לפרק א'

כתב הרב משה דוד ואלי בפתיחה לספר דניאל: דניאל נכתב כדי להראות שה' קיים הבטחתו אף בהיותם בארץ אויביהם ולא מאסתים (על פי ויקרא כו מד), ועשה להם כמה ניסים כמו שהבטיחם משה וכן שהצדיקים מושגחים בפרטות ממנו יתברך, וכשם שהיה ליוסף במצרים - כך היה לדניאל בבבל.

וַיִּתֵּן֩ אֲ-דֹנָ֨י בְּיָד֜וֹ אֶת-יְהוֹיָקִ֣ים מֶֽלֶךְ-יְהוּדָ֗ה...
(דניאל א ב)

הכתוב משתמש דווקא בשם "אֲ-דֹנָ֨י". על משמעות שם זה אפשר ללמוד מפירושו של אור החיים על הפסוק "ילך נא א-דני בקרבנו" (שמות לד ט) - שילך במידת הדין הקראת "א-דני", ומשה חפץ גם במידת הדין מלבד שלוש-עשרה מידות הרחמים, כי טובים השניים. כלומר השם "אֲ-דֹנָ֨י" הוא שם של דין. לכן נזכר דווקא שם זה בפרקנו, כי בעניין הדין נפל יהויקים (ראה מלכים ב כד ד).

וַיִּתֵּן֩ אֲ-דֹנָ֨י בְּיָד֜וֹ אֶת-יְהוֹיָקִ֣ים מֶֽלֶךְ-יְהוּדָ֗ה וּמִקְצָת֙ כְּלֵ֣י בֵית-הָֽאֱ-לֹהִ֔ים וַיְבִיאֵ֥ם אֶֽרֶץ-שִׁנְעָ֖ר בֵּ֣ית אֱלֹהָ֑יו וְאֶת-הַכֵּלִ֣ים הֵבִ֔יא בֵּ֖ית אוֹצַ֥ר אֱלֹהָֽיו:
(דניאל א ב)

רס"ג מבאר שיש כאן שני חלקים בפסוק: א) "וַיְבִיאֵ֥ם אֶֽרֶץ-שִׁנְעָ֖ר בֵּ֣ית אֱלֹהָ֑יו" - הכוונה שהביא את יהויקים לבית ממשלתו [אלהים לשון דין וממשלה]. ב) "וְאֶת-הַכֵּלִ֣ים הֵבִ֔יא בֵּ֖ית אוֹצַ֥ר אֱלֹהָֽיו" - את כלי המקדש הביא לבית האליל שלו ממש; דבר כעין זה עשו גם הפלישתים שהביאו את ארון הא-להים לפני דגון אלילם (שמואל א ה).

וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ לְאַשְׁפְּנַ֖ז רַ֣ב סָרִיסָ֑יו...
(דניאל א ג)

"רַ֣ב סָרִיסָ֑יו" - שר על הסריסים. ונחלקו המפרשים האם "סריסים" כולל גם את דניאל וחבריו: הראב"ע מפרש שדניאל בוודאי לא היה סריס, שהרי נאמר "יְלָדִ֣ים אֲשֶׁ֣ר אֵֽין-בָּהֶ֣ם כָּל מוּם֩" (דניאל א ד), ואין מום גדול מן הסריס. ויש מפרשים (ספר השרשים לרד"ק, אבן ג'נאח) שפירוש "סריסים" - לפעמים הכוונה "שרים", וכן תרגם אונלקוס (בראשית מ ז): "סריסי פרעה" - רברבין [לשון שררה].

יְלָדִ֣ים אֲשֶׁ֣ר אֵֽין-בָּהֶ֣ם כָּל מוּם֩ וְטוֹבֵ֨י מַרְאֶ֜ה וּמַשְׂכִּילִ֣ים בְּכָל-חָכְמָ֗ה וְיֹ֤דְעֵי דַ֙עַת֙ וּמְבִינֵ֣י מַדָּ֔ע וַאֲשֶׁר֙ כֹּ֣חַ בָּהֶ֔ם לַעֲמֹ֖ד בְּהֵיכַ֣ל הַמֶּ֑לֶךְ וּֽלֲלַמְּדָ֥ם סֵ֖פֶר וּלְשׁ֥וֹן כַּשְׂדִּֽים: 
(דניאל א ד)

על אותם ילדים נאמר בהמשך: "וְהַיְלָדִ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ אַרְבַּעְתָּ֔ם נָתַ֨ן לָהֶ֧ם הָֽאֱ-לֹהִ֛ים מַדָּ֥ע וְהַשְׂכֵּ֖ל בְּכָל-סֵ֣פֶר וְחָכְמָ֑ה וְדָנִיֵּ֣אל הֵבִ֔ין בְּכָל-חָז֖וֹן וַחֲלֹמֽוֹת:"(דניאל א יז). רס"ג כותב, שרואים מפסוק זה שבילדים הללו התקיים רצון המלך. ולמה היה צורך בילדים חכמים אלה? המלך קורא לדניאל "רב חרטומיא" (דניאל ד ו), וכתב המהר"ל מפראג (באר הגולה באר שני) - שהם ידעו כישוף והיו מכשפים [ועשו כך כדי להציל את עמם]. ומצאנו שכל מלכי קדם היו להם חרטומים ומכשפים, כמו שמצאנו אצל פרעה, וכן אצל פלישתים, וכן נאמר בירמיה, בדבריו למלכי קדם: "וְ֠אַתֶּם אַל-תִּשְׁמְע֨וּ אֶל-נְבִיאֵיכֶ֜ם וְאֶל-קֹֽסְמֵיכֶ֗ם וְאֶל֙ חֲלֹמֹ֣תֵיכֶ֔ם וְאֶל-עֹֽנְנֵיכֶ֖ם וְאֶל-כַּשָּׁפֵיכֶ֑ם אֲשֶׁר-הֵ֞ם אֹמְרִ֤ים אֲלֵיכֶם֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תַעַבְד֖וּ אֶת-מֶ֥לֶךְ בָּבֶֽל"(ירמיה כז ט). לפי זה יש לומר שנבוכדנצר רצה להכשיר אצלו צוות חרטומים בחצר המלך.

וַיְהִ֥י בָהֶ֖ם מִבְּנֵ֣י יְהוּדָ֑ה דָּנִיֵּ֣אל חֲנַנְיָ֔ה מִֽישָׁאֵ֖ל וַעֲזַרְיָֽה: וַיָּ֧שֶׂם לָהֶ֛ם שַׂ֥ר הַסָּרִיסִ֖ים שֵׁמ֑וֹת וַיָּ֨שֶׂם לְדָֽנִיֵּ֜אל בֵּ֣לְטְשַׁאצַּ֗ר וְלַֽחֲנַנְיָה֙ שַׁדְרַ֔ךְ וּלְמִֽישָׁאֵ֣ל מֵישַׁ֔ךְ וְלַעֲזַרְיָ֖ה עֲבֵ֥ד נְגֽוֹ:
(דניאל א ו-ז)

"וַיְהִ֥י בָהֶ֖ם מִבְּנֵ֣י יְהוּדָ֑ה" - משמע שהיו בהם גם משאר שבטים, ולאותם הילדים "וַיָּ֧שֶׂם לָהֶ֛ם שַׂ֥ר הַסָּרִיסִ֖ים שֵׁמ֑וֹת" - רק שמות רגילים, ואילו לדניאל וחבריו נתן שמות של אלילים, כי היו מועדפים לפני המלך, מכיון שהיו מזרע מלכות בית דוד (כלי חמדה לר' שמואל לניאדו).

וַיָּ֤שֶׂם דָּנִיֵּאל֙ עַל-לִבּ֔וֹ אֲשֶׁ֧ר לֹֽא-יִתְגָּאַ֛ל בְּפַתְבַּ֥ג הַמֶּ֖לֶךְ וּבְיֵ֣ין מִשְׁתָּ֑יו וַיְבַקֵּשׁ֙ מִשַּׂ֣ר הַסָּרִיסִ֔ים אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א יִתְגָּאָֽל:
(דניאל א ח)

בתחילת הפסוק, בתיאור מחשבתו של דניאל, נאמר בפירוש "אֲשֶׁ֧ר לֹֽא-יִתְגָּאַ֛ל בְּפַתְבַּ֥ג הַמֶּ֖לֶךְ", ואילו כשמתוארת בקשתו מהשר, נאמר בסתם "אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א יִתְגָּאָֽל". דניאל לא פירט לשר שהמאכלים הם של המלך, כדי לא לפגוע במלך (כלי חמדה לניאדו).

נַס-נָ֥א אֶת-עֲבָדֶ֖יךָ יָמִ֣ים עֲשָׂרָ֑ה וְיִתְּנוּ-לָ֜נוּ מִן-הַזֵּרֹעִ֛ים וְנֹאכְלָ֖ה וּמַ֥יִם וְנִשְׁתֶּֽה: וְיֵרָא֤וּ לְפָנֶ֙יךָ֙ מַרְאֵ֔ינוּ וּמַרְאֵה֙ הַיְלָדִ֔ים הָאֹ֣כְלִ֔ים אֵ֖ת פַּתְבַּ֣ג הַמֶּ֑לֶךְ וְכַאֲשֶׁ֣ר תִּרְאֵ֔ה עֲשֵׂ֖ה עִם-עֲבָדֶֽיךָ:
(דניאל א יב-יג)

אם תראה שאין פנינו רעים - נמשיך, ואם יהיו פנינו רעים - בעל כרחנו נאכל את פת-בג המלך (מצודות). מבואר שדָּנִיֵּ֣אל, חֲנַנְיָ֔ה, מִֽישָׁאֵ֖ל וַעֲזַרְיָֽה לא קיבלו על עצמם להסתכן באי-אכילת איסור, שהרי זה לא נעשה בפרהסיא, וגם לא הייתה גזירת שמד, ואם כן - היו מצווים להשמר ולא לסכן עצמם [אמנם המלבי"ם מסביר אחרת].

וְיֵרָא֤וּ לְפָנֶ֙יךָ֙ מַרְאֵ֔ינוּ וּמַרְאֵה֙ הַיְלָדִ֔ים הָאֹ֣כְלִ֔ים אֵ֖ת פַּתְבַּ֣ג הַמֶּ֑לֶךְ וְכַאֲשֶׁ֣ר תִּרְאֵ֔ה עֲשֵׂ֖ה עִם-עֲבָדֶֽיךָ... וּמִקְצָת֙ יָמִ֣ים עֲשָׂרָ֔ה נִרְאָ֤ה מַרְאֵיהֶם֙ ט֔וֹב וּבְרִיאֵ֖י בָּשָׂ֑ר מִן-כָּל-הַיְלָדִ֔ים הָאֹ֣כְלִ֔ים אֵ֖ת פַּתְבַּ֥ג הַמֶּֽלֶךְ:
(דניאל א יג-טו)

הם דיברו בהתחלה רק על מראה טוב, אבל נעשה להם נס שגם היו "בְרִיאֵ֖י בָּשָׂ֑ר" - שזה לא ייתכן למי שאוכל זרעונים. (חיד"א)

כתב ר' אברהם סבע (צרור המור בראשית לט ו), שדניאל למד מיוסף הצדיק לבטוח בה' ולא לחשוש למעט באכילה –

אצל יוסף נאמר:

וַיַּעֲזֹ֣ב כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ֮ בְּיַד־יוֹסֵף֒ וְלֹא־יָדַ֤ע אִתּוֹ֙ מְא֔וּמָה כִּ֥י אִם־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁר־ה֣וּא אוֹכֵ֑ל וַיְהִ֣י יוֹסֵ֔ף יְפֵה־תֹ֖אַר וִיפֵ֥ה מַרְאֶֽה׃
(בראשית לט ו)

יוסף הסתפק במועט [רמב"ן: "פירוש הכתוב כי לא ידע אדוניו את יוסף מאומה שיקח מכל אשר לו רק את הלחם לבדו אשר יאכל יוסף לא לשאר הנאות כאשר יעשו הבחורים ולא לאסוף לו עושר ונכסים"] וצמצם את מאכליו, ועם כל זאת הכתוב מסמיך שיוסף היה יפה תואר ויפה מראה, הפך דרך הטבע. דניאל למד מיוסף שאפשר לזכות לסייעתא דשמיא כשמצמצמים במאכל ועל זאת סמך ובה' בטח בהסתפקותו בזרעונים.

...וְיִתְּנוּ-לָ֜נוּ מִן-הַזֵּרֹעִ֛ים וְנֹאכְלָ֖ה וּמַ֥יִם וְנִשְׁתֶּֽה:... וַיְהִ֣י הַמֶּלְצַ֗ר נֹשֵׂא֙ אֶת-פַּתְבָּגָ֔ם וְיֵ֖ין מִשְׁתֵּיהֶ֑ם וְנֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם זֵרְעֹנִֽים
(דניאל א יד-טז)

רש"י מפרש שהמלצר נשא את פתבגם לעצמו, וזה כעין תשלום על המעשה שדואג לדניאל וחבריו להביא להם זרעונים במקום אוכל המלך.

בתחילה אמרו "וְיִתְּנוּ-לָ֜נוּ" - כלומר שישלחו להם על ידי אנשים אחרים שלא ידעו מי הם, אך לאחר שהניסוי הצליח נאמר "וְנֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם" - המלצר עשה הכל בעצמו והרוויח מן המעשה.

וּלְמִקְצָת֙ הַיָּמִ֔ים אֲשֶׁר-אָמַ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ לַהֲבִיאָ֑ם וַיְבִיאֵם֙ שַׂ֣ר הַסָּרִיסִ֔ים לִפְנֵ֖י נְבֻכַדְנֶצַּֽר: וַיְדַבֵּ֣ר אִתָּם֮ הַמֶּלֶךְ֒ וְלֹ֤א נִמְצָא֙ מִכֻּלָּ֔ם כְּדָנִיֵּ֣אל חֲנַנְיָ֔ה מִֽישָׁאֵ֖ל וַעֲזַרְיָ֑ה וַיַּֽעַמְד֖וּ לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ:
(דניאל א יח-יט)

מדוע בתחילה ובסוף מתואר כ"הַמֶּֽלֶךְ", ובאמצע יש שינוי ונקרא בשמו "נְבֻכַדְנֶצַּֽר"? כתב בספר חזון למועד, שלפני גמר שלוש השנים של התלמידים - "וּלְמִקְצָת֙ הַיָּמִ֔ים" - הביאם השר מיוזמתו, וכיון שזה לא היה לפי התכנית המלכותית - לכך קורא לו רק "נְבֻכַדְנֶצַּֽר" ולא המלך.

וַיְדַבֵּ֣ר אִתָּם֮ הַמֶּלֶךְ֒ וְלֹ֤א נִמְצָא֙ מִכֻּלָּ֔ם כְּדָנִיֵּ֣אל חֲנַנְיָ֔ה מִֽישָׁאֵ֖ל וַעֲזַרְיָ֑ה וַיַּֽעַמְד֖וּ לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ: וְכֹ֗ל דְּבַר֙ חָכְמַ֣ת בִּינָ֔ה אֲשֶׁר-בִּקֵּ֥שׁ מֵהֶ֖ם הַמֶּ֑לֶךְ וַֽיִּמְצָאֵ֞ם עֶ֣שֶׂר יָד֗וֹת עַ֤ל כָּל-הַֽחַרְטֻמִּים֙ הָֽאַשָּׁפִ֔ים אֲשֶׁ֖ר בְּכָל-מַלְכוּתֽוֹ
(דניאל א יט-כ)

תחילה דיבר עם דָּנִיֵּ֣אל, חֲנַנְיָ֔ה, מִֽישָׁאֵ֖ל וַעֲזַרְיָֽה דברים כלליים - "וַיְדַבֵּ֣ר אִתָּם֮" - ומצאו חן בעיניו, ואח"כ בחן אותם גם בענייני החכמה - "וְכֹ֗ל דְּבַר֙ חָכְמַ֣ת בִּינָ֔ה אֲשֶׁר-בִּקֵּ֥שׁ מֵהֶ֖ם" (חזון למועד).