלך נבוכדנצר מודיע לכל העמים, אלו שתחתיו ואלו שאינם תחתיו, על ההתגלות שהייתה לו: יש אל עליון השולט בכל מקום ובכל זמן.
